תחת משקל המילים

יש מילים קשות, ויש רכות, כך שלשפה ישנו ללא ספק – וקודם כל – מרקם.
אבל ישנה גם שפה קלה, והקלות שלה, אני חושב, קשורה לא למידת המאמץ אלא למשקל שלו. בכלל, לשפה יש משקל – בשורות שירים, בחימשור, וגם ב"מילים מדודות"; הרי לא סביר שזה האורך – וודאי לא הטמפרטורה. למילים, לכן, ישנו משקל.
ואם יש למילים משקל, אני אומר, אז מה קורה לכל אלו שלא נכתבות.
מה קורה לכל המילים שאני לא כותב, אלפי המילים איתן אני מקיץ בבוקר. אלו שאני חושב בזמן הנסיעה לעבודה. המילים שאני ממלמל תוך דילוג על מדרגות, המהום בשירותים ובמקלחת, ותוך כדי המחשבה לצלילי תקתוק מקלדת של מילים חסרות משקל – המילים הדחופות, הדחופות.
מה קרה לו לחשוב? מה קרה לחשוב שהמתין בשקט לדחוף שעה שזה שעט קדימה, מושך אחריו את עגלת חיי? מה קורה ליצירה כבדת המשקל שנחה בתחתית בטני? מה נעשה בכתיבה הקלה כנוצה שמדגדגת באצבעותיי, מחכה לתורה, שעה שפלגים של מילים דחופות זורמים ונשפכים לים שאיננו מלא?
כבד. כבד.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • קשקשנית   ביום 5 באוקטובר 2004 בשעה 15:42

    צורה: כי יש מילים יפות והרבה מילים לא יפות; ריח: כי יש מילים מסריחות (אבל האם יש מילים ריחניות?); ובכלל למה רק משקל? ומרקם? בכל אופן אני מאחלת לך שכובד משקלן של המילים הממומשות יהיה גדול מאלה שנשארות נחת בתחתית,ושכובדן של המילים יביא את נפשך לקלילות או לפחות לקלות נעימה.