תרומה קטנה לדכדוך

יש נושאים שכל-כך מדכדכים אותי עד שאני פשוט לא אומר עליהם מילה. או לפחות לא כותב עליהם כאן. רק שכבר כמה זמן אני שואל את עצמי אם אני לא הופך בזה לחלק מהבעיה. לא להגיד כלום על דברים רעים מאד זה, ללא ספק, חלק מהבעיה.
נקודת המבט שלי על המצב הכלכלי היא די עגומה. נכון, אני לא פוגש אמהות חד-הוריות, נכים או מובטלים מהפריפריה על בסיס יומי. מצד שני, אני נמצא בקו תפר בין שארית החיים השפויים לבין תחילת הטירוף.

מה תגיד לאדם שבא לחפש אצלך עבודה, כשברור לך שבעולם טוב יותר אתה היית מחפש אצלו עבודה? מה תגיד לחבר שמספר לך שההורים שלו באים ללוות ממנו כסף? ומה אעשה עם ערמת קורות החיים שמונחת אצלי, שרק הולכת וגדלה. ערמה של שמות, של אנשים, חברים וגם אנשים שאני לא מכיר – בהתחלה הייתה מחכה לשעת כושר, ובכל פעם שמישהו שאל אם אני מכיר מישהו שיודע לעשות כך וכך, מייד הייתי שולף ושולח. אבל אני נשאל מעט מדי, וערמת הקו"ח גדולה מדי, והיא גדלה והולכת.

ואני לא יכול להפסיק לחשוב על אנשי העגלות של שוק התקווה. איך כשגרתי ליד, והייתי קונה בשוק בכל שישי, הייתי מביט באנשים האלה שעושים את חמשת השקלים שלהם מלרוץ בשוק עם הקניות של מישהו אחר, בעגלת סופרמרקט גנובה. אנשים שהם כמעט בתחתית של התחתית. אנשים שלא צריך היה לומר להם שיש עבודה וכל מה שהם צריכים זה ללכת לעבוד. זה היה לפני שנתיים, ולאיפה האנשים האלה הספיקו להגיע מאז אני אפילו לא מצליח לתאר.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • גדי   ביום 18 ביולי 2003 בשעה 14:38

    על דבר כזה?

  • טבורית מצויה   ביום 19 ביולי 2003 בשעה 13:01

    נו טוב, במראה ערימת קורות החיים שעל שולחנך תמיד אפשר גם למצוא כמה נחמות זוטא:

    א. תחילה, תמיד עדיף להיות זה המצקצק בלשונו לנוכח העוני מאשר נושא הצקצוק עצמו.
    ב. יותר אנשים טורחים לשלוח ולכתוב את קורות חייהם, ובמילים אחרות, כולם משתדלים קצת יותר – ובכך יש ברכה. אולי התוהו הכלכלי יביא עמו כמה מהפכות בהן הרעבים ממש יוכלו להחליף כמה מן השבעים ממש.
    ג. אנשי העגלות עדיין שם. אני לא בטוח שהמצב הכלכלי הנוכחי מאיים על קיומם יותר מאשר על קיום טיול שנתי בחו"ל של אחרים – וזה עיקר הקונפליקט – לאו דווקא דאגה סוציאלית מעמיקה.

    הרי חלק מלינים החדשים שהמצב "נפל עליהם" לפתע, הם אלו שבעייתם הגדולה היא בכך שחבילת הערוצים הדיגיטלית המלאה יקרה מדי, לוקסוס שכמובן התקבל כסטנדרט לצד חשבון הטלפון הסלולרי,לחם ארז, הפלייסטיישן, הדיסקים, וודקה אבסולוט ורד-בול, הקפה היומי ב-20 ש"ח, המנוי הקבוע לדילר והחיבור ל-ADSL כמובן. כמה יצא לנו שמה?

    אלה, ידידי, מאויימים הרבה יותר ויציבים הרבה פחות מאשר נשים נזקקות בשוק. הפחד הגדול אולי, אם כך, נובע מהתקרבותנו הפוטנציאלית לאיש העגלות ולאו דווקא הדאגה הצדקנית להתרחקותו מאיתנו.

    נחמד להפגין בכיכר הלחם ולסמפט את טוויטו, כל עוד חוזרים הביתה לפני שמתחיל "24". הלא כן?

  • מרגריטה   ביום 19 ביולי 2003 בשעה 14:37

    הוא מסמן את ההבדל בין לחיות טוב ובין לחיות כקשי יום. הקפה היומי, יותר נכון ויתור על הקפה היומי, מסמן את ההבדל הזה.

  • טבורית מצויה   ביום 19 ביולי 2003 בשעה 18:44

    אוקיי, זה מתחיל בקפה- אבל איפה זה נגמר אם בכלל?
    הפואנטה כאן היא שה"קיום הסביר" בעיני רבים אינו קיום סביר כלכלית. איך מתמודדים עם נפילת סטטוס? האם "הנמכת ציפיות" נתפסת רק באמצעות חיווי מציאות טראומטי (אין כסף לקפה!) בעידן בו אנו שואפים לקידום אינדיבידואלי בכל מחיר? מעבר לכך, ברמה הסוציו-פילוסופית, העם ערך הצניעות אינו קיים עוד בסביבתנו?

    ואם שני אלה רלוונטיים…מה ההשלכות שלהם על סוציאליות ותמיכה חברתית?

  • חנן כהן   ביום 20 ביולי 2003 בשעה 2:25

    תקראו. חובה!

    http://images.maariv.co.il/channels/4/ART/511/596.html

  • אביבה   ביום 20 ביולי 2003 בשעה 12:14

    למה חובה, חנן? מה חובה פה? לא קראת את "כוחו של תת המודע"?
    "מציאות חיצונית היא קודם כל מציאות
    פנימית". זה מה שהיא אומרת, יחד עם כל מיני תרגילי חשיבה יצירתית. יופי טופי, נורא כייף לקרוא, אבל לא מקדם בגרוש.

  • שוקי   ביום 20 ביולי 2003 בשעה 13:20

    הבעיה עם משחקי התת-מודע בגירסה הניו-אייג'ית שלהם היא בדיוק כמו הבעיה הישנה של הפסיכואנליזה – יותר מדי אנשים טועים לחשוב שברגע שמשהו עלה לתודעה שלך הבעיה נפתרה, וכבר כמעט מאה שנים שזה לא עובד. אבל נדמה לי שחנן לא הפנה אותנו לאודטה כדי שנלמד לעשות כסף.

  • טל ג   ביום 23 ביולי 2003 בשעה 14:35

    כשאני שומע אנשים אומרים "אני רוצה X", אבל משאירים את האמירה כהצהרה שמנותקת משאר החיים שלהם… כך ניראית בעיני ההצהרה – מנותקת מהחיים שלהם.

    אני רוצה כסף…
    אני רוצה שיפסיק לכאוב לי הגב…
    אני רוצה בחורה למיטה…

    כולנו מכירים את החבר שמספר איך הוא רוצה בחורה, כמה שזה חסר לו. ואותו הנושא יחזור ויעלה שיחה אחרי שיחה.
    "ומה עשית היום ?" שואלים אותו – "ראיתי קצת טלוויזיה, וסיימתי עוד קמפיין במשחק המחשב".

    הנתק שקיים אצל אנשים: בין הרצונות שלהם, לבין החיים שהם חיים (או מסוגלים לחיות) – הוא זה, שלדעתי, אחראי על הרבה אומללות וביזבוז של הזדמנויות.

    אפשר להביא אינספור דיונים על הגורם לנתק: תיסכול מכישלונות, גננת לא סימפטית, הורים מפנקים. זה לא משנה – מה שמשנה הוא שאנשים שסביבי (ובעצם גם אני), לא מחברים את הרצונות שלנו לעולם שבו אנו חיים באופן ממלא.
    וחלקנו כל כך ניכשלים במשימה הזו, שהתיסכול מוביל אותם לתהומות של ייאוש.

    למה אני כותב את זה?
    היות שאני מאמין בעיקרון סיני פשוט – איפה שהכוונה הולכת, לשם הולך הצ'י. איפה שהצ'י הולך, לשם הולך הגוף.

    הרצון צריך להתחבר להבנה, וההבנה תתחבר לפעולה.

    נישמע קל ?
    לא יודע. אני עד היום מצאתי שאני תקוע בכל השלבים האלה.
    אני לא תמיד יודע מה אני רוצה.
    בדרך כלל אין לי מושג איך לקשר את זה לחיים שלי.
    וגם כשכן – למי יש כוח ללכת לחיות ?

    אומנם אני ילד שמנת בפני עצמו: החלטתי למצוא עבודה לפני שבועיים, פניתי למספיק חברים מרוחקים – ומצאתי.
    אז הפיתרון שלי היה קל. אבל גם אם הפיתרון היה אחרת, השאלות תקפות לכולנו:

    מה אני רוצה ?
    איפה אני אבין כיצד מממשים את הרצון ??
    והשאלה הכי קשה כששני השלבים הקודמים לא יושמו:
    מתי אני הולך לעשות עם זה משהו ???

    הייתי מסייג את בורותי בכתיבת השורות הללו, לגבי היקפן ותוקפן. אבל אני חושב שהמילים כבר סייגו את עצמן.