החיים הם סבל, וכך גם האמנות

בטקסט הקצר ששמו הכאב והנחמה, טענתי לקשר בין כאב ויצירה, וגם ציירתי את המסלול שאני מזהה בין השניים. כדי להבין טוב יותר את ההמשך, כדאי למי שהגיע לכאן זה עתה לשוב ולקרוא את הטקסט הקודם, וגם את התגובות עליו אליהן אתייחס פה. השמות בסוגריים בתחילת כל קטע שבהמשך, מייחסים כל אחד מהדברים שאומר לכותב התגובה שהצריך אותי לעניין שבו עוסק הקטע.

[כרמל] לא טענתי שהכאב הוא דחף יצירתי משובח יותר או פחות. ראשית, אני לא עושה בכלל זהות בין הכאב ליצירה. דיברתי על קשר בין השניים, לא על זהות. בוודאי לא הצגתי את הכוח היוצר כדחף – נהפוך הוא: אני מתרחק מטרמינולוגיה של דחפים וסיפוקם. אני רואה ביצירה את הביטוי המוחשי לתהליך רוחני, ומאמין ש"דחפים" אינם חלק מהרוח. הם נובעים ממגבלות החומר. אם האמנות היא בבחינת מותר האדם מן הבהמה, הדחף הוא הבהמה.
אני מאמין שחלק מהיצירות הנשגבות ביותר נובעות מן הכאב. אבל הכאב, או עצם כוח היצירה שנובע ממנו, אינם יכולים בשום צורה להיקרא "משובחים". רק על היצירה, אם בכלל, אפשר אולי לומר שהיא משובחת – וגם זה רק על דרך ההשאלה. אנחנו נוהגים לומר על משהו שהוא "משובח" כאשר איכות הייצור שלו גבוהה, או כאשר ערכו הכספי גדול. אני לא רואה כיצד זה קשור ליצירה.

[אורי ב.] [אבי] [רונית] מכל מקום, לא טענתי שאי אפשר ליצור ללא כאב או אומללות. אם כבר מתעקשים לצקת את הדברים שלי לסדים מגבילים של לוגיקה וקטגוריזציה, אז הייתי אומר שיש מתאם גבוה בין כאב ואומללות לבין יצירה (ואולי בכלל לזה התכוון טולסטוי, אם בכלל).
אני מתנגד מאד לקשר שיצר אורי, אולי בלי לשים לב, בין מצב כלכלי לבין אושר ואומללות. אני מסרב לקבל את הטענה שדלות זהה לאומללות ושהביטחון החומרי של אמני הרנסאנס עשה אותם מאושרים. אני בכלל נוטה למהלך שהכיוון שלו הפוך – לא לחפש את המקור לתכני היצירות, אלא להתבונן בתכנים עצמם.
ובינינו – אנחנו הרי לא צריכים מחקר אמפירי כדי לקבוע שרוב האמנות היא אמנות עצובה. שהיא עוסקת באומללות, מבטאת כאב, ושהיא גורמת לנו הנאה – כמו לאמן – לא בזה שהיא מעניקה לנו אושר, אלא בזה שהיא מאפשרת לנו לחיות עם מצב של חוסר-אושר.
על כל שיר שמהלל את האהבה, יש בימינו חמישה שירים שמדברים על אהבה נכזבת. פשוט משום שגם בחיים שלנו, יש כמעט תמיד ריבוי של אהבות נכזבות ומיעוט של אהבות ממומשות. על כל שיר שאומר כמה נפלא הוא העולם, יש עשרה שירי מלחמה, שירי מחאה, או שירים על בדידות. הם מספרים את מה שכולנו יודעים, גם אם נוטים להכחיש: שאנחנו לא חיים בעולם שמח של איזה-כיף-לנו-יחד, אלא בעולם שרב בו העוול על החסד. בעולם שרב בו הכאב על השמחה ואפילו על העונג. שרבה בו הבדידות על הקשר – והאמנות היא קשר.
אפילו כאשר סיפורים (או בעיקר סרטים) מסתיימים ב"סוף טוב" – תרגיל שהוא, כידוע, המצאה של הוליווד – אנחנו יודעים שזהו שקר. שהסיפוק המיידי שהוענק לנו, לא מחפה על האמת המרה: שאנחנו בלתי מסופקים. ואני לא ארחיב עוד את הדיבור על העניין הזה, שנדון בהרחבה מאלפת הרבה יותר מזו שאוכל לקוות לה פה במאמר "חרושת התרבות" ("The Culture Industry") של תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר.

[אבי] אבי הציג, בבלי דעת, עוד שקר של התרבות שלנו: סבל עכשיו, אושר אחר-כך. הרי זו תקווה כוזבת וחסרת תכלית, שקוהלת כתב ספר שלם כדי להזימה כבר לפני 3000 שנה. אסור לתלות את התקווה בעתיד לבוא, אלא לכל היותר לשאוף לאושר עכשיו. לקבל את הנוסחא שלחוש כאב חיוני כדי לחוש אושר, הוא כמו לומר שחיוני להרוג כדי שנוכל לתת חיים. נכון אולי לומר שבעולם שבו יש חיים יש גם מוות, ולכן נותר לנו אולי לקוות שבעולם שבו יש אומללות יתקיים גם אושר. אבל אם אנחנו מניחים שהאושר קיים רק בעתיד, הוא לעולם לא יהיה חלק משום הווה. לכן האמונה הפרדוכסלית באפשרות שהאושר כבר קיים, היא משהו שכדאי לשאוף אליו.

[אנה] אני חש חיבה גדולה כלפי הטענה שכולם יכולים ליצור. הרי זה משהו שראוי לחיות למענו. למעשה, ראוי לחיות למען עולם שיש בו אנשים שיכולים להאמין אמונה רומנטית כזו בדבר שאין לו בסיס – אמונה, בכלל, היא דבר שראוי לחיות למענו. אני לא יודע שכולם יכולים ליצור. אני מקווה בזה, ומאמין שזו חובתי המוסרית לנסות להאמין בזה.

[אליסיה] האם יצירה יכולה להיות מנותקת מרגש? אם כן, וכאשר היא כזו, אני מניח שהיא גם לא יכולה לרגש. אמנות משמשת מדיום לחוויה. הציור הריאליסטי מעתיק את החוויה החושנית מעיניו של הצייר לעינינו, באמצעות האופטיקה. מוזיקה עצובה, מעבירה את עצבותו של המלחין אלינו, כגלי קול. ייתכן בהחלט שאומנותו של נגר-אומן אינה משקפת ומבטאת שום רגש. זו הסיבה שהוא אומן ולא אמן. המדע, הטכנולוגיה, העיתונות ורוב העבודה האקדמית, אכן קשורים בקשר רופף מאד לרגשות. אבל אף אחד מהם אינו נחשבת אמנות.

[אינגה] ונכון, למצוא נחמה זה לעולם לא סתם. זה פחות או יותר הכל.
זה הכל, יאמר לכם הבודהיסט, משום שהכל סבל. זה הכל, יאמר קוהלת, משום שהכל הבל הבלים. היצירה מבטאת בעיקר סבל, משום שהיא מציגה תמונה של מציאות חיינו. המציאות הסובייקטיבית בעיקר, אבל באופן אובייקטיבי אפשר לומר שהסובייקטיביות של רובנו אינה מאושרת.
יד המקרה עשתה אצלי לאחרונה חיבור יפה, בין קוהלת, לבין "אלמוות" של מילן קונדרה, ובין הפילוסופיה של פרנץ רוזנצוויג שמוצגת בספר "כוכב הגאולה" (אני מזהיר שאני לא בקיא מדי באף אחת מהיצירות הללו).
רוזנצוויג מדבר על פחד-המוות כעל המרכיב המרכזי ביותר בחוויית הקיום שלנו, ואומר שכל חיינו סובבים סביב ההתמודדות עם הפחד הזה. הוא קובע שהפילוסופיה נותנת מענה חלקי לבעיה, ומציע כהשלמה את האמונה הדתית (אמונה כלשהי). קונדרה עוסק בניסיון של אנשים להתגבר על ארעיותם באמצעות התחברות לנצח, ומתאר את קריאת התגר של האדם על הכוח המכלה. קוהלת, מציע לזנוח כל תקווה כוזבת לנצח, או להנצחה, כי הכל בוא והולך והכל נשכח, והכל הבל הבלים. מה שנשאר הוא ליצור יצירות, ולהכיר בזה שהן ארעיות כמונו.
ולזה אני יכול גם להוסיף את אריך פרום, החביב עלי מאד, שטוען שהתשובה היחידה למצוקת הקיום היא ללמוד לאהוב. הוא, אגב, רואה באהבה תופעה פעלתנית – לא מצב אלא מעשה. לכן לא פלא שהוא בחר לקרוא לספר שבו הוא מסכם את השקפתו בנושא בשם "The Art of Loving".

 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • Ana   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 1:51

    דעתי היא שלא המורטאליטי מוציאה אדם מדעתו
    כמו גם שאין זה נכון לקבוע כי אימורטליטי
    היא סיבה לנוע

    פילוסופיה ממלאה את הריק, מילוי סיזיפי, כי הריק הנ"ל
    אחוז בתוך דבר מה שמזכיר מסננת
    האמונה, בכל דבר, בדת, ביצירה, באדם
    גורמת למשהו שהוא כלל ועיקר אילוזיה
    שיש טעם.

    האמונה העיוורת, זו שאין לה הוכחות בשר ודם
    מקרבת אותנו לתחושה של נקיון, של זכות או טוהר, אם תרצו
    כאדם שאומר לעצמו: אני לא מחפש עוד.

    ויש שנופל לו, לאדם, האסימון
    ואז מבין, מתוך עליבותו
    שהחיפוש הוא הטעם
    כי חיפוש הוא תחינה לגירויים
    הוא ציפייה להם
    הוא אחיזה בהם והחזקה בהם עד לדבר הבא
    חיפוש הוא סקרנות
    כזה שיש לרוב בעיקר אצל ילדים מתחת לגיל עשר
    שעוד לא יודעים שהחיפוש הוא תירוץ
    בגילם החיפוש הוא יצר
    אינסטינקט
    כמו לינוק.

  • אליסיה   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 7:39

    נראה לי שאתה לא בקי מספיק בתולדות האמנות, וזאת לא ביקורת.
    אי אפשר להגיד שרוב האמנות היא עצובה.
    יש דבר כזה דחף ליצור והוא בכלל לא קשור לבהמתיות כלשהי, יש אמנים שככה יוצרים.
    מצד שני, יש קשת רחבה מאוד מאוד של אמנים, בעיקר כאלה שפועלים במאה האחרונה, שעובדים בצורה אנליטית, אינטלקטואלית, שיוצרים מתוך ובתוך תיאוריות פילוסופיות. הם לא מתכוונים לרגש אלא להפעיל את הרציונל, לשאול שאלות.
    אתה קובע שאמנות משמשת מדיום לחוויה. זה נכון במקרים מסויימים. זה בכלל לא נכון במקרים אחרים, ואם תעמוד מול עבודת אמנות שלא תרגש אותך, זה לא בדיוק עושה אותה פחות אמנות. היא פועלת במישורים אחרים. לאוו דווקא במישור החווייתי.
    ובטח שיש ביצירה נחמה ומילוי חורים אפלים, לא משנה מה הסיבה להייוצרות החורים האלה או הדרך ליצור ולנסות לכסות אותם.
    ועוד משהו: הבטחון החומרי אכן עוזר ליוצרים. בטח לא עושה אותם מאושרים, אבל זה משחרר את האמן מהדאגה היומיומית, וגם מאפשר לו ליצור באמצעים שהוא חולם עליהם, שלפעמים הם יקרים מאוד.

  • אבי   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 8:57

    ומעליב אותי.

  • שוקי   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 12:44

    בעניין ה"דחפים" הויכוח שלנו הוא סמנטי.
    ההפרדה בין אינטלקט ורציונל לבין רגש היא מלאכותית. אין פילוסופיה נטולת רגש, ואמנות שגורמת לי לחשוב היא בוודאי אומנות ש"מזיזה" אצלי משהו. כזו שמציירת קו בין תודעת האמן לתודעה שלי. אפילו לדבר על זה, זה מרגש בעיני.
    לגבי השאלה האם האמנות שמחה או עצובה – חזרתי והדגשתי שיש כזו ויש כזו. אבל כן, אני מאמין שרוב היצירה היא יצירה שמשקפת עצב. בואי ננסה רשימה אקראית של משוררים ישראליים: ביאליק, חלפי, אצ"ג, זלדה, אלתרמן, ויזלטיר, דוד אבידן, יונה וולך. מי מהם היה בעיניך שמח? האם יש משורר חשוב שהיית רוצה להכניס לרשימה, במקום אחד האנשים שמופיעים בה, ואת יכולה לומר עליו שהוא "שמח"? האם זה מקרי?

  • אורי ב.   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 14:15

    לא ניסתי לעשות הכללה קטגורית אלא להביא דוגמה זמינה. כתבתי "מעמדות וביוגרפיה" והדגמתי לפי הראשון. ביוגרפיה זה לא רק מעמד, אלא גם אומללות מהסוג שציינת.
    ואתה נופל בענק במבחן האמפירי – זה מאוד תלוי תקופה וזרם.
    בגדול – האמנות עובדת עם הניגודים ומשקפת את שני הצדדים.

    יש כאלה שיוצרים בחדווה ויש כאלה שמזיעים דם.
    יש היוצרים מתוך האומללות ויש מתוך השמחה, יש מתוך השמחה שבאומללות ויש מתוך האומללות בשמחה.
    ויש כאלה שמתוך החור שבשמיכה.
    בדרך כלל – מעורבב כזה.

  • אליסיה   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 15:09

    אוקיי. אז הויכוח הוא סמנטי.
    אני מסכימה במידה מסויימת על ההפרדה ביו אינטלקט לרגש.
    כי ברור שגם כאשר יוצרים מתוך גישה פילוסופית, יש מידה של רגש. כמו שאמרת – אמנות שגורמת לחשוב מזיזה דברים.
    בעניין המשוררים – אתה צודק בהחלט. אני התייחסתי יותר לאמנות פלסטית, שם אני מכירה יותר אמנים שמדברים יותר אל האינטלקט, מעלים שאלות לגבי המון נושאים (גם לגבי הרגש) אבל פונים פחות לרגש עצמו.

  • שוקי   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 16:33

    יכולתי לעבור לקומפוזיטורים, אבל נמשיך במשוררים, והפעם נגוון קצת את הרשימה: נתן זך, דליה רביקוביץ', חמי רודנר, שמוליק קראוס, נעמי שמר.
    מי יוצא דופן ברשימה ומדוע?

  • יונית   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 17:03

    אני מוחה.

  • אורי ב.   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 17:17

    בעיני זאת פרספקטיבה צרה מדי – המאה האחרונה.
    יוצאת הדופן היא רביקוביץ', כי לכל השאר יש שפם.

    או אולי נתן זך. כי הוא לא קשה ולא רך.

    ועם יונית הסליחה.

  • יונית   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 17:31

    על אדורנו…
    אני לא חושבת שזו פרספקטיבה צרה מדי. הדיכאון לא זכה סתם לכינוי "המחלה של המאה העשרים". ופרוייד לא כתב סתם את "תרבות ללא נחת", מתי שכתב. ומעבר לכל זה, אי אפשר להתעלם מהעובדה הדי טריוויאלית, שאנחנו לא ממש יכולים לדעת מה היה המבנה הרגשי והביטוי האמנותי שלו בתקופות זרות לנו, ושכל פעם שאנחנו שופטים דבר כזה, אנחנו מחילים עליו את המושגים שלנו, וחייבים להיות מודעים לכך, כי אחרת השיפוט שלנו מאבד כל ערך. לגבי אמנות פלסטית ומוזיקה אין לי יותר מדי מה להגיד, ולו רק בגלל שאני חושבת שהביטוי הרגשי בשפות האלו הוא משהו שקשה להתייחס אליו במונחים המאוד לא ממצים של "סבל" ו"אושר". אבל לגבי האמנויות המתווכות במילים, אני מסכימה לגמרי עם שוקי.

  • יעלי   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 18:18

    אני מצטרפת בעיקר מפני שאמנות אינטלקטואלית מאוד קשה עליי, אני רוצה את הרגש בלי מתווכים, שיתפתל בין המילים כי אחרת לשם מה התכנסנו פה?
    אם אני מחפשת ידע אני אלך לאדורנו והורקהיימר (את מרשה לפחות לקרוא אותם, יונית?) אבל באמנות אני באה לפגוש אנשים חדשים ולהכניס אותם ללב. אנשים שלא מביעים רגשות יש מספיק בעולם האמיתי.
    אמנות האהבה מונח פה על המדף בתרגום החדש מזה כמה שבועות. אולי השבת נעשה לו את הכבוד, לאור ההמלצה שלך.

  • יונית   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 18:35

    כמובן, שאם את רוצה לקרוא דווקא אותם, את הידע תצטרכי להביא מהבית. וכל רגש שמובע במילים הוא מתווך. את יכולה לחפש מה שאת רוצה בין המילים, אבל רגש "טהור" לא תמצאי שם, כי הוא מתווך, על ידי המילים עצמן, מה שיש בהן, מה שאנחנו חושבים שיש בהן, ומה שאין בהן. ושבת שלום.

  • טל ג   ביום 20 ביוני 2003 בשעה 19:09

    התחושה שלי, מקריאת המסקנות, הן שהמשמעות היחידה היא עבודת השם.
    אפשר, אני מניח, לומר עבודת ה'=אומנות. אבל אני לא מקבל את ההשוואה.

    עבודת ה', כפי שאני מבין אותה, היא פעילות של מימוש השושלת היהודית, באופן כזה שהיא חיה וגדלה בתוך העשייה שלנו.
    כלומר, שימור המסורת בפעולות שלנו, העברת המסורת לילדים והאפקט של השתנות המסורת לאורך הדורות.
    נידמה, כך אני חושב, שקהלת התכוון לכך שהשרשרת המתמשכת של יהדותנו – היא, ולא האומנות, היא הפתרון שהוא מציע לארעיות הקיום.

    לדעתי,
    טל ג.

  • חטא שין   ביום 22 ביוני 2003 בשעה 12:58

    אני חייב לחלוק עלייך. אמנות "…אנליטית, אינטלקטואלית, שנוצרת מתוך ובתוך תיאוריות פילוסופיות…" אמנם נפוצה היום למדי, אבל רובה ככולה הינה מעשה מינות וכפירה באמת, או במילים פשוטות, היא פשוט אמנות גרועה.
    המצב בזירת האמנות בעולם היום מגוחך ועגום, מאחר ויותר מדי, הרבה יותר מדי כוח והשפעה מצויים בידם של אנשי תיאוריה וביקורת, שדוחפים את הגישה אותה העלית בתגובתך לעיל, מאחר והיא למעשה ההצדקה היחידה לקיומם המקצועי. אנשים רעים אלה דואגים גם "לחנך" דורות שלמים של אמנים לעתיד ברוח משנתם המעוותת כשהם מקבלים את הבימה המרכזית בבתי ספר רבים לאמנות.
    והמצב חמור במיוחד בקרב האמנים הפלסטים, אני לא בטוח למה אבל הם מבולבלים למדי בדרך כלל. מן הסתם בגלל שדרכם המקצועית של רובם עוברת במוסדות לימוד שורצים אנשי תיאוריה (למה אין אקדמיה למשוררים?).
    אני ממש גרוע בשמות, אבל אחד המנצחים הבריטים הנודעים, (נדמה לי שזה היה טרבור פינוק( ביקר בארץ לפני כמה שנים וחזר והדגיש (בכתבה שהתפרסמה עליו) שהמשמעות של מוסיקה היא רגש ואחד הפסנתרנים הגדולים היום, הגרוזיני שאת שמו שכחתי, הסביר בראיון עיתונאי שאמנות היא טראגית. תמיד.

    הענין הוא, שבהתנצחות מילולית (כמו כאן) האמנות תמיד תצא כשידה על התחתונה. אבל על זה נפרט בהמשך, ורק אם תרצי…

  • גדי   ביום 22 ביוני 2003 בשעה 16:18

    אם האמנות משמעה, בין היתר, ביטוי לרוח האדם, ואם האדם הוא בהמה מתוחכמת (וזה מה שאנחנו, וכל התרבות הינה ציפוי נאה המאפשר לנו לשכוח זאת), מאוד ברור לי איפה אני חולק עליך – למרות שאבוי, ובהתאם לכלל הפוסט והתגובות המעט מקושקשים שלהלן – אין לי איך להעביר לך את זה.

    יצר ויצירה נובעים מאותו שורש בעברית. הדחפים הללו, שאתה ממש מסלק באיסטניסטיות ממקלדתך, דווקא הם, על כל האורגני, הרוטט והלא שלם שבהם, והלא מעורר גאווה, חלק לא פחות חשוב מכל "כאב" שהוא בתהליך היצירה. כמובן, של יצירות שאותן אני מעריך ואוהב.

    האמנות היא בבחינת מותר האדם מהבהמה, כתבת, אולי כי הוא יכול לגעת איתה במלוא הצדדים האנושיים שלו – הבהמיים – בלי להיות בהמי.

    מה, לא?