השראה

לא כוחן של המילים, גם לא יפעתן. זה הצליל שמנגן מהן. זה הצליל המתוק של נעימת המילים באוזניי, על שפתיי, שגורם לי לרצות לומר אותן.
כשהייתי ילד, אצבעותיי גיששו אל המיתרים. רציתי לפרוט כדאי להאזין למוזיקה שבאה ממני, אבל שמעתי בה צליל מהוסס של תיבת תהודה שלא התיישנה די צורכה.
רק להקשיב.
רק אחרי שלמדת לברור צלילים – לא ליצור אותם – הופכת ההקשבה לנעימה שקטה שמנגנת בך. שמגששת את עצמה לאצבעותיך, ושעושה אותך כלי בידיה ליצור יצירה שאינה אתה, ולברור מתוכה את צליל נשימותיך.
רק כשלמדת להאזין לצליל המילים של שירה אחרת, מקבל קולך שלך גוון, והמילים נצבעות לגווני גוונים, ואז, רק אז, אתה לומד להעריך באמת את השתיקה.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות