הישראלי המכוער?

בפוסט הקודם שלי טענתי שקשה לקיים היום באינטרנט דיון אמיתי, משום שהרעש שיוצר המיעוט עולה על השקט של הרוב הדומם. אני רוצה לחדד את הנקודה.
הסטריאוטיפ של הגולש הישראלי העכשווי דומה מאד לסטריאוטיפ של "הישראלי המכוער". זה שמרעיש ומתחצף, דוחף בתור, משאיר אחריו לכלוך בכל מקום שהוא נמצא, גונב ברזים ומגבות, וגורם לזה שבכל מיני מקומות בעולם שונאים ישראלים. אותו ישראלי מכוער – לפחות כך זה נראה – הוא גם זה שצועק "מוות לערבים" במשחק כדורגל, וגם זה שמככב כ"טרול" בכל מיני פורומים.
כמובן שזו פיקציה. אין ישראלי מכוער, וספק אם הישראלים מכוערים במיוחד בהשוואה לעמים ואומות אחרים. אנחנו אולי מבטאים את הכיעור שיש בנו באופן חינני ומובהק שמאפשר לזהות שמדובר בנו, אבל אפשר לנחש שלכל עם ומדינה יש את הכיעור המיוחד שלה, או את המכוערים המיוחדים שלה.
דווקא באינטרנט, קל לראות כיצד התופעות שאנחנו מגדירים כ"כיעור" הן בעצם כאלו שבהן מיעוט קטן משחיר את פני כולנו. קל לראות שרוב קהל הגולשים בישראל הוא פסיבי – לא משתתף בדיונים, לא מגיב, לא מביע את דעתו. כמיליון בתי אב בישראל מחוברים לאינטרנט, ומאחוריהם מסתתרים לפחות שני מיליון גולשים. מתוכם, רק עשרות אלפים מביעים את דעתם באינטרנט – בצורה יותר או פחות נעימה.
חמש מאות  תגובות מתלהמות על ידיעה בנושא פוליטי, יכולות לשכנע שכל מי שקרא את הידיעה הוא גולש חמום מוח וגס רוח. מעשית, ספק אם התגובות הללו מייצגות יותר מאחוז אחד מהאנשים שקראו את הידיעה. כאשר גולש או שניים הורסים דיון בפורום, שבו השתתפו עשרה או עשרים גולשים אקטיביים, ועוד עשרות או מאות גולשים פאסיביים (שרק קראו את ההודעות ולא כתבו בעצמם), זהו שוב – מיעוט שבמיעוט שפוגע בתרבות הדיון.
אני לא חושב שהפתרון הוא להשתיק את מי שמביע דעה שאנחנו לא אוהבים, או מביע אותה בצורה שאנחנו לא אוהבים. אני חושב שהרוב הדומם צריך להתחיל להשמיע את קולו ולומר את דעתו. הבעיה היא לא אצל אלו שמדברים אלא אצל אלו ששותקים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אורית   ביום 3 באוקטובר 2004 בשעה 12:31

    הרבה לפני שאתה נטפל לתרבות-הדיון, צריך לבדוק אם יש בכלל בארץ תודעת-דיון.
    ל(לא)עניות דעתי, אנשים לא משמיעים את קולם בדיונים באינטרנט (או בכל מדיום אחר) לא בגלל הפחד\חשש\סלידה מהמתדיין המתלהם אלא מכיוון שאין להם תודעת דיון.
    בין אם הסיבה היא אדישות, אפטיות או סתם חוסר מודעות, הרוב הישראלי לא יזום השמעה של דעותיו.
    צריך לארגן לו יום בחירות או הפגנה או סקר טלפוני, אחרת המחשבה שראוי שישמיע את דעתו פשוט לא תחלוף בראשו.

  • כרמל   ביום 3 באוקטובר 2004 בשעה 23:28

    הרוב דומם במצב שבו המושג "תקשורת" משנה את ההגדרה שלו. לא עוד מסרים והשפעה בשיח על תקשורת, ותרבות דיון זה בכלל מושג מצחיק ועתיק. התקשורת המסורתית מפנה את מקומה לגודש אינטראקטיבי שאף אחד לא קורא לעומק, כולם מדברים ואף אחד לא קורא, כל אחד מדבר למען עצמו ופורקנו ובכלל לא מעניין אותו מה עושים עם המסר, איזה מסר? מתקשרים כאוטומאט, כריטואל חברתי, מרוב זמינות, אינטראקטיביות, תקשורת בכל פינה, הדבר האחרון שבא לך זה לתקשר. אז הרוב דומם. הוא פותח את הפה בבלוגים של 7 תגובות אבל לא של 117 תגובות ובוודאי שלא בווינט. אז ה-110 שאתה רואה הם כאלו שצועקים על עצמם לעצמם ולמען עצמם בעצם. ויש שם כמה אידאליסטים שצועקים מכאב ובטוחים שאתה שומע אותם, שיהיו בריאים.

  • ערדי   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 13:56

    נראה לי שהדיון על רמת התגובות הוא די מתנשא כשהוא בא מאנשי תקשורת שאחראים במידה מסוימת לטון האלים והבוטה שבו הדיון בארץ מתנהל, עוד הרבה לפני עידן האינטרנט. אם אנחנו משווים בין איכות התגובות בארץ לזו שבאתרים מכובדים בארה"ב, הייתי מציע להשוות גם בין איכות הכתיבה והעבודה העיתונאית בידיעות עצמן.

    מעשית, אפשר היה להעלות בקלות את רמת הדיון אם האתרים פשוט היו מורים לאותם מסנני-תגובות שהם מעסיקים במשרה מלאה לעשות זאת. כרגע נראה שהמגמה הפוכה: נמרודי צוטט כמי שדוחק בצוות האתר להביא הרבה תגובות, ובוואלה מנגנון התגובות מביא פרסומות עם כל תגובה (מה שאולי מסביר כמה דברים שם)

  • שוקי   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 14:26

    גילעד – מי שחטא פה בפרשנות יתר זה דווקא אתה. אני לא טענתי שהרשת "חושפת את הרע שבאדם" ובוודאי לא טענתי שהתגובות מייצגות משהו מלבד את אלו שכותבים אותן. אדרבא, אני טוען שהרוב הדומם מפקיר הדיון לידיהם של אלו שעבורם להגיב הוא תחביב, שמה לעשות שהניסיון מוכיח שחלקם הגדול הם אנשים פחות נעימים.

    ערדי – יש בוודאי יותר משמץ של אמת בדבריך. למרות שבאופן אישי אני לא חושב שתרמתי לדיון טון אלים.

    טלי – אם אנחנו "תרבות אלימה" או לא זה עניין יחסי. אנחנו בטח פחות אלימים משבט הזולו, ובטח יותר אלימים מהנורבגים. מצד שני, גם המציאות שבה אנחנו חיים שונה מהמציאות בשני המקומות האלה, וברור שההשפעות הסביבתיות מחלחלות.

  • נחמיה   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 14:29

    I don't think so

  • אחת מאתמול   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 14:32

    ומה, צריך תוכן כדי שהתגובה תתפרסם?

  • ערדי   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 17:20

    לא התכוונתי שאתה או גילעד או טלי נמנים עם האחראים לדיון האלים – הכוונה היתה לעתונאים אחרים, בעיקר אלו שעלו בשנות השמונים.

  • אביבה   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 17:34

    מה שלא מתאים לך נמחק?
    דמוקראט ומנומס, למה אתה "מוחק" את דעתם של אחרים?

  • חזי   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 17:51

    מי, אתה?

  • אחת מאתמול   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 17:58

    כי זה האתר שלו. וככה בא לו.
    (וכן, שוקי, אני מתחנפת אליך כדי שתמצא לי עבודה)

  • ג'ו   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 21:30

    עם אחד מהאתרים המוזכרים כאן, מה שקורה בפועל הוא שיש מעט אנשים שצריכים לקרוא ולאשר המון טוקבקים, ולכן, מטבע העובדה שמדובר באנשים ובנפח עצום של טוקבקים, כאשר כללי הסינון הם דברים אמורפיים כמו חוק לשון הרע, חוקים נגד הסתה ושיקול דעת אישי. כשצריך לקרוא 1000 תגובות, שרובן באמת מפגרות לחלוטין, ללא שמץ של התנשאות, יהיו פשלות, אבל אם מסבים את תשומת ליבם של העוסקים במלאכה לפשלה כזו, היא תתוקן בדיעבד.

    ומעבר לכך, כל הזמן עולות שאלות לא פשוטות. האם לקרוא לביבי אידיוט שקרן וחתיכת מוצץ (או למגיב מספר 3, לצורך העניין) עונה על הקריטריונים למחיקה, או שמא המחיקה תפגע בחופש הביטוי של אותו מגיב, והעובדה שהוא מנצל אותו כדי להתבהם נמצאת באחריותו? האם לשמור על איזון בין מכפישי הימין למכפישי השמאל, או שמא לנסות ולתת עדיפות למכפישי הימין בגלל שלאתר דבקה סטיגמה שמאלנית? האם להגיד הלוואי שיחטוף התקף לב וימות זהה לקריאה לרצוח אותו? ואם האיש כבר מת, האם לאשר טוקבקים שאומרים שטוב שמת?

    וזה בלי לומר, שאני בהחלט מסכימה עם העובדה שהתקשורת כיום לא תופסת את תפקידה ברצינות הנדרשת, אלא בעיקר כתפקיד בידורי-מסחרי, ומגלה הרבה פחות אחריות. מצד שני, גם השלטון כבר מזמן ויתר על מושג האחריות ועל כל רצינות ושיקול דעת. העולם חרא, בקיצור.

  • ג'ו   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 21:33

    נדמה לי שכן צריך לעניין אותנו מה קורה במקומות אחרים. חכם הוא זה שלומד מניסיונם של אחרים, ואנחנו, מה לעשות, לא המצאנו שום גלגל. ואלימות נראית לי באיזשהו מקום כמו בעייה שצריך לפתור, לא?

  • ג'ו   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 21:46

    אז אין בינינו שום מחלוקת בנושא הזה. חוץ מזה שהייתי מוסיפה – ביקורת עצמית, התאמות רלוונטיות וניסיו ללימוד ויישום, אבל זה רק בגלל שאני קטנונית בענייני ניסוחים.

    אמנם יצא לי לראות ארכיונים של עיתונים, אבל גם את זה לא צריך. כמו שאמרת, אפשר להרגיש את זה.

  • rozov   ביום 12 באוקטובר 2004 בשעה 5:46

    בתור מישהו שגר באמריקה כבר שש שנים, אני יכול להעיד שתרבות הדיון האמריקאית הרבה יותר מפותחת. לאמריקאים יש כמות אדירה של כלי נשק. יש אנשים שמחזיקים רובה ציד קצוץ קנה מתחת למיטה מתוך תקווה שיום אחד מישהו יפרוך להם לבית והם יוכלו להרוג אותו. אלה לא מקרים מבודדים ויוצאי דופן, אלא צד שלם בחברה האמריקאית.
    לפי רוברט הינלין, חברה חמושה תהיה חייבת להיות חברה מנומסת. אם אתה מתחצף למי שנושא אקדח, הוא עלול לירות בך. אם כולם נושאים אקדחים, אתה צריך להיות מנומס לכולם.

    אתם בטוחים שאתם רוצים לחיות בחברה יותר מנומסת?

    אחת מהסיבות שהאינטרנט מוציא את הרע מאנשים זה שאף אחד לא יכול לדחוף להם מכות על מה שהם אומרים בנט.
    (ראה ערך jay & silent bob strike back)

  • שוקי   ביום 8 בינואר 2005 בשעה 16:33

    GOOooooooooooooGLE

  • גילעד   ביום 30 באפריל 2009 בשעה 15:30

    מאוד

  • knight   ביום 8 בנובמבר 2009 בשעה 22:02

    Amazing to see that it's more relevant than ever!

  • גילעד   ביום 3 באוקטובר 2004 בשעה 11:48

    הרי המיעוט הרועש לא ישנה את דעתו בעקבות עימות עם הרוב הדומם (שלפי הצעתך חייב להפסיק לדום), ואילו הרוב הדומם ממילא מבין שפעילות המיעוט הרועש לא מאפיינת את הרשת שהוא מכיר.

    מי שמתורם תוכן וחושש מהמיעוט הרועש, אינו מודע, או מתעלם, מהרוב הדומם. כיוון שכך, קל יותר לשכנע את אותם אנשים העוסקים בתוכן (כמה אלפים) להתעלם מהתגובות מאשר לשכנע את הרוב הדומם (מיליון?) להתחיל להיות אקטיבי או המיעוט הרועש (עשרות אלפים?) להיות פסיבי.

  • טלי   ביום 3 באוקטובר 2004 בשעה 21:41

    6 תגובות בינתיים, מתוכן 4 שסתם רוצות לעשות רע על הנשמה (פלוס מינוס) או סתם לפגוע.
    אם אנחנו יותר או פחות מכוערים מעמים אחרים אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת שה'תרבות' שלנו כיום היא תרבות אגרסיבית באופן קיצוני, בכל מקום ובכל נושא. אם מישהו חשב שהמעבר למדיום טקסטואלי ירגיע תוקפנות – כי התקשורת מתנהלת בצורה דמומה – מסתבר שאפשר לצרוח גם בכתיבה. והבעיה היא שהמפלס של התוקפנות רק עולה ועולה כל הזמן ככל שאנחנו מתרגלים לזה ומפנימים את זה כתרבות. אני לא יודעת מה הפתרון, אבל למרות שגילעד צודק שיש משהו אוטופי ולא מעשי בקריאה שלך, אני חושבת שטוב שכתבת. צריך להתחיל איפושהו.

  • גילעד   ביום 3 באוקטובר 2004 בשעה 23:25

    איך בדיוק זה מייצג? זו הוכחה נוספת – ובלי לפגוע אישית, חלילה – בנטיה לפרשן את העובדות ה"מתאימות" ולהתעלם מהשאר. אני מכיר לפחות עשרה אנשים שאם היו נפגשים עם אותם ארבעה מגיבים בסמטה חשוכה היו מרביצים בהם תורה, וכנראה שהם היו מעדיפים לעשות את זה בלי תורה, על מה שכתבו כאן לשוקי. העובדה שאותם עשרה אנשים לא הגיבו כאן אינה מעידה על כך שלא קראו, שלא הסכימו/התנגדו, שהתעצלו – היא אינה מעידה על כלום. חלק מהם ישלחו לשוקי מייל תמיכה, חלק מהם יחשבו שזה עניין פעוט מדי בכדי להפעיל את אצבעות הידיים שלהם בגינו, וחלק אחר אולי חושב ששוקי טועה, אבל לא רוצה לקלקל את החברות שלו איתו ומעדיף להבליג.

    במידה מסויימת, כולנו רואים חלק מהתמונה ובונים על גביה תאוריה. כשמציגים לנו את החלקים שלא ראינו, אנחנו מנסים לעמת אותם עם התמונה שאנחנו מכירים. לכן שוקי מאמין שהרשת חושפת את הרע שבאדם, כיוון שהוא מאמין שהוא כבר חזה במדגם מייצג. אותו מדגם מייצג, יטענו אחרים, אינו מייצג בכלל. הוויכוח מתנהל בשני מישורים – האם הרשת מוציאה את הרע שבנו, וכמה דוגמאות אנו צריכים בכדי לקבוע דעה בעניין. ערבוב בין שניהם הוא שגורם לחלק מהתגובות השליליות שראינו כאן.

    אם יש דוגמא לנטיה בעייתית (ובהתאם ל"כללים" שהתוויתי לעיל אני ממהר להדגיש שנתקלתי בדוגמאות רבות לכך, אך אי אפשר לקבוע שמדובר במגמה) הרי שהיא השאיפה להבין מהתגובות את הלך הרוח של כותביהן. אם למחבר קטע (פוסט, למשל) יש את כל הזמן שבעולם להרהר ברעיון ולנסח אותו בצורה הברורה ביותר, לדידו, שתעביר את המסר מבלי לפתוח אותו לפרשנויות, הרי שכותבי התגובות (ובעיקר באתרים מרכזיים ופופולאריים כ-YNET, NRG, פורומים וכו') יודעים שהזמן קצר והרצון להגיב חזק, ולכן הם (לדעתי):1. מפרשים את הקטע באינטואיציה הקרובה לדעתם הפוליטית/מוסרית/כלכלית מבלי לחשוב על דרך נוספת לפרש אותו (מה שמסביר כיצד ציניות כתובה יכולה לעיתים להתפרש כקטע טפשי מאוד) ו-2: מנסחים במהירות את הרעיון שעולה במוחם, מבלי לחשוב על הפרשנויות הנוספות שלו.

    קטע מקורי שפורש לא נכונה+תגובה מהירה מאדם עלום שניתם להבינה בכמה וכמה דרכים=ויכוח עם אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים, ויתכן שבמפגש פנים מול פנים היינו דווקא מסכימים איתם.

    התפרשתי כהוגן, אבל אני מקווה שלפחות את הקטע הזה אפשר לפרש רק בדרך אחת.

    (ועוד הערה, טלי: לא "אוטופי", שהרי אפשר להגיע אליו, וראי כדוגמא את היקום המקביל ברשת האמריקאית, אבל כנראה באמת לא מעשי).

  • גילעד   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 17:10

    שוקי – בוודאי שחטאתי בפרשנות יתר – אני אנושי, כמו כל קורא. גם התגובה שלי היא דוגמא לחומר גלם שאפשר לפרש אותו לפי הקורא.

    ניפגש במסע המחאה לשחרורו של גונן שגב?
    (:

  • טלי   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 20:43

    שוקי-
    הרי אמרתי בפירוש שאני לא יודעת אם אנחנו אלימים יותר
    או פחות ממקומות אחרים וזה גם לא מעניין אותי. אני חיה כאן…

    ערדי, אתה מסביר לי כמה דברים שתהיתי לגביהם… תמיד שאלתי את עצמי איך זה שבאתרים כמו msn (שהתגובות בו הן החמורות במיוחד) Ynet וואלה כתוב בפירוש שהתגובה תפורסם בהתאם לשיקולי המערכת ושהשמצות, קללות וכו' לא יועלו.
    נו, ומה קורה בפועל?
    ניסיתי פה ושם לכתוב תגובות, לא תמיד הן פורסמו – ואתה יכול לתאר לעצמך שלא היו בהן קללות או נאצות. לעומת זאת כל תגובה שכללה ביטויים כמו – להרוג את…. וכו', וכמובן כל ניבולי הפה העסיסיים ביותר, נכנסים – ובכבוד…
    אז מהו הסינון שם? אולי הוא סינון הפוך?

  • טלי   ביום 4 באוקטובר 2004 בשעה 21:41

    בוודאי. תפסת חצי מהמשפט שלי ופירשת אותו לכיוון שלא התכוונתי אליו.
    מעניין אותי מה קורה במקומות אחרים ולפעמים גם מעניין אותי לעשות השוואות.
    אבל אני עושה השוואות כדי לבדוק את עצמי ועצמנו מבחינה מוסרית, לא כדי לנקות את המצפון האישי והקולקטיבי מראש. כלומר, השוואות שתכליתן ביקורת עצמית ונסיון תיקון ולא השוואות שנועדות מראש לכס"תח.
    בלי קשר אפשר להרגיש הקצנה ברמת האלימות והתוקפנות בחברה שלנו בלי להרחיק למקומות אחרים – פשוט תוך בדיקה וקריאה של תהליך ההקצנה הזה לאורך עשרות שנים.
    יצא לך פעם לראות (אולי במיקרופילמים) חדשות וכתבות מ'מעריב' ו'ידיעות' (שלא לדבר על 'הארץ') לפני עשר, עשרים שנה?
    זה די מדהים.

השאר תגובה