בלי לערב הורים

בטח גם לכם יש איזה חבר או חברה, שנפלו על פסיכולוג מניאק ששכנע אותם שאבא (או אמא) אשמים בכל הצרות שלהם. זה לא שההורים לא אשמים בהכל, אלא פשוט שהתובנה הזו עוד לא קידמה אף אחד בחיים (למעט כמה פסיכולוגים). רק מה – כיף להאשים את אבא. ועוד יותר כיף להאשים אבא של מישהו אחר. כמו שאפשר לקרוא בגזיר העיתון הזה שהגיע אלי לאחרונה באימייל.


כפי שאפשר לנחש, לא הבאתי כאן את המכתב כדי לדבר על פסיכותרפיה. הבאתי אותו כי המכתב הזה, בעיני, הוא דוגמא לאטימות ורשעות מסוג נפוץ והולך בימינו. לכאורה, איך אפשר לבוא בטענות לקורא המקופח? הוא כועס על הילד המקופח, שהוא בן לאבא מקופח, שבעצם מקופח על חשבון הקורא. הוא משהו כזה – לא יודע, המון קיפוח יש לנו במדינה.
מצד שני, מה זה בכלל מעניין ילד אם אבא שלו צודק או טועה, ומי זה עז המצח שמטיל עליו את האחריות הזו? בינינו, זו הרי רשעות לשמה.
אני גם לא מבין את הכניסה ההדדית של אנשים במדינה הזו, זה לתחתוניו של זה. גם לא שמעתי על משפחות צפוניות שמחזירות בהמוניהן את מענקי הלידה וקצבאות הילדים שלהן. התבטאויות דומות כנגד מגזרים אחרים, כאילו הם "מתרבים בצורה לא מבוקרת", נחשבות, ובצדק, לגזעניות וחשוכות.
כנראה רק כשילד, רחמנא ליצלן, הוא דוס עם כיפה, אפשר לומר לו להאשים את אבא שלא השתמש באמצעי מניעה. מהטיעונים האלה עולה צחנה של נבזיות אמיתית. לדבר על "הרגלי הרבייה" של אנשים אחרים, היא טכניקה תעמולתית שהושאלה מאידיאולוגיות אפלות מאד, והנה היא משתרשת והולכת בציבור. זה עצוב, וזה מדאיג.
זה שיש בעיה עם המגזר החרדי זה לא חדש. הבעיה – כמו שנהגנו לומר בילדותנו – היא לא הבעיה, אלא איך פותרים את הבעיה. לא פותרים אותה ברטוריקה משפילה ומזלזלת. לא פותרים אותה בזה שפוקדים עוונות אבות על בנים. לא בטוח שאפשר לפתור את הבעיות של כולם במדינה הזו, אבל גם לא צריך ללעוג לתחושת הכאב והקיפוח – המוצדקת או לא – של ילד, אפילו אם הוא חרדי.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • אבי   ביום 16 ביוני 2003 בשעה 8:19

    כששודדים את משלם המיסים מספיק זמן, הוא הופך לאטום ורשע. אבל, אל דאגה. כל עוד ימשיך משלם המיסים להיות אטום ורשע, ולחשוב שבעיה שלו היא החרדים, אין סיכוי שיחלץ עצמו מהמצב אליו נקלע.