נווה מדבר

אין עוד הרבה מצבים פאתטיים בעולם כמו זה של אדם שיושב מול מקלדת ובוהה במסך. יכול מאד להיות שבראש של האדם הזה עוברים בינתיים כל מיני דברים. יכול להיות שהוא מרגיש המון. מלחמות מתחוללות בו, נהרות גועשים. אלפי קשתות חורקות באחת על כינורות הלב שלו. משאירות הד רך בתוך הדממה, לנגינה שקטה, בכיינית, של אבוב בודד. שר. מדבר. מספר במילים עצובות את תוגת מעיינות היצירה שיבשו. מה כל זה שווה כשאי אפשר לומר את זה.
יושב אדם מול מקלדת, וריק לו. הבטן שלו ריקה ממאכל, ממשקה, מציפייה דרוכה, משובע מרגיע. הראש שלו ריק ממחשבות, מתובנות מעמיקות, מתוכניות מעשיות שיובילו את ספינת חייו לחוף מבטחים. וריק לו בלב. ריק מתקוות, ריק מכוונה, ריק מאמונה, ריק משמחה, ריק מתעצומות נפש שיקימו אותו מהכסא ויכניסו לזוג מכנסיים ויוליכו את רגליו לאיפה שליבו חפץ. כי ליבו לא חפץ. כי במקום שיש אכזבה לא פורחים פרחים.
לעיתים הוא מתרכך, מזדכך, פוצה שפתיים. מדמיין פלגים של דמעות שהיה מוכן לשפוך, אם ידע מאין. פיסות קטיפתיות של נוסטלגיה מלטפות את בית החזה. זיכרונות תמימים של חמימות, פרקים קצרים של שלווה. עיתות שלום שהארץ שקטה לארבעים יום, או הלב שקט לארבעים דקות אפילו, שנראו כמו תקופת חיים ראויה בתוך הריק המאיים של הנצח. אבל מה ערך למילים בתוך אפס המעשה. מה ערך לתבונה בתוך אפס האדם. מותר האדם מן הבהמה – יש. אבל במקום שאין אנשים יש בדידות. שקט ריקני ויבש, צחיח, מתפורר. יש חול, יש אבק, ואין מים.
אולי זה חטא הגאווה שלי שכלא אותי במגדל שן כזה, מסורג בעצמיות שלי. יוהרת חלומותיי. הכוכבים שהשתחוו לי. ואולי זה מחיר האומץ להיות אני. להילחם על האוטונומיה של אבחנת העצמי. של הכרת זהותי. זהויותיי. אבל בחזית האחרונה הזו, אני מול עצמי בעומק בור חולשותיי, לא חשבתי שאפשר להפסיד. לא חשבתי שאמצא את עצמי אילם ועילג וכלוא נשימה בבושתי וסודותיי, כשבן השיח שלי הוא אני, בסך-הכל אני.
ישבתי ואמרתי לעצמי – היי, זוכר אותי? זה אני, מחדר הלידה… משרשרת החיול, ינואר 90' אתה יודע… אני מגן רחל. ושום דבר.
דחפתי את עצמי בעדינות בכתף.
לא זוכר? זה אני… למדנו יחד בבית-הספר יבנה. גרנו על ארלוזרוב. ישבנו ב"כלב", אתה תמיד היית בשחור. וכלום.
כמה שנים לוקח עד שלומדים לתת אמון בבן אדם. לדבר איתו, להקשיב לו. כמה זמן עד שאדם לומד להאמין בעצמו. להיות קשוב אל הלב. להתבגר ולהבין שלדבר אל עצמך זה זכות וזה חסד, זה כוח ויכולת, זה יופי מיוחד של אמת וקבלה. ועוד המון דברים. אבל זה בשום אופן לא מטורף, או מוזר, טיפשי, או בזוי, או פאתטי. אפילו לשבת מול המסך, להרגיש ולחשוב את כל זה, ולא להיות מסוגל להגיד, זה לא פתאטי, רק עצוב קצת. אולי כדאי לכתוב על זה משהו.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • רוני   ביום 14 במאי 2003 בשעה 20:25

    שונה לגמרי מהבלוק שלי אבל אולי אני אענה לך בהזדמנות (קפוץ לבקר לפעמים)
    ובכל מקרה זה כתוב נפלא.

  • רוני   ביום 15 במאי 2003 בשעה 13:30

    http://www.writersblock.com/

  • דנה   ביום 21 במאי 2003 בשעה 1:42

    דברים יפים ונכונים אתה כותב.
    מאוד נהניתי לקרוא.

  • אנה   ביום 21 במאי 2003 בשעה 10:46

    מרגש, לא ממש מדוייק [זאת לא האכסניה, אני יודעת] אבל מרגש.

  • stm   ביום 21 במאי 2003 בשעה 11:32

    מקסים

  • אריקון   ביום 23 במאי 2003 בשעה 17:46

    מקסים

  • גיא   ביום 3 ביוני 2003 בשעה 22:32

    אני מת על בלוקים. אין יום שאין לי בלוק. בלי הבלוק אין את האין-בלוק… אני לא יכול להתיישב וישר להתחיל לתקתק. זה לא מוסרי בעיני. אני חייב ללכת קצת ימינה, קצת שמאלה. להביט בחלון. לחשוב… איך כתב ג'ק ב"ניצוץ" רק לעבוד בלי לשחק עושים את ג'ק מאוד משועמם. צריך לזכור מי כתב את השורה הזאת. סטפן קינג – אחד מהסופרים הפורים של העת האמריקית החדשה (או שמא – העט החדשה?) אני מאוהב בשיעמום של הבין-לבינים, בבהייה, אפילו בעצבים של ה"לא יוצא לי כלום" ואז אני הולך לעשות משהו אחר, לאכול, לצחצח שיניים, לחרבן.ובשנייה שאני סוגר אחרי את הדלת אני יודע בדיוק, אבל בדיוק, מה חיפשתי.