היופי שבבנאליות

מוזיקה היא געגוע אל הנעלם, לא? יכול מאד להיות שכן, רק חבל שאת המשפט הזני הזה אמרה שמרית אור (לפחות נדמה לי שזו הייתה היא) בשיר שביצעה "הכל עובר חביבי", אחת ההפקות הישראליות היותר מהוקצעות בממוסחרות שלהן בשנות השמונים.
"ממוסחר" בניגוד למסחרי, אומר משהו שבמקורו היה לא-מסחרי ועבר תהליך של מסחור. כמו קליפת פרי שעברה תהליך של סיכור. שם התואר "סכריני" הוא לא מקרי – הוא מבטא את הדמיון לדמיון לדבר האמיתי, שהוא התכונה הכי בזויה של המלאכותי. הסכרין אולי מתוק, אבל הוא לא באמת זה, ומי שיש לו מעט טעם, או חוש טעם, לא יתבלבל.
על מוזיקה נהגנו לומר פעם (הפעם שלי זה שנות השמונים) שהיא ממוסחרת, כדי להסביר שיוצריה הקריבו איכות ואותנטיות לטובת מצלצלין. הכל למען מקסום הרווחים. המוזיקה הפכה לתעשייה, כמו כל תעשייה, וכמו רוב האמנות בימינו (בעידן השעתוק הטכני, זאת אומרת). ואגב, אם המוזיקה הולחנה למטרת עשיית כסף (ולמעשה למטרת-משהו), והמילים נכתבו למטרת הלחנה, אז אין פה שום דבר זני. כל העניין בזן הוא שאין מטרה.
הצרה היא שיותר ויותר אנשים נוהגים לפטור דברים כאלה בדיוק בהכרזה שהם בנאליים. זה מצער דווקא משום שהבנאליות דרושה לנו.
מה שמטריד באמירות בנאליות עד כדי כך שקשה להקשיב להן ובטח לומר, הוא שהן נאמרו כבר, ובדרך-כלל נעשה בהן גם שימוש ציני תוך כדי זה ככל שחלף הזמן. והטרגדיה היא שהבנאליה כמעט תמיד נכונה. ככה זה כשאומרים למישהו שאוהבים אותו הכי בעולם, וככה זה כשאומרים שהירח יפה, וככה זה כשאומרים שאין כמו מוזיקה.
אין. אין. אין. אין כמו במבה. ואין כמו יפו בעולם. ואין עוד יום. ואין עוד דבר שכמו ציניות חוטא לאמת. אין ואין ואין – אבל עובדה שיש, בכמויות תעשייתיות, כי התרבות המתועשת למדה לתעש הכל, כולל את מה שאנחנו מדמים להיות אנחנו. הבנאליות היא באמירה, לא ברגש – כשאני אומר "אני אוהב אותך", אני אומר אחד מהמשפטים הכי נאמרים בהיסטוריה, ועדיין אני חש רגש מתוק שלא היה בדיוק כמותו מעולם. כולנו חשים רגש דומה לזה, שאפשר להעתיק את הקונטורה שלו ולסדת עליו פס ייצור. למעשה כבר יש כזה הרבה שנים – קוראים לו הוליווד.
אבל הוליווד לא מייצרת קני סוכר, שכל אחד מהם שונה. היא מייצרת טבליות סכרין, זהות זו לזו, שטעמן אולי דומה – בעיקר למי שלא הכיר את הדבר האמיתי – אבל הוא בפירוש לא זהה.
מכל מקום, בני האדם ממילא נלחמים על שאריות העצמיות שלהם באמצעות היצמדות לשקר שמכונה "אינדיבידואליות", ולכן מפחדים מהבנאליות. הם מפחדים מהבנאליות החד-מימדית הנאמרת, כי הם לא מבחינים בינה לבין הרגש הרב-מימדי האילם. המילים (מהן אם לא שתיקה, אגב), הן רק השלכה של הרגש בצמצום מימדים.
אם אנשים לא היו מפחדים להיות בנאליים, היה להם קל יותר לאהוב ולומר את זה. להבחין ביופי ולתאר אותו. במקום זה מדברים באנדרסטייטמנטס, מדווחים, מלהגים במין דיבור אמצעי כזה.  וככה הירח יפה בלי קול, והמוזיקה נאהבת בסוד, ואנשים לא אוהבים הכי בעולם. ככה המוזיקה היא לעולם לא באמת געגוע אל הנעלם.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • אביבה   ביום 7 ביולי 2003 בשעה 23:17

    לא הכל עובר חביבי – אלא חלב ודבש, עם לאה לופטין. נדמה לי.

  • שוקי   ביום 7 ביולי 2003 בשעה 23:24

    שאת צודקת

  • גיא   ביום 8 ביולי 2003 בשעה 0:55

    קוביית שוקולד שטעמה בדיוק כמו קוביית השוקולד הראשונה שאכלת בחייך. כל פעם שתאכל את קוביית השוקולד הזאת תרגיש כפי שהרגשת בפעם הראשונה שאכלת קוביית שוקולד.
    אפשרי?
    גם אני חושב שלא.
    זה מה שמסחור מנסה לעשות.
    במקום להמציא משהו חדש – לנסות לחקות משהו שעבד ואבד.

  • עומר   ביום 8 ביולי 2003 בשעה 8:10

    והאמירה הבנאלית שמסכמת את מה שכתבת היא שאינך יכול לטבול באותו הנהר פעמיים (הרקליטוס?).
    שוקי – מאמר מאוד יפה. אני די מסכים, אבל אני לא בטוח שהבעיה היא באינדיבידואליות.

  • רובי   ביום 8 ביולי 2003 בשעה 12:15

    תודה

  • שיר   ביום 8 ביולי 2003 בשעה 14:24

    I'm Not!
    כל אחד מנסה להיות ייחודי, להגיד את הדברים בצורה הכי "אחרת, שיש. כבר שכחנו את סוד הדברים הפשוטים, הפרח, המבט, המילה. אפשר להטעין מילים בכל כך הרבה רגש, עד שזה לא משנה בכלל כמה אמרו את זה קודם לפני. באמת היא הדבר הכי יפה להגיד, גם כשהיא לא נעימה, אבל גם כשהיא בנאלית. בנאלי, so what? הרי אף אחד לא אומר את זה כמוני..