חרפת הנעליים

בפרפרזה על סיסמת הבטיחות-בדרכים הידועה, המשפט הכי מתאים בעיני לתאר מדיניות סוציאלית הוא "בסעד אל תהיה חכם, תהיה צודק".
כן, שמעתי על זה שיש אנשים שהתרגלו לפשיטת יד כתחליף למשלח יד. כן, שמעתי שיש אנשים שלא עוסקים בתכנון משפחה ומביאים ילדים לעולם בלי לחשוב מאין תבוא הפרנסה וכיצד יאכילו אותם. אבל לא, אני לא חושב שאפשר לפתור את הבעיות הללו בזה שנצמצם את הסעד ונשלח את מקרי הסעד לעבוד.
אני לא אומר את זה כתגובה לתוכנית הכלכלית ולקיצוצים בקצבאות. מה שמטריד אותי לא פחות, אולי יותר באיזה מקום, הם הטיעונים שכל מיני אנשים משמיעים בנושא.
כן, זה פשע להוליד ילד בלי יכולת לדאוג לו (אני לא בטוח בזה, אגב, אבל נלך עם הטענה הזו לצורך הדיון). אבל זה גם פשע להעניש ילד על המשגים של הוריו. כן, יש במדינת ישראל גם כל מיני בטלנים אוכלי חינם, שמקבלים קצבה לא כי הם צריכים אלא כי זה נוח יותר מלעבוד. אבל אותי לימדו בבית – סליחה מראש אם אני נשמע שמרן ונאיבי – ש"עדיף לתת למי שלא צריך מלא לתת למי שכן". קל מדי לשפוך את התינוק עם המים.
להעניש אנשים על טפשותם זה אולי מאד פדגוגי, אבל גם די מרושע. קשישים למשל – רבים מהם לא היו חכמים מספיק כדי לחסוך כסף כשהיו צעירים. האם בגלל זה יהיה מוצדק יותר לזרוק אותם לכלבים? מובטלים רבים אינם זכאים לדמי אבטלה כי לא חיכו שיפטרו אותם אלא עזבו מייד כשהראו להם את הדלת. האם בעיות הפרנסה שלהם שונות ממי שקיבלת מכתב פיטורין?
העניין עם רעיון הסעד, הוא בדיוק זה – שהוא לא צריך להבחין בין מי שנקלע למצוקה באשמתו או שלא באשמתו. הוא צריך רק להבחין בין מי שנמצא במצוקה לבין מי שלא – ואצלנו במדינה זה בדיוק להפך.
עם התוכנית הכלכלית החדשה, מוצדקת או לא בפני עצמה, נכון היה להכריז גם על תוכנית סעד חדשה. לא בגלל הרעב – בגלל הבושה. בגלל שגם להשפיל אנשים עד עפר, במה שהם מקבלים ובמה שאינם מקבלים, זה פשע. בגלל שישנם בישראל רבים שמאיימת עליהם החרפה – אם לא חרפת רעב אז חרפת ההוצאה לפועל, חרפת הילד שנשלח הביתה מבית-הספר כי אין לו ספרים או כסף לטיול, חרפת הנעליים הבלויות.
בפעם הבאה שאתם בפאתי העיר, על סף הפריפריה, תעיפו מבט בנעליהם של אנשים. נעליים יודעות לומר דברים שאנשים לא מעיזים לומר בעצמם.
נכון, מדינת ישראל לא יכולה להאכיל לעד מיליונים שאינם עובדים. אבל עד שתמצא להם עבודה, המעשה הצודק הוא להמשיך להאכיל אותם. להקפיא את צעדי ההוצאה לפועל כנגד בעלי החובות הקטנים, לעירייה ולחברת החשמל ואפילו לבנק. להגביל את יכולתם של בנקים לפנות מביתם בעלי משכנתאות שלא עומדים בתשלומים שלהם. להקים קרנות לתלמידים נצרכים, לחולים שאין להם כסף לביקור אצל רופא מומחה, לקשישים ונכים שאין להם כסף לשירותי סיעוד.
זה אולי לא הכי חכם, אבל זה לפחות צודק.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • אלכסנדר   ביום 21 ביולי 2003 בשעה 19:04

    וזו בדיוק הסיבה ששום דבר כזה לא יקרה.אני חוזר בגירסה אחרת על התגובה שלי אצל גלוברמן: ג'ונתן סוויפט הציע פעם שכדי לפתור את בעיית הרעב צריך לאכול את הילדים. איזה פתרון מקסים זה לבעיית האמהות החד הוריות: גם לא יהיו רעבות, גם לא יהיה יותר התואר "חד הורי", וגם מייד יוכלו לעשות עוד ילדים, כדי שיהיה מה לאכול… הוא כתב על אירלנד, שבאמת באנגלית קרובה באיות לישראל.

  • עמיר   ביום 21 ביולי 2003 בשעה 21:15

    אותם אנשים בישראל שחיים על חשבון מי שעובד ולומד ונלחם, פשוט ירוששו את כולנו בסוף. אי אפשר שנדאג להם וגם אם זה כואב אין ברירה: שיתחילו לעבוד.

  • אבי   ביום 21 ביולי 2003 בשעה 21:18

    סופו שיתאכזר לרחמנים.

  • איתן כספי   ביום 21 ביולי 2003 בשעה 22:29

    נהדר להיות נחמד וצודק. אבל איך תשלם על כל הדברים האלה?

    מי שתוותר לו (בהנחה והוא יכול, כמו לצעוד מאות קילומטרים) – לעולם לא יתאמץ ויתקדם. הוא יישאר במקום שנוח לו, שדואגים לו ומפרנסים אותו.

    איך מר H אמר: "בזיעת אפך תאכל לחם". מאז רבים מנסים להתחמק מהציווי / עונש הזה.

  • שוקי   ביום 21 ביולי 2003 בשעה 22:48

    אבי – מי בדיוק ה"אכזרים" פה?

    איתן – לא חסרים אצלנו פרזיטים. אני חושב בעיקר על פרזיטים שמשתכרים מעל ל-50 אלף ש"ח, והמשכורות שלהם יכולות היו לממן לפחות חלק. אם מזכירה בחברת החשמל ועובד ניקיון ברשות שדות התעופה, ונתב (ראוטר?) ברשות הנמלים, יכולים להרוויח י ו ת ר מ מ ך איתן, אז יש מספיק כסף לשלם גם לקשישים, נכים, מובטלים ומרובי ילדים.

  • איתן כספי   ביום 21 ביולי 2003 בשעה 23:04

    צודק. אבל ההגדרה שגויה, הם לא פרזיטים, הם עלוקות.

    נו, אז אתה חושב נגד הצביק, שחושב שוועדים חזקים זה דבר חשוב, כי הם אלה שבעצם מנהלים את המדינה ביעילות (ראה קישורים במספר רשימות אחרונות).
    יש פונקציונרים שיושבים על כמה שיברים / אשכים ומוצצים את הדם (דמים, יותר נכון, במובן התנ"כי).
    הבעיה היא שהחברות האלו הן רשמית של המדינה, אבל למעשה היא לא שולטת בהן ולא מכוונת אותן. הזנב מקשקש בכלב.

    אין ספק שאת המגזר הציבורי המושחת (שזה לא כולו, כמובן) צריך לנער מהיסוד ולהקים מנגנון נגד שחיתות.

    אגב, קראתי לא מזמן שנציב שירות המדינה המהולל דאג להעיף חוקר שב"כ מוערך שהגיע להלחם בשחיתות בשירות הציבורי, ועשה כנראה עבודה טובה מדי.

    אין ספק שהמנגנון מנופח ולרוב לא יעיל ובזבזני. וסידורו מחדש אמנם יפנה תקציבים, אבל לא מספיק לדעתי, כי לדעתי רבים בשירות הציבורי (ולא חברות כאילו ממשלתיות כמו בזק וחברת החשמל) אינם בקרב מקבלי השכר הגבוה.
    אבל זה צד אחד של המטבע.

    אי אפשר לתת לגיטימציה לאזרחים לא לעבוד, למרות שהם יכולים.

    בכל בעיה צריך לטפל בנפרד. שתיהן צריכות פתרון.

    חוץ מזה, אני חושב שהמקצוע הכי רווחי בארץ זה שחקן כדורגל בליגת העל. לא בי"ס ולא בטיח. העתיד ברגליים.

  • ג'ו   ביום 24 ביולי 2003 בשעה 22:22

    מי הם האכזריים כאן, אלו שאכן אסור לרחם עליהם כדי לא להתאכזר לרחמנים (משפט סתום עלום וחסר כל הגיון אנושי, ובכל זאת, נשחק איתו). והתשובה היא כל כך ברורה. האכזריים כאן הם אלו שמחפשים איזה שם של חיה יתאים יותר לתיאור המסכנים האלו, כדי שנוכל עוד יותר להקשיח את הלב ולהרגיש בסדר עם עצמנו, עלוקה, קרציה, אולי פשפש? ואולי עכברושים? אז גם נוכל להמשיך עם זה ולעשות מה שעשו להם פעם, אי שם, אנשים אחרים, בארץ אחרת. האכזריים כאן הם הם אותם אכזריים כמו בכל מקום ובכל זמן, אלו שאדישים לסבלו של הזולת. אלו שיכולים להסתכל על זולת סובל ולומר "שילך לעבוד העלוקה הזאת" ואף גרוע מזה, ע"ע עסקנים ופוליטיקאים בעת האחרונה. אלו הם האכזריים האמיתיים. ועליהם בהחלט אסור לרחם, או להזדהות. כצו מוסרי. וזה לא קשור בשום צורה שהיא לתפיסה הכלכלית-חברתית מדינית פוליטית הכללית והאבסטרקטית שבה מחזיק אותו אכזר. היה צודק, זה אכן הדבר הנכון לומר. רק בתוספת קטנה – היה צודק שווה היום, שקול לגמרי, להיה אנושי, בן אדם, mensch, איך אומרים. ואם איבדנו את זה כחברה, איבדנו את הכל.