הכאב והנחמה

המכתב האישי של יורם השקיע אותי עמוק יותר בהרהורים שהציפו אותי ממילא. וכמובן שאני לא מדבר פה על עצמי או משהו, אלא באופן כללי לגמרי (ברור שאני מדבר על עצמי. על מה אנשים מדברים בכלל – במיוחד ביצירה – מלבד על עצמם. השאר זו תפאורה).
ככל שאני חושב על זה יותר, אני נוכח לדעת שהאנשים פה כותבים מתוך כאב. הכאב הזה לובש צורות שונות, מגיע ממקומות שונים, ונארז באריזות מגוונות שמלמדות יותר או פחות על התכולה. לפעמים, יש רשימת מרכיבים מפורטת על העטיפה, כולל ערכים תזונתיים והכל. ואולי דווקא הטקסטים המרוחקים יותר, ה"ענייניים" הכי מעוררים מחשבה – כמה עמוק נמצא הכאב שמאחוריהם.
לעיתים קרובות אתה מבין יצירה טוב יותר כשאתה מתחקה אחרי היסודות האוטוביוגרפיים של הכותב. אפשר גם לוותר על זה לגמרי ופשוט ללמוד את הביוגרפיה שלו, לעמוד על טיבו, ואז הניואנסים פחות חשובים – כשאתה מבין ממה צרוף עולם מושגיו, מה צרוב בנשמתו, מהם כאביו וסיוטיו. זה לא קשה. הרי בסופו של דבר, כמה שאנחנו מתקוממים על זה, אנחנו כל-כך כל-כך דומים.
השוני והמקוריות – בדיוק להפך מהדרך בה הציג את זה טולסטוי – הרי לעולם לא טמונים באומללות. לכולנו סיפורים דומים, או דומים לסיפורים אחרים ששמענו. רק כשזה מגיע למה שאנחנו עושים עם זה, לאיך הצעקה נכבשת ונעשית לחישה, או דיבור צלול, או שיר, אז הסיפור שלנו נצבע בגוונים שונים. כשאנחנו מדברים על "הטוב שבנו", אנחנו לא מתכוונים לייחוד שבאומללותנו. אנחנו מדברים על היופי הגנוז שמנצנץ מתוך הדרך הפשוטה והכנה שבה אנחנו מצליחים, ברגעי החסד, להביע את עצמנו. לא כדי לחצוב להבות – סתם בשביל למצוא נחמה.
כך, כשבמקום שבו היו ייסורים ובלהה, או זעקה חנוקה של כאב, אנחנו מוצאים דיכאון, או אפילו סתם עצב פשוט, אנחנו מקבלים אותם באהבה.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • כרמל   ביום 19 ביוני 2003 בשעה 10:08

    בניגוד לאמנים מיוסרים שכמותכם אני כותבת הרבה יותר מתוך שמחה. אולי בגלל זה אני לא כזו אמנית דגולה, אולי כאב הוא דחף יצירתי משובח יותר?

  • קורי   ביום 19 ביוני 2003 בשעה 10:21

    כרמל גם ריצ'רד קליידרמן יותר מתוך שמחה

  • יעלי   ביום 19 ביוני 2003 בשעה 10:23

    הנחמה שמספקת הכתיבה היא רב ערוצית, היא נחמת הכותב אבל כגם נחמת הקוראים, או חלקם.
    ואם הגעתם לפה למטה מהר תחזרו ותקראו עוד פעם לאט, זה פוסט עדין והוא ראוי לזה. יופיו מצוי דווקא באיטיות.

  • Masuda   ביום 19 ביוני 2003 בשעה 12:08

    Ach Sheli, take the Basa in Sababa.

  • אבי   ביום 19 ביוני 2003 בשעה 14:44

    זה שכשאתה מאושר, כל השאר כבר לא חשוב (ולכן, כל המשפחות המאושרות דומות אחת לשניה). כשאתה לא מאושר, זה הדבר היחיד החשוב (ולכן כל המשפחות האומללות, אומללות בדרכן שלהן).
    אני מסכים שצריך לקבל עצב באהבה. אבל, בניגוד למה שנהוג לחשוב, לא בגלל תעלול דיאלקטי כזה או אחר אלא בגלל האמת שבו. מי שרוצה להיות מאושר, חייב להתחיל במבט אמיץ אל האמת. מבט ישיר לתוך העצב – וניסיון להבין מה מקורו – הוא צעד ראשון במסע אלף המילין אל האושר.

  • אורי ב.   ביום 19 ביוני 2003 בשעה 15:01

    אין שום קשר בין אומללות או אושר ויכולת יצירה.

    לאורך ההיסטוריה, יוצרים גדולים מגיעים מכל המעמדות וממגוון ביוגרפי אינסופי כמעט.
    בין אם אתה אורוול – שחווה את המיץ של הזבל וכתב על זה.
    או אחד מהחבר'ה של הרנסרס שכל חייהם חיו על רנטה של האצולה (תוחזר השיטה לאלתר, למה רק אצל כוכבי אופרה?)
    גם אם בודקים חיים של אמנים רואים שאין חוקיות לגבי האם הם יוצרים יותר/יותר טוב בתקופות המסריחות שלהם או בתקופות הטובות שלהם. לפעמים זה ככה לפעמים זה ככה

    אמנם רבים מהאמנים צריכים להיות יוצאי דופן באיזשהו מובן. אבל גם זה כנראה לא מספיק.

    יצירה אמנותית והעובדה שלא כולם מסוגלים לה אלו חידות לא פתורות בעיני, והתשובה היא ודאי לא ביוגרפית – הגישות "הגנטיות" האלו הופרכו עוד במאה ה-19. ולא סתם הצד הביוגרפי הוא לרב משני בהנאה/הבנה של יצירה.
    אבל שוקי הוא כנראה רומנטיקן בנקודה הזאת, ואם זה מה שגורם לטקסטים שלו להתייפות – אז סבבה.

  • אנה   ביום 19 ביוני 2003 בשעה 15:42

    והעובדה שלא כולם מסוגלים לה" – לא נכון אורי.ב. כולם מסוגלים לה.

    מתגוונים באיכות ובכמות כמובן, אבל בהחלט מסוגלים.
    רק מפחדים
    או לא רוצים לעמוד בפני ביקורת
    או 20 אלף סיבות אחרות שממציאים, כדי לא ליצור

  • אבי   ביום 19 ביוני 2003 בשעה 17:19

    למה למנגנון התגובות אין פורמט של פורום?

  • שוקי   ביום 19 ביוני 2003 בשעה 18:32

    אני לא האדריכל, רק דייר.

  • רונית   ביום 19 ביוני 2003 בשעה 18:54

    יש ויש. נזכרתי בגיורא שוהם שדיבר על
    'גאולה דרך הביבים', בעיקר הערצת החוטא, הפושע
    והסוטה כמו באלזק באבא גוריו.
    וגם משוררות מיוסרות כמו רחל ולאה גולדברג.
    לעומתם, יש יוצרים שמעפילים לפסגות
    דווקא כשהם שרויים באקטסזות של שמחה.

  • אליסיה   ביום 19 ביוני 2003 בשעה 19:45

    ויש גם יוצרים רבים שנקודת המוצא שלהם היא תיאורטית/אינטלקטואלית/פוליטית, והיצירה שלהם לא באה בכלל מהרגש ובטח לא מושפעת ממצבי הרוח שלהם.

  • שוקי   ביום 19 ביוני 2003 בשעה 20:51

    לא טענתי שיצירה באה ר ק מתוך כאב או אומללות. ובכל אופן, העליתם פה כל-כך הרבה טענות שכדי להתייחס אליהן אני פשוט אצטרך לכתוב טקסט נפרד. בקרוב.

  • Inga   ביום 19 ביוני 2003 בשעה 22:34

    למצוא נחמה זה אף פעם לא סתם.

  • לאנה   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 14:21

    לכל אחד יש סיפור, אבל לא כל אחד יודע לספר אותו.

    אמנות גרועה שהיא בבחינת ריפוי בעיסוק היא בעיני לא רק לא מעניינת, אלא גם לא ממש אמנות.

    יש לה חשיבות עבור יוצר אחד, ואני מעריך את זה שזה יכול לעשות לו טוב.
    ואני לא אומר את זה סתם, מדי פעם אני כותב יומן.
    אבל כשמדובר בכתיבה הזאת, לא היה משנה לאף אחד אם במקום לכתוב הייתי עושה מקרמה.

  • שוקי   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 15:59

    לא מסכים.
    אמנות נמדדת בעיני ביכולת שלה לרגש, גם אחרים אבל קודם כל את עצמך.

  • רוית   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 17:51

    ככל שאני הופכת יותר בטיעון שלך, שערכה של אמנות נמדד גם ביכולתה לרגש את היוצר, אני משתכנעת, שליוצר אין שום צד בקביעת ערכה האמנותי של עבודתו, מלבד האקט של היצירה עצמה.
    אתה יכול להיות מאושר ומרוגש ממה שיצרת, וזה עדיין יהיה זבל ואתה יכול להיות ביקורתי כלפי עצמך ברמה כזאת, שגם כשתוציא תחת ידך מאסטר פיס שעוד לא נברא כמותו, אתה לא תדע לראות את זה, לא כל שכן להעריך.
    אני חוששת, שעם כל הכבוד, אין ליוצר מקום בקביעת ערכה האמנותי של יצירתו. כך לפחות להבנתי.

  • שוקי   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 19:32

    אדרבא.
    מרגע שהאמן יצר יצירה, ושחרר אותה לאוויר העולם, הוא מאבד בעלות עליה. כל אחד יכול להבין ולפרש אותה כרצונו, לייחס לה דברים שאין בה ולהחמיץ את מה שיש.
    אבל כמו שלימד אותנו ביאליק, די בזה שאחד מאלף מבין את היצירה, די בזה שאחד מאלף יזיל "דמעה נאמנה" כדי לעשות את מלאכת האמן מושלמת. עצם היכולת של מישהו מאיתנו להבין את היצירה של ביאליק, היא משנית לעצם העובדה ש*מישהו* יבין, וביאליק מעיד על עצמו שהוא יוצר בדרך שמקריבה את ה"מובנות" למען האותנטיות. בעצם, הוא מודה שחשוב יותר שיאמר את מה שעליו לומר בדרך שמבטאת את הדברים הכי טוב, מאשר שיבינו.
    ספק אם מישהו יבין את שפתו של האמן טוב ממנו. היצירה *מגשימה* את עצמה, תרתי משמע, כשהיא מעניקה ביטוי חומרי לחוויה – באבן, על הנייר. ככל שהיא מבטאת טוב יותר היא אותנטית יותר, ומן הסתם תהיה ביטוי עז יותר של מה שהאמן מרגיש, אבל אין זה אומר שהיא תהיה עזה עבור כולנו באותה מידה. ייתכן בהחלט שלהפך.
    ביקורת עצמית מופרזת, כמו כל בעיית-אגו, היא פשוט עוד גורם מפריע. עוד גורם שמפריע לאמן ליצור. אולי עדיף לו כבר להיות חסר ביקורת כלל, כדי שהיצירה שלו תבטא בחופשיות את מה שרצה שתבטא.