ברווז עיתונאי

סיפור מרגש כזה לא נשמע במקומותינו מאז לאסי לפחות. ynet מדווח על 29 אלף ברווזי גומי שצפויים לחזור הביתה בקרוב, אחרי אחת-עשרה שנים ושלושה אוקיינוסים.
זה התחיל בסערה, בדרך שבין סין לסיאטל, בשנת 1992. "זמן קצר לאחר שנפלו מהאוניה, נסחפו הברווזים לאורך חופי אלסקה והגיעו ב-1995 למצר ברינג. בשלב זה הואטה התקדמות הברווזים במי הקרח ורק בשנת 2000 הם הגיעו לאיסלנד. שנה מאוחר יותר הם אותרו בצפון האוקיינוס האטלנטי, באזור בו טבעה הטיטאניק". וכן הלאה וכן הלאה (בהמשך, נפרדו חלק מהברווזים הקטנים מחבריהם, ופגשו לגו מקלות הוקי ומכנסי טריינינג של נייקי – בחיי שככה הידיעה מספרת).
בקיצור, מה שיש לנו פה הוא ללא ספק אחת הסיפורים העיתונאיים (שלא לומר – ברווזים) הכי מטומטמים בהיסטוריה. הפיצוי על הזמן שבו תגרדו את הראש בניסיון להבין מה גורם לעיתונאים בכלי תקשורת מכובדים להתעסק בשטויות כאלה, נמצא, שלא במפתיע בטוקבקים. נסו את זה, אחר-כך את זה, ואז את זה. ואפשר גם את השאר. התיאוריה על אל קעידה מדאיגה מאד לדעתי.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • יורם קופרמינץ   ביום 13 ביולי 2003 בשעה 22:58

    אתמול, ככה ישבתי ונתתי לעידכוני חדשות בוואלה לרוץ לי מול העיניים. הייתי עסוק בלחשוב על האין ועל היש. וככה רצו להן במשך שעה 2 כותרות שוות.
    הראשונה סבירה. 55 אלף סינים מפונים בשעה זו מביתם. לא היה הסבר. כמו שבאה ההודעה ככה הלכה.
    והשניה, מדהימה. האף.בי.איי. גילה חשדות על רשת מקומית של אל קעידה הזוממים להצית יער באמריקה.
    הא?

  • שוקי   ביום 13 ביולי 2003 בשעה 23:08

    החברה שלי טוענת שאני ציניקן חסר לב. [לפחות אני לא ברווז גומי חסר לב]

  • גילעד   ביום 14 ביולי 2003 בשעה 0:34

    האסוסיאציה הבאה מיועדת לחובבי משחקי מחשב בארבעה צבעים בלבד, אי שם בתחילת שנות ה-90:

    where in the world is ducky santiago?
    last seen near the spot where titanic was lost, ducky left you a flag with the colors: red, blue and white.

    יש עכשיו אולי חמישה אנשים שמעקמים את השפתיים בחיוך דבילי, לדעתי גם שוקי, אבל היה שווה. GUMSHUE.

    ויורם: את הידיעה על הסינים וואלה שמו במדור "צהוב"?

  • צוף   ביום 14 ביולי 2003 בשעה 0:49

    כלומר, גם אני קראתי את הידיעה, כולל טוקסקים וכאלה. רק לא הבנתי באיזה צבע הברווזים. ואם יש אמא ברווזה או שרק ברווזונים קטנים, שאז זה באמת עצוב, כי בים אין הרי מציל שיצעק "האמא של הברווזון שמעון מתבקשת להגיע למרגלות הגל הבא". או משהו.

  • אווז   ביום 14 ביולי 2003 בשעה 10:37

    תחליף רגע "ברווז פלסטיק" ב"חומר רדיואקטיבי" ואולי תבין למה העניין הזה רחוק מלהיות טריבייה שולית.

  • Noa D.   ביום 14 ביולי 2003 בשעה 13:46

    מחליפה חומר רדיואקטיבי במכתביות של בריטני ספירס. וחוץ מזה אני אוהבת ים כיף ומעריב לנוער.

    אה, ושוקי: חברה שלך צודקת. (-:

  • יובל דרור   ביום 14 ביולי 2003 בשעה 20:40

    מר גלילי,
    כמי שכתב את הסיפור הזה בעיתון "הארץ" אני חייב להגיד לך שזה אחד הסיפורים היותר מתוקים ומשעשעים שיצא לי לעסוק בהם בשנה האחרונה. זה אולי נראה לך מוזר, אבל הרבה אנשים דיברו היום לא על אבו מאזן, שרון או התוכנית הכלכלית, אלא על הברווזים הצהובים.
    למה? כי זה סיפור חמוד, משעשע.
    לגבי העובדה שיש לו השלכות קצת יותר חשובות מהברווזים שהלכו לאיבוד כבר העירו לך.
    בקיצור, lighten up בנאדם. זה בסך הכל סיפור נחמד.

  • עודד   ביום 14 ביולי 2003 בשעה 23:31

    המעקב אחר נתיב המסע הברווזי דווקא מעניין אותי.
    חברה שלי ללימודים הגישה הסמסטר סמינריון על זרמי מים בימים והנושא מרתק, מהפן הפיזיקלי שלו. הדוגמא הזו, עם החיוך הצבעוני, ממחישה את סדרי הגודל המרשימים המעורבים בבעיה.

  • שוקי   ביום 15 ביולי 2003 בשעה 1:31

    ולשאר משמיציי –
    אני לא חסר לב ולא ציני, ועניין הברווזים שעשע גם אותי. אני לא חושב שהתקשורת צריכה להתעסק רק עם נושאים כבדים, אבל מעבר לקוריוז, ועם כל הכבוד לרגשות הכנים שברווזי גומי מעוררים בכל מיני אנשים, מעניינים אותי יותר בעלי חיים שלא עשויים מגומי.

  • יובל דרור   ביום 15 ביולי 2003 בשעה 8:04

    קודם כל אני מוחה נמרצות על הכנסתי לקטגוריית "משמיציי". אני? משמיצייך? הרי אני אחד ממעריציך! ובטון רציני מעט יותר, האם האחד בא על חשבון השני? מה הקשר (חוץ מבירה נשר)? אפשר לאהוב אווזים ולקרוא סיפור על ברווזים (גם אם הם מגומי). תבזבז עוד כמה נוירונים במוח, זה לא נורא, באמת.

  • שוקי   ביום 15 ביולי 2003 בשעה 10:28

    בדיוק על זה אני מדבר. התחלת כל-כך יפה…