הפרדוקס המודע לעצמו

והנה אתה קורא את הטקסט הזה שוב.
בפעם השנייה לפחות.
בפעם הראשונה עוד לא היית בטוח.
עוד בדקת אם ייתכן שעובדים עליך. אם יש פה תרמית או התחכמות. אחר-כך הרגשת אולי קצת מרומה.
ובכל זאת, כבר בפעם הראשונה, חשת תחושה של דז'ה-וו כשקראת את המילים הללו. לרגע חשבת שאולי זו אמת – אולי כבר קראת אותן בעבר.
זו גם הסיבה שהחלטת לקרוא אותן פעם נוספת, כפי שתעשה גם עכשיו.

הסימולקרה הרפלקסולוגית

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • יורם קופרמינץ   ביום 24 ביוני 2003 בשעה 14:09

    כבר פעם שביעית שאני כאן, קורא.
    וכאילו לא קראתי עדיין.
    זה יפה זה.

  • רוני   ביום 24 ביוני 2003 בשעה 14:14

    רוצה לתת לך בוקס
    אוף!
    זה לופ אינסופי, זה

  • יורם קופרמינץ   ביום 24 ביוני 2003 בשעה 14:18

    תתני לשוקי,
    זה הוא כתב את זה.

    פעם תשיעית כאן.

  • תומר ליכטש   ביום 24 ביוני 2003 בשעה 14:43

    קאמי כותב על קפקא שכל אמנותו היא בכך שהוא מצליח לגרום לקורא לקרוא את הספר *שוב*. הפרדוקס של שוקי אמנם מודע לעצמו, אך מה הניע אתכם לקרוא את הטקסט מחדש? באופן אישי קראתי אותו תוך תחושה ברורה לגבי סיומו (שישלח אותי לתחילתו) ומראש הגעתי לסוף עם איזו תחושה מעקצצת שזהו. בכל מקרה, יש את "החומה" של פינק פלויד שהוא אלבום לופ אינסופי, יש את פיניגיינס ווייק, יש את השיר של פגיס – כתוב בעפרו, אלה טקסטים שמודעים לעצמם אך אינם מושכים את הקורא במודעות הזו אלא מטמיעים אותה בתוך היצירה.

  • תומר ליכטש   ביום 24 ביוני 2003 בשעה 14:44

    פגיס, כמובן, מעולם לא כתב את השיר "כתוב בעפרו" אלא את השיר "כתוב בעפרון" שלמעשה נקרא "כתוב בעפרון בקרון החתום" ומדובר, סך הכל, בטעות הקלדה שלי. עם פגיס הסליחה. (שחרר, דן, שחרר, התנצלתי)

  • אלכסנדר   ביום 24 ביוני 2003 בשעה 18:12

    קורא את הטקסט הזה שוב.
    זוהי הפעם השנייה שאתה קורא את הטקסט הזה.
    בפעם הראשונה עוד לא היית בטוח. עוד בדקת אם ייתכן שעובדים עליך. אם יש פה תרמית או התחכמות. אחר-כך הרגשת אולי קצת מרומה.
    ובכל זאת, כבר בפעם הראשונה, חשת תחושה של דז'ה-וו כשקראת את המילים הללו. לרגע חשבת שאולי זו אמת – אולי כבר קראת אותן בעבר.
    זו גם הסיבה שהחלטת לקרוא אותן פעם נוספת, הפעם השנייה. כפי שתעשה גם עכשיו.

  • שוקי   ביום 24 ביוני 2003 בשעה 23:02

    עצם זה שאתה אומר את שמי בנשימה אחת עם קאמי וקפקא, פינק פלויד ופגיס, כבר יכול להיחשב לי להצלחה גדולה.
    טקסט שמעורר בך אסוציאציות כאלו, לא יכול להיות בלתי ראוי לגמרי. משהו וודאי יש בו.
    ואם כבר לופים אינסופיים (וזה דווקא לא מה שיש בטקסט הזה, אבל מילא), אז אי אפשר לא להזכיר את
    Little Red Ridinghood
    של רוברט וויאט, קטע מוזיקלי שכאשר אתה משמיע אותו אחורה נשמע בדיוק אותו הדבר כמו כשאתה משמיע אותו קדימה. כולל קטעי השירה.
    זה לא לופ אינסופי, אמנם, אבל מבחינה צורנית מתקבל אותו הדבר בכל המקרים – כשאתה מגיע לסוף בעצם אתה מוצא מולך את ההתחלה.
    קטונתי מקרוא תגר על פגיס, או כל ענק דומה בקומתו. להיות מודע לעצמי בלי שאתה תהיה מודע לזה, ולהקרין את זה לתוך המילים שאני כותב, עדיין מעבר לכוחותיי כנראה. או שלא ואני סתם חומד לצון.