האם הפגיעה בחלשים באמת תעזור לשיקום הכלכלה?

כתבתי את הדברים שלפניכם כהמשך לתגובתו של מרק ק. שמופיעה כאן (השישית מלמעלה). ניכר שהדברים של מרק נאמרים מתוך כנות, וללא שמץ של רוע אלא מתוך מחשבה שהמדיניות הכלכלית של משרד האוצר היא בבחינת רע הכרחי, או פשוט הדרך היחידה.
לצערי, לא רק מרק חושב כך, אלא אנשים רבים איתם אני מדבר. חשבתי, לכן, שלא יזיק לחדד כמה עניינים שקשורים לדיון הזה ולשאלות שנובעות ממנו.  
  
ראשית התגובה של מרק:
"חסידי השוק החופשי הם לא נגד המסכנים (כלומר בעלי ילדים, מובטלים …) אלא בעדם. הטיעון שלהם (בענק) הוא שכאשר המדינה תפסיק לקחת מאיתנו כסף ולהתערב בכל דבר שאנו רוצים לעשות, הכלכלה תצמח ולאנשים (גם לעניים) יהיו יותר אפשרויות להרוויח כסף בעצמם וכולנו נהיה יותר עשירים גם אם לא בהכרח מאושרים. הרעיון שיש פה מצב של אנשים שהם בעד העניים נגד אלו שהם נגד, קיים רק בתשדירי התעמולה של פרץ ואורלי פדרבוש. ניתן להגיד שמה שחסידי השוק החופשי מציעים לא יפתור את הבעיות אבל הדמוניזציה שלהם היא מגוכחת."

האם "חסידי השוק החופשי" הם נגד ה"מסכנים" או בעדם, זו שאלה מעניינת בפני עצמה. אבל מדבריו של מרק עולה שאלה אחרת, והיא חשובה יותר לענייננו: האם התערבות ממשלתית בכלכלה מועילה או מזיקה. אם היא מזיקה ומיותרת, אזי מרק צודק – צמצום שלה למינימום הוא הפתרון הטוב ביותר למצוקת העניים. אבל מה אם מרק טועה?

הגישה שמציג מרק היא ברוח הליברליזם הקלאסי של אדם סמית'. בספרו "עושר העמים", טבע סמית' את המונח "יד נעלמה", וקבע כי כוחות השוק החופשי מביאים בסופו של דבר את המשק לשיווי משקל. במצב של שיווי המשקל, הביקוש וההיצע נפגשים בנקודה אופטימלית, שבה כוחות הייצור מנוצלים במלואם והמחירים מתייצבים ברמה "טבעית".

תורתם של סמית' וממשיכי דרכו התוותה דרך להתפתחות הכלכלה המודרנית, והנחתה את מעצבי המדיניות הכלכלית במדינות המערב במשך מאה וחמישים שנה. היא פשטה את הרגל בתקופת "המשבר הגדול" (1929-1932), שבו שקעה כלכלת ארה"ב בשפל כלכלי נורא, בדיוק בגלל אי-ההתערבות של הממשל בתהליכים הכלכליים.
כלכלת ארה"ב יצאה סופית מהמשבר רק בזמן מלחמת-העולם השנייה, שגרמה לא רק לייצור נשק אלא גם לייצור הכנסות ומקומות עבודה. אבל את העשור שעד המלחמה, צלחה כלכלת ארה"ב במצב נסבל איכשהו – תוך התפתחות מטאורית בתשתיות, בסעד ובמנגנונים כלכליים – הודות לתוכנית ה-New Deal.
גם הכלכלנים הליברליים השמרנים ביותר, אינם חולקים על כמה מהתיקונים שערכה התוכנית בעקרונות המקוריים של הליברליזם: החשיבות של קיום בנק מרכזי, פיקוח על הפעילות הפיננסית ועל הבורסה, אכיפת "יחס רזרבה" על פקדונות הבנקים, קיום מדיניות לאומית לשימוש במשאבים הטבעיים ולהקמת תשתיות, עיגון בחקיקה של ההגבלים העסקיים, ועוד כהנה וכהנה.

מבקרי ה-New Deal טוענים שהתוכנית הזו לא באמת הביאה לצמיחה משמעותית בכלכלת ארה"ב, אבל גם הם כמעט ולא חולקים על כך שהיא זו שהצילה אותה מקריסה מוחלטת. ולכן כדאי אולי להתייחס ברצינות לכמה מהטענות שהציג של ג'ון מ. קיינס, אחד המוחות שמאחורי התוכנית הזו, בספרו "התיאוריה הכלכלית של תעסוקה, ריבית וכסף", שראה אור ב-1936.
אני רוצה להתייחס באופן ספציפי לשתי טענות שהוא מציג בספר:
א. פעולת "היד הנעלמה" במשק "תקין" ויציב, היא מהירה ורצופה. אבל במשק בלתי יציב, או כזה שנמצא במיתון עמוק, אי אפשר לסמוך עליה. הזמן שייקח לה לייצב את המשק עלול להיות ארוך. יתרה מזאת: אין שום ערובה לכך שהמשק יגיע לשיווי משקל במצב של תעסוקה מלאה (כפי שסמית' טען) או אפילו קרוב לזה. אדרבא – שפל עמוק יכול לקיים שיווי משקל לאורך שנים רבות.
ב. מדינה אינה יכולה לעמוד בהשלכות המוסריות של מצב כזה, וממילא גם יוצאת נפסדת ממצב שבו חלק מכוחות הייצור מנוטרלים. לכן במצב של מיתון עליה להשתמש בצריכה הציבורית (ולא רק בכלים מוניטריים כמו שינוי שער הריבית על-ידי הבנק המרכזי), ככלי לאיזון הכלכלה.

לא רק בישראל, אלא גם באירופה וארה"ב יש בימינו ויכוח בין כלכלנים "קלאסיים" לבין כלכלנים "קיינסיאניים". עיקר הויכוח הוא לא בשאלה האם צריכה להיות התערבות ממשלתית, אלא מתי ועד כמה. אבל אפילו בארה"ב שבה הכלכלנים הקיינסיאניים הם במיעוט בין מעצבי המדיניות, במיוחד בתקופה של ממשל רפובליקני, המדיניות הכלכלית פחות קיצונית מאשר בישראל.
לדוגמא, בשיא המיתון בארה"ב הממשל האריך את תקופת הזכאות לדמי אבטלה, בניגוד לקיצור תקופת הזכאות בישראל. המטרה הייתה שהצריכה הפרטית של בתי-האב לא תיפגע, כי מאז קיינס מסכימים כמעט כל הכלכלנים שהתוצאה של מצב כזה היא פגיעה בעסקים שמחריפה את המיתון.
עוד אחת מהטענות של קיינס, שעליה מסכימים רוב הכלכלנים בני ימינו: מצב של דיפלציה (אינפלציה שלילית, כמו שכנראה יש היום בישראל) משקף מציאות שבה המשק אינו מגיע לשיא היכולת שלו לייצר. הוצאה של הממשלה לצריכה ציבורית (כולל, למשל, בדרך של הקמת מפעלים שייצרו מקומות עבודה), לא תביא לגירעון לאורך זמן כי ההכנסות הנוספות של המשק ממיסים יהיו גדולות מההוצאה.
ומדוע זה לא נעשה בישראל? כנראה כי בין הכלכלנים הבכירים בבנק העו
למי, בקרן המטבע העולמית ובחברות דירוג האשראי, השיטה הזו נחשבת פחות טובה, או אפילו פסולה. במשרד האוצר מעדיפים לשאת חן בעיני הגורמים האלה, בתקווה למשוך משקיעים זרים לישראל.
זו אסטרטגיה לא רעה, רק שהיא באה במחיר של פגיעה בזכותם של אנשים לחיות בכבוד. כאן עולה שאלה אחרת: האם על המדינה להבטיח חיים בכבוד לאזרחיה גם בטווח הקצר, או לדאוג קודם לשגשוג (התיאורטי) בטווח הארוך.
דעתי האישית היא שעדיף עוף אחד בפה משניים על העץ. גם אם נסכים שהמשק הישראלי חולה, ספק אם התרופה היא להרעיב חלק מאיבריו. כל רופא יגיד לכם ששיטת ריפוי כזו, סופה להביא לנמק שיהרוג את הגוף כולו.
וכדאי לקרוא גם את הרשימה של יוסי לוי על מחקר האוצר בנושא שכר המינימום, כאן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עומרון   ביום 1 בדצמבר 2004 בשעה 8:18

    הכלכלה היא מדע, אך מדיניות כלכלית היא אמונה.
    השאלה היא במה אתה מאמין – האם אתה מאמין כי לך, שוקי, יש מחויבות לאדם שעומד מאחוריך בתור לקופת חולים (מחויבות עקיפה, לא ישירה), או שאתה מאמין שאתה צריך לדאוג לעצמך והוא לעצמו (אני יודע במה אתה מאמין, זו רק הדגמה).
    טיעונים כלכליים ניתן למצוא מכאן ועד קץ הימים לכל אחת מהאמונות.

    לצערי, בישראל שנת 2004 הרוב בוחר לדאוג לעצמו. זה לא רק בכלכלה, זה גם במישורים אחרים.

    כל ישראל ערבים זה לזה? אולי זה צריך להיות כל ישראל אורבים זה לזה

  • שוקי   ביום 1 בדצמבר 2004 בשעה 14:44

    אתה כמעט צודק.
    המתודה של מדע הכלכלה מבוססת על מדעים מדוייקים, הכלכלה עצמה איננה מדע מדויק, ולו בגלל שהיא חוקרת התנהגות אנושית. הנחת המוצא של הכלכלה היא הנחת הרציונליות, שגם עליה יש ביקורת.
    מעבר לזה, הכלכלה עוסקת בכל מיני תחומים בעלי אופי כאוטי, ויכולת הניבוי שלה מאד מוגבלת. יש אינסוף ויכוחים בין כלכלנים בפרשנות על נתון כזה או אחר, ובוודאי על מודלים כלכליים מורכבים.
    לכן זה לא רק עניין של אידיאולוגיה. כאשר כלכלנים מסוימים מציעים לנו להקריב את ההווה בשביל העתיד, חשוב לדעת שגם הם לא באמת יודעים לומר מה יהיה העתיד הזה.

  • מרק ק.   ביום 1 בדצמבר 2004 בשעה 15:08

    כמעט יום עבר וכמות התגובות פה היא אפסית. לדעתי זה רק מעיד שאנשים לא רוצים להתעסק ולהבין בעניני מדיניות כלכלית וחברתית. הרי למה להקדיש זמן חשיבה על העובדה שאולי אומנם ההורים הם חסרי אחריות בזה שילדו 8 ילדים, אבל במה הילדים אשמים? ואיך מבטיחים שהילדים יקבלו את הכסף הדרוש להם בלי שיעלם בארנק של אבא ואמא. הרבה יותר קל לזרוק ססמאות כמו "קומוניזם" או "קפיטליזם חזירי".

  • שוקי   ביום 1 בדצמבר 2004 בשעה 19:08

    מספר התגובות לא אומר הרבה, ובכל מקרה אנחנו לא באמת יודעים מה הוא אומר. כמה מאות אנשים קראו את שני הפוסטים האלה ולא הגיבו – אולי כי הנושא משעמם אותם, אולי כי אני משעמם אותם, ואולי מהסיבה הרגילה שאחוז קטן מהאנשים שקוראים גם מגיבים.

  • שוקי   ביום 2 בדצמבר 2004 בשעה 11:29

    אם זה לא הובן, אני מסכים איתך. אבל אני מוצא שגם אנשים הגונים בסך-הכל קונים את נוסחת הצמיחה-תהיה-טובה-גם-לעניים.

  • רוזוב   ביום 5 בדצמבר 2004 בשעה 8:50

    אני לא מבין בכלכלה כהוא זה. מה שאני כן מבין היא שמה שהממשל הנוכחי מנסה לעשות זה להיטיב עם הכלכלה על ידי שיטיב לסופר עשירים. הפגיעה בעניים היא האמצעי שמאפשר להיטיב עם בעלי המאה והדעה. בקצב שדברים נעשים זה יעבוד בדיוק כמו שזה עבד בצרפת, והאצולה הישראלית תגרר ברחוב לגליוטינה.
    אני לא חושב שהמדיניות של השלטון בישראל אשמה במצב הכלכלי הירוד של המדינה. אם כבר אז הראיס עם האינתיפדה המתועבת שלו היה הגורם המרכזי שרושש אותנו. עם זאת ההחלטה שקיבל השלטון להיטיב עם בעלי ההון במקום לפנות לכלכלה יותר סוציאליסטית מוכיחה את חוסר ההבנה הבסיסי של המושג "הון אנושי". אם השלטון שם לו למטרה להיטיב את מצבה של הכלכלה בישראל היה עדיף אם הממשל היה מתרכז בלבנות תשתיות ובלמנוע העסקה של עובדים זרים ועל ידי כך ליצור מקומות עבודה ישראלים, מאשר בלהרוס את החיים של העניים כדי לחזר אחרי כספם של המליונרים.

  • אבי   ביום 16 בדצמבר 2004 בשעה 17:06

    הוא שהם מנסים לשכנע שהם בעצם בעד העניים. אני לא נכנס לויכוח האם קפיטליזם אכן מיטיב עם העניים, אלא טוען שזה לא מתפקידו. (קפיטליזם מיטיב, כמילותיו של פרנקלין, עם היצרניים והחסכנים.)
    מה שמתנגדי קיומו של שכר המינימום צריכים לעשות זה להסביר שמישהו צריך לשלם את שכר המינימום והמישהו הזה לא אוהב שמכוונים לראשו אקדח ומכניסים לכיסו יד.

  • שקדיה   ביום 1 בדצמבר 2004 בשעה 19:31

    אני לא מבינה בכלכלה, אבל כשאני קוראת דו"ח לפיו כשישית מאזרחי המדינה חיים מתחת לקו העוני, אני מבינה שמישהו המציא תורה כלכלית והחליט לשחק אותה אלוהים.

  • שקדיה   ביום 2 בדצמבר 2004 בשעה 18:59

    שגם הנזקקים קונים את הסיסמה.
    סיסמאות זה ללא ספק הכשרון הגדול של ביבי, ולפעמים זה כל כך מצליח לו, שנדמה שאפילו הוא מתחיל להאמין בהן.

  • שוקי   ביום 16 בדצמבר 2004 בשעה 22:27

    אבל המציאות היא שכבר מכניסים לכיסי יד ולוקחים ממני מסים. אם אני משלם, אז מותר לי גם להביע דעה לגבי השימושים שעושים בכסף. ועם כל הכבוד לרווחתם של אלו שמממנים את הפוליטיקאים, הם קיבלו ומקבלים מספיק, ואפשר להפריש כמה שקלים גם לטובת אנשים שחיים בזבל.
    כלומר, במקרה שבו לדרוש ממישהו לשלם שכר מינימום זה כמו "לכוון לו אקדח לראש", אז אני חושב שהמדינה לא רק צריכה אלא גם יכולה לסבסד את התוספת לשכר המינימום.
    בכל אופן, לשלם לבנאדם 3000 ש"ח לעבודה במשרה מלאה זו חזירות, וזה שהבנאדם מוכן לזה זה לא תירוץ. גם על עובדת שמוטרדת על ידי הבוס שלה ומפחדת להתלונן אפשר לומר שהיא "מוכנה לזה". כמו שהחוק מנסה להגן עליה, הוא מנסה להגן על מי שמקבל משכורת רעב.

השאר תגובה