גם זה טיפול: "ללא פרויד, ללא פרוזאק"

נתחיל בזה: הספר, והשיטות שהוא מציג, לא מיועדים בהכרח לחולי נפש או לאנשים במצב נפשי קשה, אלא לכל מי שלא קל לו מסיבות סובייקטיביות או אובייקטיביות. כל מי שחש מתח, חרדה, דיכאון. כל מי שחש לא מספיק מאוזן, סובל ממצבי רוח, "רגיש", קל לכעוס או קשה לרצות.

את "ללא פרויד, ללא פרוזאק" כתב ד"ר דויד סראוון-שרייבר, פסיכיאטר צרפתי שחי בארה"ב ומנהל מכון לרפואה משלימה באוניברסיטת פיטסבורג. מלבד ההכשרה הפסיכיאטרית, סראוון-שרייבר (להלן: ס.ש.) הוא בעל דוקטורט במדעים קוגניטיביים, והתמחה ברשתות נוירונים.

הוא מעיד על עצמו, שהחשיפה למתודה של המדעים המדוייקים, לצד הניסיון האישי שלו ששכנע אותו בחוסר היעילות של הפסיכיאטריה ה"קונבנציונלית", גרמו לו לחפש את התשובה בשיטות אלטרנטיביות. בספר, הוא דן בעשר שיטות טיפול ו/או אספקטים חלופיים לגישות המקובלות, כולל טיפול פסיכואנליטי, לטיפול ולהבנת המטופלים.

יותר מכל דבר אחר, הספר מציע אלטרנטיבה ו/או השלמה לטיפול התרופתי כלב-ליבה של הפרקטיקה הפסיכיאטרית. לא משום שתרופות פסיכיאטריות לא מועילות, אלא – כפי שס.ש. מציג זאת – משום שיש מקרים בהן מה שלא נפתר באמצעות תרופות נפתר בשיטות אחרות. דבר עליו הוא מעיד מניסיון אישי, עם עצמו ועם מטופלים, וגם מגבה בהפניות רבות למחקרים.

ואני מדגיש : "מחקרים", אומר מחקרים מדעיים רציניים. ס.ש. חושש להיראות שרלטן כנראה, ולכן מספק מראי מקום מלוא החופן, למקורות לגיטימיים ואמינים.

זה לא תחליף לקריאת הספר, אבל כדי לתת לכם מוטיבציה או למקרה שאתם סקרנים, להלן פירוט של השיטות שהוא מציג עם התובנות העיקריות שלי מהקריאה:

א. שיפור הקוהרנטיות של קצב הלב. הסדרת פעילות הלב, כדי לאזן את המערכת הסימפתטית ולצמצם תופעות של סטרס. ס.ש. מדבר על אמצעים מתקדמים במיוחד שאפשר למצוא בעיקר בארה"ב, אבל נדמה לי ששיטת ביו-פידבק מסוגלת להגיע לתוצאות די דומות. המחקרים שס.ש. מצטט בנושא הזה, כמו בכמה סוגי טיפול אחרים שנדונים בספר, מתייחסים לא רק לשיפור איכות החיים אלא להארכת תוחלת החיים.

ב. EMDR. טיפול שמדמה את פעילות ה-REM של העיניים, בדומה לחלימה, ומסוגל להקהות זיכרונות טראומטיים. לא ממש שכנע אותי, ובכל מקרה עושה רושם שהשיטה מתאימה בעיקר לאנשים עם PTSD (שעברו טראומה קשה).

ג. טיפול בזריחה מלאכותית. בדומה ל-Light Therapy, שמקובל בעיקר במדינות בעלות אקלים קר, הרעיון הוא לעודד ייצור של סרוטנין (ותהליכים אחרים) באמצעות חשיפה לאור דמוי אור שמש. ההמלצה העיקרית נוגעת לשימוש בתאורה שמדמה זריחה בזמן היקיצה. באינטרנט אפשר למצוא הרבה מוצרים כאלה, שמשולבים בשעון מעורר. נשמע מבטיח.

ד. דיקור. ס.ש. מדגיש שאין טעם לבצע סדרות טיפולים ארוכות, כי התוצאות הכי טובות היו בטיפול נקודתי שהצליח לפתור סוג כלשהו של חוסר איזון. הוא לא מצליח לענות על השאלה מהו בדיוק מסלול הצ'י בגוף, אבל מקביל בינו לבין נושא קוהרנטיות קצב הלב. בקיצור: חפשו מרפא טיבטי טוב (תזהו אותו לפי זה שהוא לא גרידי) ובקשו ממנו לעשות לכם דיקור נגד דיכאון.

ה. הגברת הצריכה של אומגה 3. חומצת שומן חשובה ונדירה שנמצאת בעיקר בדגי ים, פשתן ואגוזי מלך. ממצאי המחקרים שקשורים אליה כל-כך מרשימים, שאני הולך להקדיש לעניין פוסט נפרד.
בינתיים: אם אמרו לכם לאכול שני דגים בשבוע, אז תשכחו מזה. גם רוב התוספים שנמכרים בבתי-טבע/מרקחת לא שווים הרבה. עליכם לאכול כל יום לפחות קופסת שימורי מקרל אחת או דג צפוני גדול אחד (סלמון הולך), או כוס אחת של אגוזי מלך, או כף אחת של זרעי פשתן טחונים, כפית או שתיים של שמן פשתן (מכבישה קרה, בבקבוק כהה, שאוחסן בקירור וזהירות – יש שמן פשתן למסאז' ולצביעת רהיטים והם לא מתאימים).
אם זה נשמע לכם מפגר, חפשו קצת באינטרנט.

ו. פעילות גופנית. לאו דווקא אירובית, אבל לפחות 20 דקות ליום, שלושה ימים בשבוע.

ז. קשרים בין-אישיים ואחרים. הוא עוסק בהם בשלושה פרקים, שמטפלים בהרבה אספקטים. בתמצית: גדלו בעל-חיים או לפחות עציץ; תתנדבו באיזה מקום, או תעשו משהו בשביל אחרים באופן קבוע; נסו להיות מעורבים בדרך זו או אחרת ב"חיי הקהילה" או להשתייך למסגרת חברתית כלשהי. ס.ש. גם מציג כמה טכניקות לתקשורת בינאישית, שמבוססים על עקרונות פשוטים ומתאימים למי שלא יכול לסמוך על כישורי התקשורת הטבעיים שלו, שזה בעצם רוב האנשים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דיויד   ביום 10 בינואר 2005 בשעה 7:12

    אתה חמוד אתה!

  • אבי   ביום 10 בינואר 2005 בשעה 9:54

    אחת הבעיות של הטיפול הפסיכיאטרי/פסיכולוגי (בבורותי איני מבחין בין השניים) היא שבאים לבנאדם ואומרים לו: "משהו אצלך לא בסדר, בו נטפל בזה".
    כשפונים אליו כך, מנציחים את הבעיה וסותמים את הגולל על האפשרות לשפר את מצבו.
    בדיוק כמו שכששמים ילד בבית ספר יסודי בהקבצה ב', מנציחים את חרדתו מלימודים ותוקעים אותו לשנים ארוכות, כך גם בטיפול הפסיכיאטרי.
    אני לא יודע לאמר האם תרופות עוזרות או לא ובאיזו מידה ולמי מהמטופלים. אבל, כשרושמים למישהו תרופה, אומרים לו: "יש לך בעיה ורק רופא יכול לטפל בה". לעומת זאת, כשאומרים למישהו: "יש פה ספר עם כמה טיפים לשיפור המצב הקיים", יש סיכוי טוב יותר לשכנע אותו שמה שהולך לקרות לו זה מעבר ממצב 'מניח את הדעת' ל'טוב', ולכן סיכוי טוב יותר שהשיטה תעבוד.
    לעניין זה, חיוני לזכור ש'לא קל לי' הוא מצב סובייקטיבי. מלווה אמנם בשכנוע עצמי עמוק, אבל עדיין לא בהכרח קשור למציאות. (אנשים פרפקציוניסטים, למשל, גם טובים מאוד במה שהם עושים וגם לא מרוצים מעצמם.)

  • יאן   ביום 10 בינואר 2005 בשעה 10:55

    מה זה "קוהרנטיות של קצב הלב"?

  • שוקי   ביום 10 בינואר 2005 בשעה 12:45

    אתה מזכיר לי את מערכון ה"לא קשה, צמיגי".
    נתחיל מההתחלה: ההבדל בין פסיכולוגיה לפסיכיאטריה.
    הפסיכולוגיה מנסה לטפל באדם באמצעות שיחות, שעוזרות לו ו/או למטפל להבין את מעשיו, רגשותיו, תפיסותיו או אישיותו. הטיפול יכול להיות פסיכואנליטי, ביהייביוריסטי, קוגניטיבי, הומניסטי, פונקציונלי, או כל מיני וריאציות של הנ"ל. כל שיטה ועקרונותיה, ולכל אחת מהן יש אחוזי הצלחה מסויימים עם סוגים ספציפיים של בעיות. אי אפשר לפסול את הפסיכולוגיה לגמרי, למרות שההצלחה שלה עם חלק גדול מהאנשים היא די דלה.
    הפסיכיאטריה היא ענף של הרפואה, והיא מתעסקת בעיקר עם בעיות נפשיות שאפשר לזהות בהן סימני מחלה ברורים. מה שאנחנו מכנים "מחלות נפש". בסכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, דיכאון קליני ותופעות נוספות, אפשר לזהות הפרעות ביוכימיות קשות, שינויים בפעילות החשמלית של המוח, וכו'. אי אפשר לטפל במחלות האלה בשיחה, רק בטיפולים תרופתיים.
    עם הזמן הפסיכיאטריה חדרה לתחומים נוספים, כי מתברר שיש בעיות שהפסיכולוגיה מתקשה לטפל בהן ושניתן לפתור אותן בטיפול תרופתי "רך". יש תרופות פסיכיאטריות קלות, שיכולות לעשות תוך שבועות מה שטיפול פסיכולוגי עושה בשנים: מקרים מסויימים של דיכאון, אובססיה-קומפולסיה, חרדה ופאניקה. לעיתים קרובות ממליצים לשלב בין השניים – טיפול תרופתי, ושיחות – כאשר הטיפול התרופתי הוא כמו עזרה ראשונה, ומאפשר למטופל להתמודד לא רק עם התופעה הפיזיולוגית (שאולי היא הגורם ואולי התוצאה) אלא גם עם בעיות אישיותיות, התנהגותיות וקוגניטיביות.

    הביקורת שלך נכונה, במובן שהרבה אנשים מקבלים טיפולים מיותרים או נכנסים לדינמיקה של הנצחת הבעיה. גם הפסיכולוגיה וגם הפסיכיאטריה טובות יותר בלהסביר את הבעיות מאשר בלפתור אותן, בעיקר כשמדובר בבעיות נפשיות בינוניות – לא מספיק קלות כדי לפתור אותן בשיחה, ולא מספיק קשות כדי שהטיפול התרופתי יהיה ממילא הכרחי.
    מוסד ה"טיפול" הוא במידה רבה עניין של פולקלור, והרבה אנשים משתמשים בטיפול כתירוץ ולא פותרים את הבעיות שלהם. אבל אסור להתייחס לנושא בצורה גורפת.
    וכמובן, גם את הספר של סרוואן-שרייבר אפשר וכדאי לבקר, אבל הוא פותח דיון חשוב על האפשרות להתייחס לחלק מהתופעות לא כ"קלקול" אלא כחוסר איזון שניתן לייצב בלי התערבות ברוטאלית של תרופות שיש להן לפעמים תופעות לוואי, ובלי ניפוח הראש שמאפיין חלק מהטיפול הפסיכולוגי.
    אם כי גם על זה כדאי לומר: יש אנשים שהבעיות שלהם הן אמיתיות, ויש להן רקע רגשי או אפילו פילוסופי, והניסיון להתייחס אליהן כמחלה הוא טעות.

  • שוקי   ביום 10 בינואר 2005 בשעה 12:48

    "קוהרנטיות של קצב הלב" היא מדד לשינוי בפעילות הסדירה של הלב. יש הפרעות קצב שלא נחשבות מחלה ולא מקבלות טיפול, אבל מחקרים קושרים ביניהן לבין תופעות של המערכת הלימבית (חלק במוח ובמערכת העצבים שאחראי למצב הרוח ולחלק מההתנהגויות). התיאוריה אומרת שהלב קשור ישירות למערכת הלימבית דרך מערכת העצבים הסימפתטית, ולכן ייצוב הפעילות שלו מביא למצב רגוע יותר, ערני יותר, משפר את איכות החיים ומקטין את הסיכוי לחלות.

  • יאן   ביום 10 בינואר 2005 בשעה 15:21

    מעניין. אם נכונה התאורייה, אז הביטויים העממיים הרבים, במגוון שפות, הקושרים בין הלב לרגש (שבור לב, אוהב מכל הלב, לב אמיץ וכו') אינם לגמרי נטולי בסיס.

  • שוקי   ביום 10 בינואר 2005 בשעה 16:16

    נכון, והספר מדבר גם על זה ומדגים. מסתבר שלכל מיני תחושות פיזיות שמתקשרות למצבים נפשיים – כולל מוסר כליות, כאב לב ותחושת בטן – יש הסבר, תיאורטי לפחות, שמעוגן בתיאוריה מדעית.

  • כרמלה   ביום 10 בינואר 2005 בשעה 20:32

    מתוך סקרנות (וגם פליאה): על בסיס מה אתה קובע שהצלחת הפסיכולוגיה עם חלק גדול מן האנשים היא די דלה?

  • שוקי   ביום 10 בינואר 2005 בשעה 23:46

    (כרמלה) על בסיס קריאה, אנשים שאני מכיר, תוצאות ידועות של מחקרים וההצלחה הפנומנלית של תרופות פסיכיאטריות קלות ותרופות נגד אינפוטנציה.
    אם הפסיכואנליזה הייתה עובדת, לא היו צומחות עשרים שיטות אחרות, ולו הן היו עובדות בכל המקרים, אנשים לא היו מבלים בטיפול במשך 5, 10 ו-15 שנים.

  • כרמלה   ביום 11 בינואר 2005 בשעה 18:48

    פסיכואנליזה היא עבודה קשה, מעמיקה ומקיפה, והצלחתה תלויה רבות במידת ההשקעה שהמטופל משקיע וביכולת שלו להיות כן עם עצמו ולהיות פתוח לשינויים משמעותיים בתפישה שלו את עצמו ואת חייו. עיקר העבודה לא מתבצע בטיפול עצמו אלא בין טיפול לטיפול, בחייו היום-יומיים של המטופל (כמובן שנדרש גם מטפל טוב, ואני יוצאת מנקודת הנחה שזה קיים יחד עם כל התשתית שמאפשרת טיפול איכותי. כולל כסף, מה לעשות).

    הפסיכואנליזה מאפשרת לאדם להתפתח ולגדול בכל תחומי חייו. "מבט העל" (או מבט מן הצד) על החיים שמאפשרת הפסיכואנליזה, הפרספקטיבות החדשות על תהליכים שקורים לאדם בחייו, הם מתנות שיכולות לסייע לכל אחד, לא רק למדוכאים ולאומללים.

    לעתים יש צורך בפתרון בזק מעשי, למשל כאשר אדם מדוכא מאוד ולא מתפקד (בעבודה, במשפחה). תרופות יכולות לגרום לו להרגיש טוב יותר, להעמיד אותו על הרגלים ולאפשר לו התחלה חדשה. ייתכן שמדובר במשבר חד פעמי, התרופות עוזרות ואחרי כמה חודשים אפשר לשכוח את כל העניין. עם זאת, סביר להניח שבכל זאת יש משהו שמהווה טריגר עבורו, משהו לא פתור, שיכול לצוץ שוב בתחומים אחרים או כעבור זמן. נניח שאותו אדם לקח תרופות והוא מרגיש מעודד ומחוזק. לדעתי, זו הזדמנות מצויינת לפנות לפסיכואנליזה כדי ללמוד יותר על עצמו, על התחושות שלו בעת שהיה מדוכא, וללמוד כיצד לחזק ולשמר את התחושות החיוביות והמעודדות שהוא חש עכשיו בחייו.

    צמיחת שיטות אחרות לא מצביעה בהכרח על כשלון השיטה הקיימת, אלא על "גל" של הכרה בצורך בטיפול. כאמור, הפסיכואנליזה לא מתאימה לכל אחד ולא כל אחד מסוגל או רוצה להשקיע כל כך הרבה משאבים בפתרון הבעיות שלו, ובהחלט יש מקום לעוד פתרונות. אתה יכול לכרוך כאן גם את כל סדנאות המימוש העצמי, חלק מתופעות ושיטות העידן החדש, ולמעשה כל מה שכלול בהתעוררות של אנשים בעשרות השנים האחרונות לעסוק בעצמם, להבין את עצמם ולשפר את עצמם.

    לגבי הטיפולים שנמשכים 5, 10 או 15 שנה, אני חושבת שאם אדם סובב סביב אותה בעיה במשך 15 שנה ולא מתקדם סנטימטר, הבעיה היא גם שלו וגם של המטפל שלא אמר לו 14 שנה קודם שזה לא הולך לשום מקום. או שראית יותר מדי סרטים של וודי אלן. (:

  • שוקי   ביום 11 בינואר 2005 בשעה 20:06

    החלטתי שהדברים שאמרת מספיק חשובים כדי להצדיק פוסט נפרד
    http://www.notes.co.il/shooky/9364.asp
    תודה

  • נעמה   ביום 21 באפריל 2005 בשעה 14:08

    הכדורים נורא יקרים… טונה גם הולך?

  • נעמה   ביום 21 באפריל 2005 בשעה 14:08

    הכדורים נורא יקרים… טונה גם הולך?

  • גלית   ביום 15 באוגוסט 2005 בשעה 7:54

    ספר מצויין, בהחלט מרחיב אופקים!

  • ענת   ביום 6 בנובמבר 2006 בשעה 7:43

    בהמשך לפניה למרפא טיבטי/סיני לדיקור, נסו גם תמציות באך אצל מטפל מומחה,מסיע…מנסיון

  • גרי אפשטיין   ביום 10 בינואר 2005 בשעה 12:29

    מאיפה אתה יודע שאני חמוד?

השאר תגובה