הירגו את המפלצת

קשה לחוש אמפתיה כלפי אלי פימשטיין. לקרוא שאמר על עצמו "איבדתי את בתי, עברתי טרגדיה", קצת מוציא לרגע משיווי משקל. באופן רציונלי לגמרי – או כך זה נדמה – הדברים שלו נשמעים כמו שיא הציניות. כמו בבדיחה על רוצח אביו שביקש את רחמי בית-המשפט בטענה שהוא יתום. כמובן, בכמה הבדלים קטנים – הוא לא רצח את אביו אלא את ילדתו, וזו לא בדיחה.
אבל משהו בדברים שאומר פימשטיין, מטריד ברמות אחרות לגמרי. "אני אדם שעבר טרגדיה נוראית", מצטט ynet. "כל אדם יכול לעבור טרגדיה כזו. איבדתי את בתי יחידתי, אהובתי. כל יום שעובר היא חסרה לי ואני אוהב אותה" (ההדגשה שלי).
אם אכן, כפי שפורסם, הוא רצח את הילדה כדי לנקום בגרושתו, אז הדברים האחרונים שאמר נשמעים כמו ציניות מרושעת. מצד שני, איזה מין אדם עושה מלכתחילה דבר כזה? איזה מין אדם יכול להשתמש בטיעון תמוה וסהרורי כזה – שכל אחד מאיתנו יכול לעשות דבר כזה? שכל אחד מאיתנו יכול "לעבור טרגדיה כזו". "לעבור", לא "לעשות", כאילו לא הייתה לו יד בדבר.
איזה מין אדם? אדם ציני ומרושע? אולי מפלצת?
פימשטיין (לפי ynet): "כל האנשים המלומדים פה החליטו שאני מפלצת ולכן מפלצות רוצחות את הילדים שלהם, ואז עיתונאים לא צריכים לעשות עבודת תחקיר, במקום לבוא ולעשות את העבודה. אני רצחתי אותה. אבל השאלה היא למה. אני מפלצת?".
אולי כן, אבל הוא צודק.
קל מדי לומר שהאיש מפלצת. אני לא יודע מה הוא, אבל קשה לי להתחמק מהמחשבה שאולי – ויסלחו לי המלומדים – מדובר פשוט בסכיזופרן. לא כל סכיזופרן עוסק ברצח, בטח לא של בתו היחידה. אבל מה לעשות – ישנם באמת מקרים שבהם סכיזופרן לא אחראי למעשיו.
הדעת לא סובלת את הפער הזה, בין הרציונליות לבין הנאיביות בהם מדבר פימשטיין על המעשה מעורר הפלצות שעשה. ובמיוחד מטרידה העובדה שנדמה לפרקים שהמעשה שלו מעורר תחושת פלצות גם בו עצמו, או להפך – שהוא לא מעורר בו שום דבר.
קל מדי להחליט שהוא מפלצת ולסגור את העניין בזה. אבל בדיוק כמו שהוא טוען – אם נחליט שבזה מסתכם העניין, לא נטרח לעולם לחשוב מה קרה כאן באמת. לכולנו קל הרבה יותר להתמודד עם המחשבה שמדובר בפשע שיש בו פושע נורא שראוי לעונש נורא. קשה הרבה יותר לחשוב שאולי באמת זו הייתה טרגדיה.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • עומר   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 11:20

    קל מדי להגיד שהוא מפלצת או חריג או סכיזופרן או כל דבר אחר. קל מדי, כיוון שאפשרויות אלה אומרות למעשה – תראו, הוא חריג, הוא לא אנושי, או אנושי פגום. לא!!! יש בני אדם, כמוך וכמוני, שרוצחים. גם את ילדיהם. הם לא מפלצות ולא חסרי שפיות. הם פשוט מאמינים בדברים אחרים ממך. הם מאמינים שחיי אדם ניתן לקחת, עבור הסיבות המתאימות. ממש כמו שאתה כותב למעלה – הירגו את המפלצת.
    הסרת האחריות הזו היא די נוראית. הרי גם אם הוא סכיזופרן. אז מה? הרי המדע לא יודע ממה נגרמת סכיזופרניה וכל תחום מדעי הנפש הוא די תעלומה. מאסר נועד לשתי מטרות – ענישה והגנה על החברה.
    קל מדי להגיד – זה לא האדם שבו, זה משהו אחר. כי אתה אדם והוא אדם. אבל זה שהאדם שבו רצח, לא עושה את האדם שבך רוצח.

  • דבי   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 11:47

    מרקס ואנגלס.

  • פיגו   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 13:00

    מה שיפה זה שלפעמים מאחורי מלים קטנות מסתתר רעיון גדול.
    אולי המחבר רואה את האירוניה שטמונה בעצם פרסום הפוסט כאן: הידיעה שגודל הרעיון לא פרופורציונלי לעומק החשיפה של המלים.
    אלי פימשטיין הוא במקרה הזה בסך הכל דוגמה (במובן הרעיוני בלבד, אין כוונתי לצמצם את האיש המסכן והמסוכן הזה לדיוקן מייצג של משהו) מתוקשרת וקיצונית לאווילות הנטיה האנושית לסווג מורכבויות לתוך קטגוריות פשטניות, גם במחיר אובדן וויתור מלא על אינדיבידואליות.

  • אבי   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 14:21

    אלי פימשטיין לא מעניין, הוא לא בר שיח, והוא לא בן אדם.
    מי שכן מעניינץ כאן היא מדינת ישראל ומערכת המשפט שלה. מדינת ישראל כבר ריחמה בעבר על רוצחים (פס"ד מנדלברוט, למשל), והיא עשויה לעשות זאת שוב, אם רק נרשה לה.

  • רון   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 14:29

    הרשע לא מתבטא בתמיד בדחף לגרום נזק, אלא בחוסר היכולת להיות אנושי, דהיינו ליצור אמפטיה עם סובבים ולהאנישם.
    אותו אדם מסכן פימשטיין יודע להסביר את מצוקתו ומניעיו האגוצנטריים אך עדיין היה ועודנו מסוגל כנראה להיות עיוור לזולתו בדרישתו שהמעשה הקיצוני שעשה, לרצוח את ילדתו שלו כדי לגרום סבל לאמה, ראוי לרחמים. איזו מידה של דה-הומניזציה נדרשת בכדי להגיע למעשה שכזה? זהו אינו אדם – זו חיה שאינה מבינה אנושיות מהי.

  • עומר   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 15:15

    או שזה אדם רשע או שזו חיה. תחליט. אני מעדיף לחשוב עליו כאדם רשע, זה מזכיר לי שיש רשעים בעולם, ואנו, בני האדם, לא זן מובחר וחסין.

  • שוקי   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 15:58

    מי שמרחם על אכזרים, סופו שנמצא מתאכזר לרחמנים.
    השאלה היא, כמובן, מהו "אכזר".
    למקרה שהובן אחרת: אני לא שותף לטיעונים הדמגוגיים על כך שמי שמבצע פשע כזה וכזה בהכרח הוא לא שפוי ולכן לא אחראי למעשיו. הרי טיעון כזה אפשר להדביק לכל פשע – אם גנבתי כסף, אז אוכל לטעון שאני אמנם פחות לא-שפוי מהרוצח, כי לא רצחתי, אבל יותר לא שפוי ממי שאיננו גונב, ולכן לא מגיע לי עונש. זו לא הגישה שאני מציג.
    מי שנבל הוא נבל, ויש לנו מספיק דוגמאות קלות ופשוטות לזה. הרבה פושעים מוכיחים שיש להם מערכת שיקולים מאד רציונלית, וגם יכולת להימנע מביצוע הפשע, והם בחרו במקום ובזמן הנוחים להם כדי להיות מנוולים.
    אבל סכיזופרן, לפחות בחלק מהמקרים, איננו מסוגל בכלל להפעלה של שיקולים רציונליים או לדעת טוב ורע, משום שתפיסת המציאות שלו פגומה. אם אדם כזה מסוכן לחברה מקומו במוסד סגור, אבל בכלל לא ברור שניתן לדבר עליו במונחים של "אכזריות".
    אני שואל את עצמי איזה תפקיד היה ללחץ הציבורי בקביעה של הפסיכיאטרים שפימשטיין ראוי לעמוד לדין. אנשים פה רוצים דם, ולרצות דם של פושע – כמו לרצות דם של אדם חף משפע – זו אכזריות גם כן.

  • עומר   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 16:23

    באופן עקרוני זה די פשוט (מעין מלכוד 22). אם הוא מתנהג בצורה לא שפויה (מציג את הסימפטומים המתאימים) הרי שהוא לא שפוי. אם הוא אדם שפוי ומתחזה ללא שפוי – הרי שברור שהוא לא שפוי, שכן איזה אדם שפוי ירצה לחיות את חייו עם אנשים לא שפויים במוסד ולכן, מתוקף ההיגיון הוא אינו שפוי. אם, מאידך, הוא מתנהג בצורה לא שפויה כי הוא אינו שפוי, הרי שהוא באמת אינו שפוי.
    אני בטוח שאתה מכיר את המחקרים על אבחונים פסיכיאטרים בהם נבחנים הטעו פסיכיאטרים לחשוב שהם דורשים אשפוז ושהו במוסד למשך תקופה. רק המאושפזים עלו על כך שהם שפויים לחלוטין.

    כל סיפור אי השפיות הזה הוא קצת מוגזם. לא מדובר על אדם שכל חייו סבל מבעיות נפשיות ובנקודת זמן מסוימת עשה מעשה. לכל היותר יכולת לטעון כי הוא סבל מאי שפיות זמנית וטענה שכזו, גם היא טענת אמת, היא בעייתית לטעמי.

  • אבי   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 16:56

    לרצות דם של פושע זו אכזריות,
    אבל זו אכזריות המופנית כלפי אכזר, ולכן אכזריות צודקת.
    לעומת זאת,
    לרצות דם של חף מפשע זו אכזריות המופנית כלפי רחמן,
    המבלבלת את ההבחנה בין רע וטוב.

  • שיר   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 17:11

    לקרוא את הטיעונים שלכם באופן הכי אובייקטיבי שאני יכולה. אבל מסתבר לי, שאני לא יכולה.

    הודיה קדם היא הנכדה של בעלי הבית שלי. כשהלכתי אליהם לחתום על החוזה, היא היתה שם, עם אמא שלה. ילדה מתוקה, שובבה, חברותית. ואמא שלה היתה כל כך מאושרת איתה. כמה אהבה שהיא קיבלה, הילדה הזאת. העיניים שלה, החיוך.

    הפימשטיין הזה, רק כך אני יכולה לכנות אותו, לא חי עם רוני. הפימשטיין הזה ידע, שכדי לפגוע ברוני הוא חייב לפגוע בהודיה, היקרה לה כל כך. הוא ידע, שהודיה חשובה לה יותר מחייה שלה. הוא תכנן לרצוח את שתיהן, כשירדו במדרגות הבנין בו שכן הגן שלה. בקור רוח שאין כדוגמתו. ונמלך בדעתו.

    הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא תכנן את הכל לפרטי פרטים. אדם כזה אינו לא-שפוי בדעתו. בטח שלא נתון תחת אי שפיות זמנית. הוא פשוט אדם, שנתן לאמוציות שלו להניע אותו. ליצר הנקם. זה מפחיד שיש אנשים כאלה, שהרצון לנקמה מביא אותם לעשות דברים שאי אפשר לתפוס.

    הוא העניש את רוני דרך ילדה קטנה ומקסימה, שלא הספיקה לטעום כלום מהחיים.

    אנשים כאלה צריך להעניש. בעונש הכי חמור שיש.

  • שוקי   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 17:13

    אבי – אם "אכזר" הוא מי שנוהג באכזריות, אז לא משנה אם האכזריות מוצדקת; אכזריות כלפי אכזר היא אכזריות, והיא הופכת גם אותך לאכזר.
    מלבד זאת, טרם החלטנו מהי "אכזריות". הרשה לי לנחש שתסכים איתי שכדי שאדם יהיה אכזר עליו להיות מודע למשמעות מעשיו ולהבחין בין טוב ורע, אחרת תוכל לטעון שלבנה שנופלת מבניין על ראשו של מישהו היא אכזרית גם כן. כאן עלינו לשאול: האם אדם לא שפוי יכול תמיד להיקרא אכזר?
    עומר – מי שמטעה פסיכיאטר כדי שיאשפז אותו הוא כנראה אדם מאד דפוק. אולי האבחון שגרם לאישפוזו היה שגוי, אבל האם תאמר עליו שהוא שפוי?
    הרבה מאד חולי נפש מאובחנים ומסוכנים מסתובבים חופשיים בישראל – שאל כל פסיכיאטר שעבד במוסד לבריאות הנפש. האם לדעתך לא ייתכנו חולי נפש מסוכנים שלא אובחנו, שמסתובבים חופשיים?
    אם ישנם אנשים שמאושפזים למרות שאינם מסוכנים לאיש, בוודאי ייתכן גם מצב הפוך.

  • Noa D.   ביום 5 בספטמבר 2003 בשעה 11:44

    "אבל סכיזופרן, לפחות בחלק מהמקרים, איננו מסוגל בכלל להפעלה של שיקולים רציונליים או לדעת טוב ורע" יוצר קישור (שהוא טבעי לאנשים שאינם פסיכופתים) בין שני דברים לא ממש קשורים.
    גם פסיכופתים ("פסיכופת" האבחנה הרפואית, לא "פסיכופת" הקללה) שאינם מבדילים בין טוב לרע מפעילים שיקולים רציונליים בהחלט. יותר מזה, הרציונליות חזקה במיוחד, ואין לדברים שוליים כמו מוסר כל השפעה, או בכלל קיום. השיקול הרציונלי יכול לבוא לידי ביטוי בבחירת שיטה מסויימת לרצח, התחמקות מעונש או כל דבר אחר. ה"רציו" כאן בא לידי ביטוי בפעולה מחושבת שנועדה להשיג מטרה, ואין קשר הכרחי בין אותה מטרה לבין הבחנה בין טוב ורע.

    וגם לעומר:
    בכלל, השימוש במילה "שפוי" היא בעייתית. חולי נפש הם לא בהכרח אלו שרצים ברחובות וצועקים ומנפנפים בידיים (ראה ערך "מציג סימפטומים מתאימים"). המסוכנים לציבור באמת הם אלו שבהחלט משתלבים בחברה באופן מוחלט, ואפילו נחשבים אנשים מצליחים, לעתים מלאי קסם. אלא שהם נעדרים לחלוטין את אותה הבחנה בין טוב ורע וגם אמות מידה "נורמליות". אולי יותר נכון להגיד שסקאלת התגובות והמעשים שלהם אינה מוגבלת על ידי מה שאנחנו קוראים "שיקולי מוסר", כלומר הם מסוגלים לבחור להתמודד עם תחושת כעס על ידי צעקות באותה מידה שהם יכולים לבחור להתמודד על ידי רצח.
    הכי פשוט זה להיזכר בפעמים שבהן הרגיזו אותנו עד ש"רצינו לרצוח מישהו", ולהבין שלפסיכופת פשוט אין מרכאות.

  • שוקי   ביום 5 בספטמבר 2003 בשעה 13:03

    נועה – מה שאת אומרת על הרציונליות של ה"פסיכופת" נכון כמובן, אבל המוסר לא שייך לתחום הרציונלי והנימוקים נגד מעשה לא מוסרי אינם יכולים להיות רציונליים.
    אני דיברתי על יכולת רציונלית, בהקשר של הבנת ההשלכות של מעשה שאדם עושה – משהו שאדם בהתקף פסיכוטי אינו מסוגל לו, מכיוון שאין לו בוחן מציאות תקין.
    ומצד שני, נכון – מכיוון שהמוסר אינו רציונלי, חשיבה רציונלית לא מחייבת קיום של תפיסה מוסרית. אבל החוק הרי שופט מעשים לא במישור המוסרי אלא במישור הנורמטיבי, ולפסיכופת יש יכולת מוגבלת להבין נורמה חברתית. זו מהות ההפרעה שלו.

  • rozov   ביום 6 בספטמבר 2003 בשעה 9:17

    להיות מוכן ומסוגל להרוג אדם אחר זו אכן אכזריות – אבל האם אכזריות היא תמיד דבר רע?
    אני תמיד טענתי שיש מעשים שאם אדם עושה אותם הוא מאבד את זכותו לחיות. אני לא בטוח אם מחלת נפש היא הגנה מספקת כדי לשכנע אותי שהאיש שביצע את המעשה הנורא הזה אינו בן מוות.
    האם חיסולו של פימשטין יכול להיות מעשה מוסרי – ולצורך הענין לשלוח אותו לכלא זה להבטיח את מותו בדיוק כאילו שירו בו כדור. רוצחי ילדים זוכים בכלא ליחס אוהב במיוחד.

  • רוני   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 11:37

    מי זה היה שאמר
    "שום דבר אנושי אינו זר לי"
    ?
    לרצוח זה אנושי, לאנוס זה אנושי, שכרון כח וגסות ורשעות וחוסר מתום וגניבה וחמדנות ופדופיליה וזואופיליה ונקרופיליה כולם אנושיים, אחרת לא היה צורך לאסור על בני אדם לפעול על פי הצווים הפנימיים הללו.

    לא לכל בן אנוש יש את הדחף, אבל מי שיש לו את הדחף הוא בן אנוש. אולי חולה, אולי שונה, אבל אנושי.
    יכול להיות שהוא ראוי להיות סגור כדי למנוע פגיעה באחרים (כלא או בית חולים פסיכיאטרי) אבל הוא לא מפלצת. הוא אדם עם דחפים אנושיים לגמרי, מזוויעים ככל שיהיו.
    מותר לנו, למרות הכל, לכעוס, לשנוא. חשוב שלא נפנה מבטינו מאלי פימשטיין.

  • סבסטיאן   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 12:40

    פוסט מאוד אנושי.
    ואני מבקש להוסיף משהו. אני טיפוס רחמן. עד כדי כך רחמן שאני לא יכול לעבור בשקט ברחוב. ויחד עם זה, לצד הרחמים יוצאי הדופן שלי, אשקר אם אגיד שלא נהניתי לקרוא על ההיא שנתנה לו סטירה. נהניתי, בה בעת שריחמתי על אדם שיושב על כיסא גלגלים, לאחר ניסיון התאבדות, ומקבל סטירה.
    האדם ניכר בחוסר עקביותו.

  • רוני   ביום 4 בספטמבר 2003 בשעה 19:06

    ואת עצמך אמרת – אדם כזה.
    ואכן הוא אדם, ואכן ראוי שייענש.
    משהו בשקט שבין המילים שלך מהדהד כואב באוזניים.