לופו בניו-יורק

בקייטנת החיים הטובים של משה היינמן, לקחו אותנו בכל שישי לסרט בקולנוע גת בגבעתיים (לפחות אני חושב שקראו לו גת). לימים אדע שהסרטים שראינו הם קלאסיקות. באותם ימים הם היו פשוט הסרטים של יום שישי בקייטנה, עם רון בלב וארטיק מישמיש ביד (אולי היו עוד טעמים אבל אני זוכר את הכתום).
ים של ילדים בקולנוע. הרבה רעש, של צחוק ושל התלחשויות ודיבורים. על המסך קונילמל, או חסמבה, או זורו, אבל לעיתים קרובות זה הגדול מכולם: לופו. יהודה ברקן, עם הזקן והסמרטוטים והמבטא היקי. עם הסוס והעגלה ועם גבי עמרני. 1970, פחות שלושים שנה של קדמה ושל בולשיט ושל ציניות.
רק לאחרונה הבנתי שגם יהודה ברקן וגם זאב רווח (ותגידו מה שאתם רוצים – שניהם שחקנים גדולים) היו בעצם ווריאציות על חיים טופול. אבל כשאתה ילד אתה לא עסוק בזוטות כאלה, סתם נהנה. ו"לופו בניו-יורק", הוא פשוט אחד מסרטי הילדים הכי מופלאים שעשו אי פעם.
נכון, כבר בתור ילד בן שבע חשבתי לעצמי שזה מצחיק כשהילדים באולם צעקו "לא, לא!" כשההורים של דני עלו איתו למטוס. או שזה מצחיק – יותר ממרגש – כשיהודה ברקן דיבר אל הסוס שלו ושאל אותו אם הוא מתגעגע לנכד דני שנסע ל"נויורק". אבל בתור מבוגר, כשראיתי את הסרט שוב, מצאתי אותו מרגש עד דמעות. סוג של נאיביות שהייתה רק לילדים שגדלו פה בשנות השבעים.
אם אתם נתקלים בסרט הזה, נסו אותו. בהתחלה זה ירגיש לכם מביך, עם העלילה הילדותית והמבטאים המצחיקים, עם הדמויות הסטריאוטיפיות ועם גבי עמרני (שאם תתרכזו ותסתכלו תראו שגם הוא בעצם שחקן מעולה). אבל זו לא רדידות – זה סרט לילדים. אחלה סרט, שאם נולדתם בתקופה הנכונה ונשארה לכם טיפה נשמה, עלול להוציא מכם געיית בכי ספונטנית בלי שתבינו בכלל מאיפה זה הגיע. אל תשאלו מאיפה אני יודע את זה.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • יורם קופרמינץ   ביום 11 באוגוסט 2003 בשעה 19:43

    גם בגבעתיים היה חור במסך? היה לי חבר תמיד רצה לשבת קרוב למסך. עד ששאלו אותו, למה? אמר, ככה רואים את הציצים יותר גדול.
    והתמונה זה כמו חידה קטנה שוקי. זה יאס יאס יאס, אבל בטלוויזיה אין שום ערוץ. אז החידה אומרת: איפה הוידאו? ואולי טעות. פתאום אני רואה כתוב 2. אבל לא מוחק את החידה.

  • הדס   ביום 12 באוגוסט 2003 בשעה 3:38

    אבל הוא עדיין חמוד ומקסים.
    דני. חן – בשמו האמיתי.
    לא יהודה ברקן 🙂

    מדינה קטנה…
    עברתי בשכונה, הצצתי, ופתאם תמונה של לופו בניו יורק…
    נוסטלגיה.
    ובמקרה גם עסק משפחתי.
    רק לפני כחודש רקדנו יחד בחתונה של בן דודנו המשותף.
    לכל המודאגים – הברקן לא השאיר בו את חותמו או קוציו.
    גדל לתפארת הילד.
    גוד בלסס אמריקה.

  • hadarska   ביום 12 באוגוסט 2003 בשעה 18:47

    מ"לופו בניו יורק" אני זוכרת תמונות של הירקון מסוף שנות השבעים. ככה אני זוכרת אותו, שבילי עפר בין אקליפטוסים ואלונים, מתקני משחקים מפח לוהט.
    לא פראי כמו פעם אבל גם לא מבוית כמו היום.
    (ויש גם צילומים מבית ספר בבלי.)

  • שוקי   ביום 13 באוגוסט 2003 בשעה 1:32

    למתקני המשחקים מהפח קראו "גן ההרפתקאות" ורובם עדיין שם. אבל כן, זה באמת תמונה חזקה.

  • איתן כספי   ביום 11 באוגוסט 2003 בשעה 21:14

    לא זכור לי שראיתי משהו כמו לופו, וההקבלה לחיים טופול נכונה להפליא.

    אני זוכר את כל סרטי האחים מרקס בקולנוע "תכלת" נדמה לי, הבונקר ליד בן יהודה, רחוב השטיחים הפרסיים.
    התגלגלתי מצחוק מהם. ואחרי הסרט היינו הולכים לפיצרייה מעולה בירמיהו, ובסוף מקנחים שם במוס שוקולד מצוין.

    לפני כמה שנים ניסיתי שוב לראות את האחים מרקס, בטלוויזיה. חשבתי ששוב אצחק.
    איפה. בהיתי בשחור לבן הזה ולא הבנתי מה זה השטויות האלו. כנראה שפעם היינו באמת יותר תמימים.