צעד קטן למאירסון

כן, מה לעשות, גם אני הייתי שם. רציתי לכתוב ביקורת ל"צעד קטן" סרטו של גיא מאירסון, אבל החברה גלבפיש הקדימה אותי, וגם חסכה ממני את רוב העבודה. עוד דברים מלומדים ומתובלים אמר כאן החבר שמשון.

אבל יש בכל זאת כמה מילים שרציתי להוסיף, ככה מנקודת מבט שאינה שמשונית או גלבפישית, ברשותכם.
נתחיל בזה: כבר הרבה זמן לא נהניתי ככה מסרט (ואני דווקא אחד שנהנה מסרטים. כנראה מהיתרונות של להיות שטחי ונוח למניפולציה. אני באמת נהנה מהרבה סרטים, למרות שלעיתים רחוקות ממש נהנה). יצאתי מההקרנה בתחושה שמדובר בסרט הישראלי הכי טוב שעשו פה הרבה שנים, ואחד הסרטים הטובים שראיתי בכלל.
יש לזה כמה סיבות שאני יכול לחשוב עליהן. קודם כל, פשוט תסריט טוב. זה סרט שאי אפשר לעבור אותו בלי לצחוק (ואני דווקא לא צוחק מכל סרט), ובלי לחבב מאד לפחות חלק מהדמויות. עוזרת לזה מאד העובדה שנעשה כאן ליהוק נהדר. המשחק אמיתי, משכנע, למרות שרוב השחקנים צעירים מאד. זה די נדיר לראות ילדים שמשחקים מצויין, ובדרך-כלל זה קורה בסרטים אמריקניים שבהם הילדים משחקים טוב מדי, והם לא ילדים בכלל.
חברי הטוב י', שהוא קולנוען אמיתי ולא פארש כמוני, הסביר לי כל מיני דברים על האנשים שמאחורי הסרט (שכולם אנשים מאד טובים), ועל פלאי הטכניקה המשובחים שעורבו בעשייה. אני לא מבין בזה כלום אז אני לא אנסה לצטט (אבל בחיי שזה נשמע מאד מרשים). 
אם אתם גם בני אדם רגישים, מחוברים לעצמם, מגיבים לסצינות אנושיות נוגעות ללב, ולא מתביישים להתרפק על טעמה המתוק של אהבה ראשונה (כלומר: אם אתם בנות), אז קרוב לוודאי גם תזילו דמעה או שתיים בסרט. אני רק כמעט כזה, לכן לא הזלתי דמעות (אבל עשיתי פרצוף עצוב כמה פעמים).
בקיצור:
בנות – זה סרט מתוקי.
בנים – זהו סרט לגברים אמיתיים.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • ליאל   ביום 5 בנובמבר 2003 בשעה 18:17

    אני מסכימה עם כל מילה הסרט מרגש, מצחיק, יפה, מעניין, ועצוב בעת ובעונה אחת.