ציונות, השמועות על מותה

השבוע הודיעה קבוצת רבנים מיש"ע כי "הציונות החילונית, שקמה לפני מאה שנה, סיימה את תפקידה". בין התגובות החריפות להכרזה האומללה הזו, השתעשעתי לשמוע כמה אנשים שעד היום לא ממש נופפו בציונות שלהם. אולי לא ממש השתעשעתי, כי זה לא נושא משעשע באמת.
אחת התגובות, מכל מקום, ממש ציערה אותי: ספי רכלבסקי ("חמורו של משיח") – אמרה לי מישהי – צדק. הציונות הדתית אכן רואה בחילונים לא יותר מהחמור עליו ירכב המשיח לירושלים. זה הזכיר לי את הדברים שאמר רכלבסקי בראיון שקיים סמוך ליציאת הספר שלו לאור (אני מצטט מהזיכרון): אין צורך לקרוא יותר מכמה עשרות ספרים כדי להבין את רוחה של הציונות הדתית.
אני מודה שאני נוטה לחשוד במניעים של רכלבסקי לכתיבת הספר, אבל זה עניין אחר. חשוב יותר: אני לא קונה את התזה שלו. לא בטוח שקראתי את כל עשרות הספרים שהוא קרא. לעומת זאת, גדלתי במסגרת החינוך הדתית-לאומית, ואם הניסיון האישי שלי משקף משהו אז לדברים של רכלבסקי אין שחר. הגישה שהוא מציג, במקרה הטוב, קיימת בשוליים האידיאולוגיים של הציונות הדתית, מהם בא גם ההספד לציונות החילונית.
ככל שאני מבין, משנתו של הרב קוק – האיש שקשר את הציונות לפעמי המשיח – לא כוללת שום דירוג ולא מציירת שום שרשרת מזון. אצל הרב קוק הדתיים הם בני אדם, וגם החילונים. אף אחד מהשניים הוא לא חמור ולא נועד לשרת את מטרותיו של השני.
קשה לומר שהיה "משיחיסט", וודאי לא במובן השטחי שבו נוהגים להשתמש היום במושג. מה שהרב קוק עשה בכל זאת, הוא לגשר על הפער האידיאולוגי והמנטלי שבין הציונות החילונית והדתית בשני מישורים. במישור אחד, הוא דיבר בשפה פרגמטית על המטרה המשותפת. במישור השני, הוא קבע שהציונות החילונית אינה תופעה מקרית שמייצגת סטייה מהדרך היהודית, אלא כזו שיש לה הצדקה היסטורית ולכן יש לספק לה הסבר ברמה האמונית.
בהסבר שלו הוא מסתייע ברעיונות קבליים שקצרה היריעה כדי להסביר ולפרש אותם. את השורה התחתונה, מכל מקום, קל להסביר: הרב קוק לא מתייחס לציונות החילונית בצורה אינסטרומנטלית, ולא שופט את דרכה, אלא מנתח את מטרותיה. מכיוון שהיא פועלת למען מטרות קדושות, הוא קובע, יש בתנועה הזו קדושה, ומעשיה ראויים וחשובים.
מכאן הוא ממשיך ומספק ביסוס הלכתי לטענה שאסור לשפוט את דרך החיים החילונית. הוא מתבסס על הדיון בגמרא בנושא תינוק שנשבה (בבלי, שבת, פרק ז', דף ס"ח, ע"א). הדיון הזה מתאר מצב שבו אדם נלקח בשבי בינקותו על-ידי גויים, וגודל כלא-יהודי. האם כשאדם כזה אינו שומר שבת למשל, שואלת הגמרא, יהיה נכון לומר שהוא "חוטא"? המסקנה היא שלא.
הרב קוק גזר מזה על החילוניות וקבע שאי אפשר לשפוט אותה – החילונים אינם "חוטאים", בוודאי שהם לא "פחות יהודים". הם אנשים שחונכו אחרת. אדם שגדל וחונך כחילוני לא יכול להיחשב חוטא, משום שהוא לא כופר בדרך החיים היהודית – הוא פשוט נוהג כפי שחונך.
מה שנשמע בימינו כמעט טריוויאלי, היווה בזמנו התפתחות חשובה מאד בתפיסה ההלכתית והאידיאולוגית של הציבור הדתי-לאומי. לא פשוט לשתף פעולה עם מי שמצוי איתך במחלוקת קשה, בשאלות שקשורות לאורח חיים וערכי מוסר. הרב קוק, שינה את הגישה לא רק לגבי הרעיון לשתף פעולה, אלא גם את הגישה לגבי אותן מחלוקות ערכיות.
עד כמה שאני יכול לשפוט, רוב הציבור הדתי-לאומי מחנך את ילדיו חינוך פלורליסטי מאד. הוא לא מחנך אותם לשפוט את החילוניות ולא לגנות אותה, לא מאמין לא בכפייה ולא במיסיונריות. לכל היותר הוא מנסה לחנך את הנוער שלו לחיות חיים שישמשו דוגמא למי שמאמין בסגנון חיים אחר. הטענה כאילו "הציונות החילונית סיימה את תפקידה", צורמת לא בחוסר הנכונות שלה כמו ברוח המנשבת ממנה.
האם הציונות החילונית באמת סיימה את תפקידה? אם ה"תפקיד" של הציונות היה להגשים את החזון והמטרות שמוצגים במגילת העצמאות, אז יש לה עדיין הרבה עבודה. אפשר להתווכח עם אותם חזון ומטרות. אפשר לטעון שהציונות החילונית, כתפיסה אידיאולוגית מגובשת, נעשתה נפוצה פחות ופחות עם השנים. שאנחנו סובלים מפשיטת רגל שאם אינה אידיאולוגית, אזי היא תרבותית וחינוכית – זה ההסבר היחיד לפער הגדול בין הרוח, הסגנון, הרטוריקה ואורח החיים של הדור הזה, לבין האנשים שחיו כאן לפני חמישים שנה.
אבל הציונות לא התרוקנה מתוכן, והתרבות החילונית אינה עגלה ריקה. בדיוק כשם שהציונות הדתית היא לא זרם משיחי ובדלני, אלא תנועה שחותרת לקירוב לבבות. זה לפחות מה שהייתה.

בספר "חרושת הישראליות", קובע פרופ' משה צוקרמן כי (עמ' 194):

"זהות – ועל אחת כמה וכמה זהות לאומית חדשה – אינה יכולה להתבסס על הגדרה עצמית המעוצבת על דרך השלילה בלבד. היא זקוקה ליסודות חיוביים כלשהם. ומה, אם לא הדת היהודית, עשוי היה לשמש כיסוד משותף של אוסף הקהילות היהודיות השונות, אשר אמורות להרכיב את החברה הישראלית העתידית? מה אם לא הדת, היה משותף לכל אותן קבוצות אתניות, נבדלות בתרבותן, במנטליות שלהן ובהשקפת עולמן, שמהן הייתה מורכבת מסת המהגרים האדירה שהגיעה ארצה לאחר 1948?… הייתה זו איפוא הצדקת השיבה אל ארץ האבות בלבד, אשר הפכה את הדת לחלק הכרחי ובלתי נפרד מהאידיאולוגיה הציונית המודרנית; היא הייתה למעשה המרכיב החיובי היחיד – עמום ככל שהיה כשלעצמו".

צוקרמן (שאיננו איש דתי, חשוב לומר) מוסיף ומדגים כיצד בעצם הציונות החילונית נדרשה ל"אידיאולוגיה פרשנית ספוגה בעולמות-תוכן דתיים", כדי להעניק את היסוד החיובי לזהות הישראלית, וזה פשר האמביוולנטיות הישראלית כלפי הדת.
בהספד לציונות החילונית כמו זה שהושמע השבוע, יש ניקור עיניים כפול. כשהוא בא מאנשים בעלי השקפה דתית-ציונית, הוא לועג לחוסר הביטחון של הזהות הישראלית המודרנית, שצריכה להילחם גם על המרכיב הציוני שלה וגם על המרכיב היהודי שלה. בעידן הפוסט-מודרני זה לא עניין טריוויאלי, במיוחד כשעבור הרבה אנשים בישראל המלחמה הזו כרוכה גם בשאלות מוסריות קשות.
לכן ההכרזה של הרבנים מיש"ע היא בעיני מעשה-רכלבסקי. כזה שמבזה את החילונים ומכתים את הדתיים.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • עומר   ביום 15 ביוני 2003 בשעה 9:22

    כאשר אתה אומר שהרב קוק הכניס את הציונות החילונית לתוך המסגרת החילונית אתה אומר את מה שרכלבסקי אומר. לציונות החילונית תפקיד במסגרת קידום המשיח. אלא, שמכיוון שמימוש הציונות הנו שלב הכרחי בביאת המשיח, אך לא השלב המרכזי (שהוא "התשובה"), הרי שהציונות החילונית, ככזו, הנה כלי משא למשיחיות הרוחנית (תרצה, בן-יוסף לעומת בן-דוד). רכלבסקי פשוט ניסח את זה בצורה בוטה. אני בספק אם בציבור הדתי קיים פלורליזם (אל תדאג, גם בחילוני אין מי יודע כמה). אמונה דתית מטבעה מחייבת בטחון ב"אמת" הדתית. פלורליזם מקבל את התכנותן של אמיתות אחרות ואיננו אורח חיים קל לאנשים דתיים.
    בשורה התחתונה, ישנם מספר קיצוניים בציבור הדתי שרצוי לשמוע מה שהם אומרים כדי להתעלם רוב הזמן ולהתייחס בזמן הנכון (ועכשיו זה הזמן להקשיב אני חושב).
    זהו. בלבלתי מספיק את המוח.

  • אמיר   ביום 15 ביוני 2003 בשעה 10:03

    לתזה שלך היא שהציונות (או כל רעיון לא דתי אחר), חייבת לעבור את הפילטר של רב כזה או אחר ולא היא. הנטייה של רבנים לנסות ולהתאים – או לדחות, כל רעיון לא דתי אל תוך המסגרת הלוחצת של אורח חייהם היא בדיוק הבעייה.
    הציונות ניסתה ומנסה לפתור את בעיית הבית הלאומי והחברה של העם היהודי על כל זרמיו, לא את צרכי הדת שלהם. קשה להתמודד עם הרעיון הפשוט של מסגרת יום-יומית לעם שלם גם ללא עירוב נושאים דתיים – הפרדה מוחלטת בין דת למדינה. הציונות לא ביקשה ואינה זקוקה לפרשנות דתית, היא מתקיימת במגרש אחר לגמרי.

  • שוקי   ביום 15 ביוני 2003 בשעה 10:21

    אמיר – אמנם הדבקת לי תזה של מישהו אחר, אבל גם לדרך ההצגה שלך אני לא מסכים. הציונות לא זקוקה לשום פילטר או פרשנות, אבל כדי שאנשים בעלי אידיאולוגיה שונה יוכלו לשתף פעולה הם זקוקים למסגרת משותפת. כל תפיסת עולם לשיטתך תהיה "מסגרת לוחצת". השאלה היא איך המסגרת הלוחצת שלי ושלך לא מתנגשות כשחיים במרחב משותף ופועלים למעט מטרה משותפת.
    עומר – רכלבסקי מציג את החילוניות כאמצעי, לכאורה דרך עיני הציונות הדתית. הרב קוק לא עסק באמצעים אלא במטרות, ולא אמר שהמטרה מקדשת את האמצעים אלא שבחילוניות יש ניצוצות של קדושה.

  • עומר   ביום 15 ביוני 2003 בשעה 10:29

    הרב קוק אמר שקיימת קדושה בציונות החילונית. הוא לא אמר שהחילוניות קדושה. רוצה לומר, במעשים חילוניים מסויימים קיימת קדושה כיוון שהם מקדמים מטרה דתית מסויימת. במלים אחרות, החילוניות הנה גל נושא ליהדות לעבר ביאת המשיח. אך זה כל מה שהיא, גל נושא.דרך החיים החילונית אינה, לכשעצמה, נכונה או ראויה. אלא שיש בה מעשים אשר מקדמים מטרות דתיות ולא רק חילוניות. ניסיתי להסביר מדוע הביטוי חמורו של משיח אינו בלתי מדויק אלא פשוט בוטה. אני מקווה שהצלחתי. (ואני אגב לא קראתי את הספר, כך שאין לי שום עמדה ביחס לדברי רכלבסקי…)

  • שוקי   ביום 15 ביוני 2003 בשעה 11:16

    אני לא זוכר שקראתי את הביטוי "גל נושא" אצל הרב קוק, בכל אופן, יש הרבה צביעות בהצגה כזו של הציונות הדתית. הציונות החילונית לא הייתה מעולם שותפה לתפיסת העולם של הציונות הדתית, והסכימה לשתף איתה פעולה רק בגלל המטרות המשותפות. האם זה אומר שהדתיים היו חמורו של בן-גוריון? הרב קוק לא אמר שאורח חייהם של החילונים נכון בעיניו, אלא אמר שאי אפשר ולא צריך לשפוט אותו.

  • עומר   ביום 15 ביוני 2003 בשעה 11:41

    חיפשתי ביטוי עדין יותר לחמורו של משיח.
    הציונות החילונית ראתה (ועדיין רואה) בציודנות הדתית שותף לעשייה. הרב קוק לא ראה כך את הציונות החילונית. הוא ראה במעשים של החילוניות מעשים בהם יש קדושה, אך הרוב מוץ. הציונות החילונית אינה שופטת את הדתית מבחינה ערכית. אם אתה חושב שהרב קוק לא ביצע שיפוט ערכי לציונות החילונית אתה פשוט טועה. משל התינוק שנשבה רק מסביר את זה – הציונות החילונית כתינוק שנשבה פירושו שיפוט ערכי שלילי על המהות הנוכחית (דאז) של הציונות החילונית.

  • שוקי   ביום 15 ביוני 2003 בשעה 12:42

    הצד השופט, אם כבר, הייתה הציונות החילונית. היא זו שניסתה, והצליחה, להשיג מונופול על רשיונות העלייה, ולהעלות ארצה בעיקר אנשים בעלי ערכים "נכונים". ולצערנו, ניסיונות ל"המרת דת", כמו זה שמתואר ב"תרנגול כפרות" או כמו סיפור ילדי טהרן, לא היו נדירים. הייתה זו הציונות החילונית שהכריזה על "היהודי החדש", בזה לגלותיות של היהודי הישן, וניסתה לעצב אותו מחדש בדמותה.
    לכן, להציג את הציונות החילונית דאז כפלורליסטית, ואת הציונות הדתית כמיסיונרית או כמתנשאת, פשוט לא נכון עובדתית. רעיון התינוק שנשבה הוא הבסיס לפתרון ההלכתי ולפשרה המנטלית, שחייב שיתוף הפעולה עם הציונות החילונית.
    ברור שלומר על החילוני שהוא תינוק שנשבה זה גם לומר שערכיו לא נכונים בעיניך. הרב קוק לא היה רלטיביסט, ולא ניסה לטעון שהערכים החילוניים טובים באותה מידה כמו הערכים הדתיים. אבל מהו פלורליזם אם לא לומר – אינני מסכים איתך, אבל אינני יכול לבוא אליך בטענות שאתה חושב ונוהג כך וכך?