התודעה, ההוויה והמהפכה

הפוסט הזה הוא המשך לדיון שהתפתח ביני לבין עומר בתגובות לרגע אחרי המהפכה. השאלה הכללית (למי שמתעצל לקרוא שם את הדיון), הייתה האם "מהפכת המידע" היא אכן מהפכה, ובאיזה שלב שלה אנחנו נמצאים. כדי לבחון את זה, הזכרנו את החבר מארכס ואת אדמונד בארק, בחור בריטי קצת אנאלי שחי במאה ה-18 והיו לו כמה רעיונות מעניינים.

  • מארכס, באופן פרדוכסלי, הוא כמעט אבי המהפכנות בדורנו, ע"ע "עולם ישן עד יסוד נחריבה". בכל אשם המניפסט הקומוניסטי, מנשר שכתב בשביל כמה מצלצלין, ובו קרא לפרולטריון להתאחד, כי "אין לו מה להפסיד מלבד כבליו".
    במקומות אחרים, מארכס מרחיב ומצייר תהליך שהוא פחות או יותר דטרמיניסטי לגמרי, שבו "ההוויה קובעת את התודעה", ותהליך דיאלקטי מחליף מעמד שליט אחד באחר בספירלה אינסופית. הסוף, "ממלכת החירות" הוא משהו שעליו מארכס לא מרחיב את הדיבור. מכל מקום, בניגוד למניפסט, שהוא המסמך המכונן של המרכסיזם בצורה הוולגרית שלו, במקומות אחרים אמר מארכס עצמו שלא תהיה מהפכה בלי השלב של התרוששות הפרולטריון, ובמציאות אנחנו יודעים שאפילו זה לא ממש קרה. מארכס, למרות הכל, לא היה כלל מהפכן.
  • בארק הוא אבי השמרנות, ולכן טוען שאין באמת דבר כזה "מהפכות" – יש תהליכים. התפיסה שלו היא שמרנית מובהקת כי הוא לא מאמין בהחרבת היסודות, אלא בשינוי שמתבסס על הקיים. כלומר, הניתוח ההיסטוריוסופי שלו בסופו של דבר מצטרף לזה של מארכס בטענה שהחברה מעצבת את עצמה בתהליך אבולוציוני מתמשך. הוא לא נעזר לשם כך במודל דיאלקטי, אבל אין ניגוד בין תפיסתו לבין מודל כזה. אדרבא – הוא מדבר על תהליכים של "תיקון טבעי", שבהם יש רגרסיה למצב הקודם, כי התפתחות היסטורית מסויימת הייתה "שגויה".
  • לא ביטלתי את החשיבות של התפתחות המעמד הבינוני, כפי שטוען עומר, אבל קשה להתעלם מהמודלים שהציגו אנשים כמו מרקוזה ופרום, לפיהם בכלל אין חשיבות להתפתחות הזו משום שהתודעה לעולם לא תשתחרר. גם הדרך שבה אנשים מורדים היא חד-ממדית, ומכוונת בעצם לאותו מקום, ומשמשת בעצם כגורם מייצב בתוך מערכת דטרמיניסטית שמה שמניע אותה הם הייצור, מקסום הרווחים וצבירת ההון. "הקפיטליזם המאוחר" הוא בורג. Resistance is futile. כמובן שגם מרקוזה וגם פרום, ששניהם היו מארכסיסטים אגב, הציעו פתרונות. קצרה היריעה.
  • בקשר למהפכת הדפוס: היא נמשכת כבר יותר משלוש מאות שנה. עד גוטנברג רוב האנשים היו אנאלפביתים, כי ממילא לא היו ספרים לכולם. היום עדיין חלק גדול מאוכלוסיית העולם לא יודע לקרוא, למרות שאין גבול לכושר ההדפסה. "מהפכה" היא לא שהטכנולוגיה קיימת, אלא מה עושים איתה. אין שום חשיבות להמצאות רק להשפעה שלהן על החברה.
  • מדוע אני טוען שמהפכת המידע דומה למהפכת הדפוס ולא למהפכה התעשייתית: בקליפת אגוז – משום שמדובר בתהליך תודעתי שקשור לעיצוב מחדש של התרבות האנושית, ולא לעיצוב מחדש של תהליכי הייצור. המודלים המיקרו-כלכליים החדשים (לא, לא "כלכלה חדשה" אבל דומה), בדרך-כלל מנסים לשבץ את טכנולוגיות המידע במשוואות הישנות באמצעות התייחסות אליהן כאל "שיפור טכנולוגי". אבל בתיאוריה המיקרו-כלכלית התנהגות השוק מתוארת גם במונחים של תנועת מידע, וגישת השיפור הטכנולוגי מחמיצה קצת את העניין. מעבר לזה, כפי שהציגו לנו יפה זוכי פרס נובל טברסקי וקלמן – "הנחת הרציונליות" שמשמשת נקודת המוצא לכלכלה בת-ימינו, היא עסק לא פשוט שכדאי עוד להפוך בו קצת. ההנחה הזו מגדירה מראש מה אנחנו רוצים כדי לעסוק באיך. ההתפתחות התרבותית קשורה לעיסוק במה. לשינוי המטרות של הציוויליזציה, שאותן הטכנולוגיה רק משרתת ולא מגדירה.
    בתקופה שאנחנו מכנים היום "ימי הביניים", הייתה התפתחות עצומה במחשבה ובפילוסופיה, אבל היא הייתה נחלת מעטים. אם ננתח דרך התחום של הגות פוליטית: מהפכת הדפוס לקחה את אוצר המחשבה שהצטבר במשך 500 שנה מאז המאה ה-12, אבל הגיע לכמה מאות אנשים בכל דור, ובבת-אחת חשפה אליו מאות אלפים. זה מה שהוליד את המדינה המודרנית. זה מה שאפשר את המהפכה התעשייתית.
    אני, בניגוד למארכס – כבודו מונח במקומו – חושב שהתודעה קובעת את ההוויה.
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • עומר   ביום 18 ביולי 2003 בשעה 20:04

    אבל מרוב עצים איבדת את היער.
    ברשותך, אני אכתוב לך התייחסות מקיפה במייל (מחר).ש
    שבת שלום.
    נ.ב. אתה מוזמן למחוק ברגע הקריאה