סבר פלוצקר כמשל

בטור שכותרתו "העוני כמשבר לאומי", הצטרף בתחילת השבוע שעבר סבר פלוצקר לאופנת הכתבים הכלכליים המגנים את העוני, ואת המדיניות הממשלתית שגורמת לו.
לזכותו של פלוצקר ייאמר, שדיבר על הפגיעה בשכבות החלשות גם כאשר אחרים גמרו (את ההלל) על הקיצוצים בקצבאות הילדים, ומהלכים דומים. אבל הפעם, על רקע פרסום הדו"ח החדש לפיו כ-20 אחוזים מתושבי ישראל נמצאים מתחת לקו העוני, סבר התעלה על עצמו והגדיר את המצב כ"פצצת הזמן הלאומית של ישראל", ואף הוסיף כי "אין בכל תחום חיינו האזרחיים אף בעיה שבוערת יותר מהעוני, אף פצע שמדמם ומסוכן ממנו".
 
בטור שלו פלוצקר סוקר את הגורמים לתופעת העוני, ומעמיד בראשם את האבטלה:
 "מה גרם לזינוק בעוני ולהפיכתו למחלה מספר 1 של החברה האזרחית הישראלית? קודם כל גרם לכך המיתון הממושך והאבטלה הגבוהה שנבעה ממנו. האבטלה היא מחולל העוני העיקרי: אזרח שאינו מועסק, העוני משתלט עליו ועל משפחתו".
"גורם רב עוצמה נוסף בהחרפת העוני היה הייבוא הבלתי מרוסן של עובדים זרים. העובדים הזרים דחקו את רגלי הישראלים ולחצו כלפי מטה את השכר לפועלים לא מקצועיים. רבבות ישראלים הידרדרו בגללם לעוני".
 בהמשך, הוא מאשים את מדיניות הרווחה הכושלת של ממשלות ישראל:
"בשנים האחרונות פעלו הממשלות בישראל במישרין להגדלת העוני. בהינף גרזן תקציבי קוצצו בעשרות אחוזים תשלומי הרווחה הסוציאליים של הביטוח הלאומי…"
 
אבל אם חשבתם שסבר יוותר על הטיעונים הדרוויניסטיים, נכונה לכם אכזבה:
"להתרחבות העוני גרם גם המשטר המעוות של קצבאות הילדים ושל התמיכות בתלמידי הישיבות. קצבאות הילדים עודדו ילודה יוצאת דופן דווקא בשכבות חברתיות (המוסלמים, החרדים) שאין ביכולתן לפרנס משפחות גדולות: בכך הן קיבעו את שכפול העוני מדור לדור. בנוסף לכך אפשרו התמיכות למאה אלף גברים חרדים בגיל העבודה להתנתק ממעגל התעסוקה ולחיות על חשבון אחרים – משלמי מיסים, משפחה, קרובים, סעד. לחיות, כמובן, מתחת לקו העוני".
 
במחשבה ראשונה, הדברים שאומר פלוצקר עשויים להישמע הגיוניים מאד. ישנם מגזרים מועדים יותר לעוני, והקצבאות לא עוזרות להם להתעשר אלא מנציחות את מצבם. אבל הביטוי "לחיות על חשבון אחרים", מסגיר את המקור וההקשר הנכונים של טיעונים מהסוג הזה: בגישות שמעדיפות להאשים את העניים בעוניים.
פלוצקר אמנם טורח להוסיף בהמשך שעל המדינה לספק יותר הזדמנויות תעסוקתיות למגזר החרדי, לערבים, לבדואים ולעולים. בזה הוא חוזר ונוגע בלב הבעיה: העוני הוא מעל לכל תוצאה של אבטלה מבנית, שנובעת ממדיניות כלכלית כושלת במשך שנים רבות. אבל כשהוא אומר שהקיצבאות מנציחות את הבעיה הוא מחזק את ידיהם של מי שמאשימים את הרעבים בעצלות ואת המקופחים בחוסר מוטיבציה.
כמובן שהוא לא אומר אף מילה על כך ששכר המינימום הנהוג בישראל (3335 ש"ח) הוא משהו שאי אפשר לחיות ממנו, ושיש בישראל מעסיקים מנוולים שלא משלמים גם אותו. הוא לא מזכיר ברמז את הלנות השכר – גם של עובדי מדינה. את מוסר התשלומים הלקוי – גם של משרדי הממשלה. או את העובדה שתעשיית הייבוא של עובדים זרים נועדה להעשיר שני סוגים של אנשים: סרסורי זונות ועבדים שמרוויחים כסף על כל "ראש", ונוגשי עבדים שרוצים לשלם פחות משכר מינימום.
 
כך שמסתבר שגם כאשר סבר פלוצקר חוזר לכור מחצבתו הסוציאליסטי, הוא נשאר ליברל במידה. עדיין לא קורא לילד בשמו: העוני הוא לא רק תוצאה של מדיניות כושלת, אלא גם של אכיפה כושלת, של ניכור ושל ניצול.
והרי גם האבטלה היא לא תופעה חדשה. "200 אלף איש איבדו את עבודתם" אמרה תעמולת הבחירות של מפלגת העבודה בשנת 1999. ואהוד ברק דיבר על הזקנה במסדרון. כי גם אז הייתה אבטלה והיו מעסיקים מנצלים והיה שכר מינימום נמוך מדי. וגם אז הייתה מערכת הבריאות כושלת ומושחתת ומסואבת, כמו רוב מוסדות המדינה. וגם אז אכלה השחיתות בכל פה את המשאבים המוגבלים של המדינה, ולא השאירה די כסף לחיים בכבוד. אז מה התעוררת, סבר?
וגם נמאס קצת העיסוק התקשורתי הזה בהרגלי הריבוי של כל מיני מגזרים, כאילו היה מדובר בדגי בריכות ולא בבני אדם. השאלה מדוע ישנם כל-כך הרבה ילדים, היא דרך מעודנת להתחמק מהשאלה מדוע הם רעבים.
 
וסבר הוא רק משל
קצת לפני סיום, שופך פלוצקר עוד קצת אור על דרך המחשבה שלו – על המוטיבציות וגם על המטרות: "מי בכלל ירצה להשקיע במדינה שכל אזרח חמישי וכל ילד שלישי בה חיים מתחת לקו העוני – תהיה רמת החדשנות הטכנולוגית בה גבוהה ככל שתהיה?… עד שנת 2010 חייב שיעור הישראלים שמתחת לקו העוני לרדת ל-15 אחוזים, ושיעור הילדים העניים לרדת ל-20 אחוזים…"
 
האם זו צרתנו? שלא ירצו להשקיע בישראל (אגב, ממש לא בטוח שזה נכון, כי שכר עבודה נמוך דווקא מאד מושך משקיעים)? והאם אלו המטרות שלנו – השגת יעדים סטטיסטיים?
אולי המטרה צריכה להיות שלא יהיו בישראל ילדים רעבים? משפחות שפונו מביתן בגלל חוב על המשכנתא? שלא יהיה אף בית אב שינותק מרשת החשמל כי לא היה כסף לשלם את החשבון? שלא יהיה אף עובד מדינה שמכר את עתידו לשוק האפור כי לא קיבל משכורת במשך שנה וחצי?
אולי המטרה צריכה להיות לנקות את מחנינו מזוהמת הסחר בנשים, השוחד, השחיתות, ניצול העובדים, ותופעות נוספות שכולן קשורות קשר הדוק זו לזו. אולי מטרה ראויה היא להבין ולהסביר ששנאת ערבים או חרדים או נכים – אינן שונות זו מזו. אולי המטרה היא להיות מדינה שיש
בה פחות עוול.
ואולי כדי לקדם את המטרות הללו, הגיע הזמן שאנשים כמו סבר פלוצקר, אחד הכותבים הכי נקראים ומשפיעים בישראל, ינקטו בלשון פחות מצוחצחת ויקראו לילד בשמו. שהם ישתמשו בכוחם כדי לשנות את מציאות החיים הזאת, ובתור התחלה יכו על חטא, בכנות וביושר. יודו בליקוי המאורות. יודו שטחו עיניהם מראות עד שחשו את האדמה רועדת תחת רגליהם. גם אתה מר פלוצקר היקר – זה אולי מעט מדי, אבל לא מאוחר מדי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • סבר פנים   ביום 29 בנובמבר 2004 בשעה 11:32

    מותק, לך תבעל איזה חציל. צריך אדם לדעת את מגבלותיו

  • אבי   ביום 29 בנובמבר 2004 בשעה 11:56

    הם אלה שמכינים לבד.
    לא אלה שמכריחים את משלם המיסים להכין עבורך.

  • עומרון   ביום 29 בנובמבר 2004 בשעה 12:58

    נראה לי שממש פספסת

    ואפילו אין לי כוח להסביר למה
    (נראה לי אבל שאתה יורה באנשים בגב – כלומר, את יורה באנשים שבצד שלך כשאתה מכוון אל הצד השני)

  • מרק ק.   ביום 29 בנובמבר 2004 בשעה 14:37

    סבר פלוצקר – המשנה הכלכלית חברתית שלו בזמן האחרון היא בעיקר נגד ביבי, כבר מזמן לא קראתי בעד מה הוא.

    דאגה למסכנים – חסידי השוק החופשי הם לא נגד המסכנים (כלומר בעלי ילדים, מובטלים …) אלא בעדם. הטיעון שלהם (בענק) הוא שכאשר המדינה תפסיק לקחת מאיתנו כסף ולהתערב בכל דבר שאנו רוצים לעשות, הכלכלה תצמח ולאנשים (גם לעניים) יהיו יותר אפשרויות להרוויח כסף בעצמם וכולנו נהיה יותר עשירים גם אם לא בהכרח מאושרים. הרעיון שיש פה מצב של אנשים שהם בעד העניים נגד אלו שהם נגד, קיים רק בתשדירי התעמולה של פרץ ואורלי פדרבוש. ניתן להגיד שמה שחסידי השוק החופשי מציעים לא יפתור את הבעיות אבל הדמוניזציה שלהם היא מגוכחת.

    דעות – זכותו של פלוצקר להחזיק בדעה שמי שיש לו 10,000 ילדים לא זכאי לרחמיו וגם לא לכספו. זכותך להציג דעות אחרת. לא הצלחתי להבין למה פלוצקר צריך לוותר על הדעות שלו לטובת שלך, הרי שניכם טועים ואתם צריכים לאמץ את הדעות שלי.

  • שוקי   ביום 30 בנובמבר 2004 בשעה 2:14

    גם אני אוהב ומחבב ואף מעריך אותך, אבל במקרה הספציפי הזה אני חושב שאתה מדבר שטויות. נאלצתי לטפל בנושא באופן שטחי, כפי שאיאלץ גם בתשובה הזו שלי לדבריך, בגלל מגבלות המדיום ומורכבות הנושא ובגלל שאלו לא עבודות תזה ודוקטורט אלא פוסט ותגובה.
    אבל יש תשובות להכל.

    נתחיל בזה: אני לא מנהל מדיניות וגם פלוצקר לא, אבל שנינו נקראים על-ידי אנשים ולכן למה שאנחנו אומרים או לא אומרים יש השלכות מוסריות. פלוצקר, כמובן, נקרא על-ידי מספר גדול פי 100 של אנשים ממני, ולכן האחריות שלו בוודאי לא קטנה משלי.

    מה שמנחה את הגישה שלו, וגם את שלך, היא גישה שמבוססת על התיאוריה הכלכלית ועל האידיאולוגיה הליברלית. שתיהן לא זרות לי, ואני יכול להציג לך מסכת טיעונים די מפורטת שתסביר מדוע השילוב הזה לא מצליח להתמודד עם הסיטואציות הכלכליות והאנושיות שבהן מדינת ישראל נתונה היום.
    אבל בגלל שהיריעה קצרה, אומר רק את זה: התיאוריה הכלכלית, כמו כל דיסציפלינה מדעית, היא אגנוסטית לשאלות מוסריות. והאידיאולוגיה הליברלית, בין בגילויים הקלאסיים שלה ובין בגילויים בעלי אופי סוציאל דמוקרטי, לא מתמודדת עם הרבה שאלות חברתיות בעלות חשיבות מוסרית עליונה.
    כשלעצמי, מתנגד לעקרונות של שוק חופשי, והזדמנות שווה, ואני בהחלט מאמין שהמדינה צריכה להתערב בחיי הפרט התערבות מינימלית. אבל החלוקה המוזרה של ההון בישראל, יכולה לשמש כאלף עדים לכך שישראל איננה ממלכה של ליברליזם, אלא סוג של אוליגרכיה. לא רק שאין פה הזדמנות שווה, ואין באמת שוק חופשי, אלא גם ההתערבות בחיי הפרט היא מוגזמת בכל מישור.

    אכן, כדבריך, יש אצלנו בעיה קשה של חוסר תכנון (ברוכין נגע בה בזמנו במאמר יפה שעסק בתופעה הישראלית של החלפת האסטרטגיה בטקטיקה). הכל נעשה לטווח קצר, ללא מחשבה. גם בגלל שהכוח המעצב הכי חזק היא השחיתות (אגב: לא רק של הליכוד, המתנחלים והחרדים אלא של כולם. אסור לעשות בזה הנחות).
    אבל זו לא הנקודה. וגם לא השאלה האם באמת חרדים ובדואים – כדבריך – מולידים ילדים בלי מחשבה על פרנסה, או מתוך מחשבה צינית על פרנסה. הנקודה היא שאותם ילדים שנולדו בחטא, כזה או אחר, רעבים בדיוק כמו כל ילד רעב אחר. עיסוק בשאלה מדוע יש כל-כך הרבה מהם, הוא לא רלוונטי וגם לא מוסרי. קיצוץ בקצבאות לא מעניש את ההורים אלא מרעיב את הילדים.

    לגבי היעדים הסטטיסטיים – הם הכרחיים כשאתה מנהל מדינה, אבל לא מוסריים כשאתה פובליציסט. הרי אתה ואני יודעים שאין קושי להאכיל את כל מי שרעב ולאפשר חיים בכבוד לכולם.

    מיליארד שקלים הרוויחו שני הבנקים הגדולים השנה. הכסף ילך לכיסים של תריסר אנשים. מילא אם הבנקים היו פועלים כשורה, עושים רווחים ביושר – לפחות על-פי מושגים ליברליים. אבל יש עוד ועוד סימנים לכך שזה לא המצב.
    האם זה, והעובדה שהבנקים האלה לא נותנים אשראי לעיריות ורשויות מקומיות, בלתי קשור לעובדה שאותן רשויות שולחות את ההוצאה לפועל לבתי אנשים שלא שילמו ארנונה?
    וזה על רגל אחת, באמצע הלילה, ולפני שאני הולך לישון.

  • שוקי   ביום 30 בנובמבר 2004 בשעה 2:17

    המשפט בפיסקה החמישית היה צריך להיות:
    "כשלעצמי, אני לא מתנגד לעקרונות של שוק חופשי, והזדמנות שווה"

  • חרדי   ביום 7 בנובמבר 2005 בשעה 1:22

    מרענן לקרוא אדם חילוני משכיל , כנראה שמאלני, שאינו זולל את החרדים לתיאבון. סבר פלוצקר מכסה על דיעותיו האנטי חרדיות באיצטלה כלכלית, אבל האמת היא שלכל טיעון אפשר למצוא תשובה, ולהיפך. בסופו של דבר, מבין השורות מבצבצת ועולה השקפתו האמיתית של הכותב, זו שיוצאת מהבטן. וזהו סבר פלוצקר. האיש שיציג נתונים מעוותים ומוטים, המוצאים מהקשרים, על החרדים ובו בזמן יתעלם או שיציג בגישה סלחנית נתונים על הקיבוצים למשל או ההשלה הגבוהה.
    ולכן אם נחזור לתחילת התגובה, טוב לקרוא מישהו שהשנאה לא מתפרצת מלועו.

  • מישל   ביום 28 בנובמבר 2006 בשעה 15:35

    מעניין היה לשמוע את דעתו של הכותב
    על יחסי השינאה – אהבה שפיתח סבר פלוצקר כלפי בנימין נתניהו?
    אחבנה לגבי יחס אהבה – שינאה זה ניתן למצוא כאן:
    http://www.e-mago.co.il/phorum/read-5-17242-17242.htm

  • תומר ליכטש   ביום 29 בנובמבר 2004 בשעה 12:34

    ותראה את הכתבה של שרון כץ בוואלה תרבות. העניים, היא אומרת, הם לא חלק מהחברה. לכן עדיף לעצום עיניים ולהרדם בקניון. שם הקבצנים לא מפריעים את חדוות הקניות.

  • תומר ליכטש   ביום 29 בנובמבר 2004 בשעה 12:34

    http://e.walla.co.il/?w=/1000/632780

  • דרור   ביום 30 בנובמבר 2004 בשעה 1:38

    מן המפורסמות שאני אוהב אותך (ראית אלכסנדר? אם לא, אל תראה, אני אספר לך שלוש שעות בדקה וחצי ואחסוך לך 35שקל). אבל במקרה הזה, טוב שאתה כותב ולא מנהל מדיניות.
    אז ראשון ראשון ואחרון אחרון:
    הטיעונים של פלוצקר נכונים אבל לא מספיקים ולא עמוקים מספיק, והטיעונים שלך עוד שטחיים יותר.

    הסיבה המרכזית לבעייה החברתית בישראל היא היעדר תכנון וראייה לטווח ארוך. הנה כמה הפתעות: אין בישראל בעית תקציב. אין גם בעית חינוך. גם אין בעית ביטחון, ואין בעית מים. באמת-באמת. יש רק בעית תכנון, והיא גורמת כמעט לכל הבעיות שאתה מכיר.

    יכולתי להסביר ולפרט בכל סעיף, אבל זה רק טוק-בק. מה שכן, שלוש הערות נקודתיות:
    1. דגי בריכה או לא דגי בריכה, אנשים לא צריכים להוליד ילדים שהם לא יכולים להאכיל, ולהטיל את אחריות הטיפול בהם על הממשלה. נקודה. אתה עצמך לא תעשה את זה, אז למה אתה מנקה אחרים? יותר מזה; שכבות רבות, כמו חרדים ובדווים, מתפרנסים מקצבאות ילדים במכוון ובמפגיע, ולכן (בין היתר) הם מולידים ילדים רבים.

    2. אתה צודק לעניין השחיתות והעוולות. הבעיה שזה לא מפריע לאף אחד.

    3. מדיניות מנהלים רק בסטטיסטיקות ובמספרים גדולים. לא-אנושי ככל שזה ישמע, אבל אם אתה רוצה להתמודד עם תופעה כלכלית שאוחזת ב-20% מהאוכלוסיה, ולא ב-14 אזרחים, אתה חייב להציב יעדים שנראים כמו אחוזים ולשאוף אליהם. היעדים הנעימים והחמימים שהצבת הם לא ברי טיפול, מימוש או מדידה.

השאר תגובה