כישלון הפסיכואנליזה

בתגובה לפוסט שלי על הספר "ללא פרויד, ללא פרוזאק", כתבה כרמלה את התגובה הבאה:

פסיכואנליזה היא עבודה קשה, מעמיקה ומקיפה, והצלחתה תלויה רבות במידת ההשקעה שהמטופל משקיע וביכולת שלו להיות כן עם עצמו ולהיות פתוח לשינויים משמעותיים בתפישה שלו את עצמו ואת חייו. עיקר העבודה לא מתבצע בטיפול עצמו אלא בין טיפול לטיפול, בחייו היום-יומיים של המטופל (כמובן שנדרש גם מטפל טוב, ואני יוצאת מנקודת הנחה שזה קיים יחד עם כל התשתית שמאפשרת טיפול איכותי. כולל כסף, מה לעשות).
הפסיכואנליזה מאפשרת לאדם להתפתח ולגדול בכל תחומי חייו. "מבט העל" (או מבט מן הצד) על החיים שמאפשרת הפסיכואנליזה, הפרספקטיבות החדשות על תהליכים שקורים לאדם בחייו, הם מתנות שיכולות לסייע לכל אחד, לא רק למדוכאים ולאומללים.
לעתים יש צורך בפתרון בזק מעשי, למשל כאשר אדם מדוכא מאוד ולא מתפקד (בעבודה, במשפחה). תרופות יכולות לגרום לו להרגיש טוב יותר, להעמיד אותו על הרגלים ולאפשר לו התחלה חדשה. ייתכן שמדובר במשבר חד פעמי, התרופות עוזרות ואחרי כמה חודשים אפשר לשכוח את כל העניין. עם זאת, סביר להניח שבכל זאת יש משהו שמהווה טריגר עבורו, משהו לא פתור, שיכול לצוץ שוב בתחומים אחרים או כעבור זמן. נניח שאותו אדם לקח תרופות והוא מרגיש מעודד ומחוזק. לדעתי, זו הזדמנות מצויינת לפנות לפסיכואנליזה כדי ללמוד יותר על עצמו, על התחושות שלו בעת שהיה מדוכא, וללמוד כיצד לחזק ולשמר את התחושות החיוביות והמעודדות שהוא חש עכשיו בחייו.
צמיחת שיטות אחרות לא מצביעה בהכרח על כשלון השיטה הקיימת, אלא על "גל" של הכרה בצורך בטיפול. כאמור, הפסיכואנליזה לא מתאימה לכל אחד ולא כל אחד מסוגל או רוצה להשקיע כל כך הרבה משאבים בפתרון הבעיות שלו, ובהחלט יש מקום לעוד פתרונות. אתה יכול לכרוך כאן גם את כל סדנאות המימוש העצמי, חלק מתופעות ושיטות העידן החדש, ולמעשה כל מה שכלול בהתעוררות של אנשים בעשרות השנים האחרונות לעסוק בעצמם, להבין את עצמם ולשפר את עצמם.
לגבי הטיפולים שנמשכים 5, 10 או 15 שנה, אני חושבת שאם אדם סובב סביב אותה בעיה במשך 15 שנה ולא מתקדם סנטימטר, הבעיה היא גם שלו וגם של המטפל שלא אמר לו 14 שנה קודם שזה לא הולך לשום מקום. או שראית יותר מדי סרטים של וודי אלן. (:

נתחיל בזה: כן, אני מודה שראיתי "יותר מדי" סרטים של וודי אלן. למעשה, נדמה לי שראיתי את כולם, או לפחות את הרוב המכריע, ובדרך-כלל יותר מפעם אחת.
נדמה לי שההצגה התיאטרלית של הטיפול הפסיכואנליטי בסרטיו של וודי אלן, מספקת נקודת מבט חשובה על המרכיבים הפולקלוריסטיים של הפסיכואנליזה. ישנה ביקורת חריפה יותר (כמו זו שבספריו של ג'פרי מוסאייף מייסון, "בגנות הפסיכותרפיה" והמשכיו), אבל די בזה שנראה את הביקורת שמציגים המטפלים והמטופלים שעבורם הפסיכואנליזה היא כישלון.
למעשה, ככל שאני יודע, גם הפסיכואנליטיקאים ברובם, כבר הפנו גב לרוב מרכיבי התיאוריה והפרקטיקה המקוריים של פרוייד. למיטב זכרוני, מלבד ההצלחה המרשימה בטיפול בהפרעות Multi Personality, יש תמימות דעים וגם בסיס מחקרי לטעון שהפסיכואנליזה הקלאסית היא שיטת טיפול לא מוצלחת.
אני מסכים איתך שטיפול דורש מאמץ ומסירות, של המטפל והמטופל כאחד. אני חושב שההצלחה תלויה גם במטפל, גם במטופל, גם בהתאמה שלהם זה לזה ובמידה לא מבוטלת בכישרון, בתבונה וביצירתיות של שניהם – מעבר לשיטה ולטכניקה. אני חושב שלא די בניסיון וידע כדי להיות מטפל טוב, ושלכל היותר הפרקטיקה הפסיכולוגית/פסיכיאטרית יכולה לסייע למי שממילא מוכשר לטפל, לעשות את עבודתו טוב יותר.
ובהתקיים כל התנאים האלה, אכן, הטיפול יכול לעזור למטופל לפתח את אישיותו, או לשנות את תפיסת עולמו. לא "לרפא" אותו אלא להעניק לחייו משמעות שונה, או לעזור לו לקבל את מציאות חייו ולחוש חמלה כלפי אחרים ו/או כלפי עצמו. או לעזור לו לפתח כלים טובים יותר להתמודדות עם היומיום ולהגשמת מטרותיו. במובן זה, הטיפול לא "מתקן" אותו כי הוא אינו "מקולקל". ואני בהחלט חושב שלראות במצוקה הנפשית של אדם פתולוגיה ותו לא, זו טעות חמורה.
אני חושב שאי אפשר בכלל להתווכח על זה ששיטות הטיפול השונות צמחו בגלל אוזלת ידה של הפסיכואנליזה. ברור לי לגמרי מדוע טכניקות ביהייביוריסטיות, יכולות להשיג בזמן קצר מה שפשפוש פסיכואנליטי בעבר לא עושה במשך שנים. ונראה לי מובן מאליו מדוע טיפול קוגניטיבי או הומניסטי, יכול לעיתים להשיג תוצאות טובות יותר באמצעות התמקדות בכאן ובעכשיו, היותר רלוונטיים. בסך-הכל, זה לא מקרה שרוב הפסיכולוגים משלבים היום בין השיטות.
אני לא מזלזל בכלל בהישגים של צורות הטיפול הללו. אני כן נוטה לזלזל בסדנאות מימוש עצמי ובפטפוטי ניו-אייג', למרות שאני מניח שיש אנשים שזה הדבר היחיד שהצליח להשפיע להם על החיים. יש בי סימפטיה כלפי זה; אין בי סימפטיה ליומרות ולשרלטנות שמסתובבים בתחום.
וכל זה כמובן לא קשור לאותם מקרים שבהם טיפול פסיכולוגי פשוט לא עוזר. הוא לא יכול לעזור לחולי נפש, וכנראה שגם לא עוזר לכמה סוגים של בעיות נפשיות שנחשבות "קלות יותר". אני חושב שהשימוש בתרופות צריך להיות מפלט אחרון, ויש לי אנטגוניזם רב כלפי שימוש מיותר בתרופות. אבל כנראה שיש מקרים שבהם זהו הפתרון הטוב ביותר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • כרמלה   ביום 11 בינואר 2005 בשעה 22:33

    בדבריי התכוונתי לפסיכותרפיה באופן כללי ולאו דוקא לפסיכואנליזה. פליטת קולמוס.
    ייתכן שהפסיכואנליזה באמת פשטה את הרגל. בכל אופן, אנחנו חייבים לפרויד כמה מושגים ששינו את התפישה האנושית באופן מהותי.

  • שוקי   ביום 12 בינואר 2005 בשעה 3:28

    באמת שאין לי שום דבר להוסיף או לתקן על מה ואיך שאמרת, חוץ מאשר האיות של "אסיוול".

  • עומרון   ביום 12 בינואר 2005 בשעה 8:45

    הטיפול הפרוידיאני אולי פשט את הרגל, אך לא הטיפול הפסיכולוגי. צריך להבדיל בין המהות לביטוי הקונקרטי שלה. כלומר, בין תהליך לא קצר בו הפרט מנסה לפתור בעיות עצמיות על ידי הבנת הבעיה לבחירה בשיטת טיפול זו או אחרת. טיפולים קצרי טווח אינם עוסקים בהבנת הבעיה אלא בטיפול בסימפטומים. להבדיל, טיפולי new-age (וכאן אני מתייחס לתחום הסדנאות) עושים את הגרוע מכל – מציפים את בעיית המטופל עבורו (במידה וזו סדנה טובה – כזו בה המנחה הוא בעל ראיה חדה), מתוך הנחה שבדומה לתהליך הפסיכולוגי העניין ייפתר.

    באופן כללי – אני מסכים עם כרמלה על כך שמה שקורה בין הטיפולים משמעותי יותר ממה שקורה בטיפול עצמו. לא רק במפגש של הפרט עם הסביבה אלא גם במפגש של הפרט עם עצמו. הבעיה של טיפול פסיכולוגי זה שאינו תהליך חד צדדי, כמו טיפול רפואי. המטופל נדרש לעבוד יותר מהמטפל והרוב תלוי בו (החל בבחירה של המטפל הנכון).

    אני חושב שמה שאנו רואים היום אינו אכזבה מהטיפול הפסיכולוגי אלא צמיחת התרבות הצרכנית לתוך תחומי הנפש. מי שמורגל לצרוך בצורה מיידית את כל מה שבא לו, לזרוק כל דבר מקולקל ולהחליפו בחדש, מתקשה לעמוד בתהליך טיפולי שבמופעו הקצר יהיה כמה חודים ובמופעו הארוך יהיה כמה שנים.

  • עומרון   ביום 12 בינואר 2005 בשעה 8:46

    פרויד מלך!!!!!!!!

  • שוקי   ביום 12 בינואר 2005 בשעה 11:29

    איריס – דווקא מצאתי כמה דברים שעוזרים להעביר את הלילה, אבל בשבוע האחרון טיפלתי בחתולה פצועה וזה קצת דפק לי את השעון. אני נגד אסיוול. זה סם לכל דבר. אבל תודה על ההתעניינות.

    כרמלה – על פסיכואנליזה ופרויד אנחנו מסכימים. עכשיו נשאר רק להסכים בנושא הפסיכותרפיה בכלל. אני מסכים איתך שיש לה את שעותיה היפות. האם תסכימי איתי שלפעמים היא פשוט לא עוזרת?

    עומרון – אני מסכים עם כל מה שאמרת. אבל הייתי מוסיף שלמרות המסחור של הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה והרוחניות, יש כנראה אמת בטענה שלא רק מחלות נפש אלא גם חלק מהבעיות הנפשיות הפחות חמורות, לא ניתנות לטיפול בטוק-תרפי. זה לא בהכרח אומר שטיפול תרופתי הוא התשובה.

  • עומרון   ביום 12 בינואר 2005 בשעה 11:37

    אני חושב שניתן להגדיר את הבעיה באופן הבא:
    הטיפול הפסיכולוגי רלוונטי בתנאים מסוימים מצד המטופל (בהקבלה לשיח פוסט מודרני/פמיניסטי – כאשר למטופל יש agency).
    הטיפול התרופתי – רלוונטי בשני מקרים – היכן שהבעיה היא כימית באופיה והיכן שהקלת הסימפטומים לכשעצמה מספקת מענה סביר.
    נשארת לנו אוכלוסיה שלמה שאינה בעלת היכולת להרים עצמה באמצעות טיפול, אך טיפול תרופתי לא יעזור לה. באורח פרדוקסלי לפעמים מטופלים אלה יכולים להרוויח מסדנאות כאלה ואחרות. מה שהם צריכים זה מישהו שיוביל אותם בצורה דומיננטית (דבר שמטפל פסיכולוגי לא יעשה).
    הבעיה עם הסדנאות או המנחים למיניהם זה שאין שם מיסוד של תחום כלשהו ולכן כמות השרלטנים עצומה. אני חושב שמי שהוא בעל היכולת לתת טיפול פסיכולוגי (מבחינת מבנה האישיות שלו) ובעל יכולת מנהיגות מובנית יכול לסייע המון בתהליך של אימון (זה המונח שנראה לי הכי מתאים ולא בטוח שזה המונח הנכון).
    פסיכולוגים נמנעים מהובלה כיוון שזו נקודה מאוד עדינה שניתן בקלות ליפול משלב האיזון לשלב בו המונחה הופך להיות תלותי ומאבד את היכולת לקבל החלטות.
    מה דעתך שנמסד תחום כזה?

  • איריס   ביום 12 בינואר 2005 בשעה 13:12

    היה בתשובה לתיקון הכתיב שלך להודעה קודמת. בהחלט סם וגם לא משובח.

    והחלמה מהירה לחתול

  • zyp   ביום 2 ביולי 2006 בשעה 14:28

    כאחד שעבר את זה במשך יותר מ-10 שנים אני יכול להעיד שהשיטה הנוכחית של תרופות חדישות וטפול פסיכוטרפי עוזרת הרבה יותר ומאפשרת חיים "נורמליים"

  • איריס   ביום 11 בינואר 2005 בשעה 22:41

    בלי להתיימר להבין בנושא מבחינה מקצועית, ומתחושה אישית, ניראה לי שהיתה הגזמה בציפיות מתחומי "בריאות הנפש" גם פסיכולוגיה וגם פסיכיאטריה לפתור את מצוקות החיים. עד כדי כך שרוב מערכות המשפט המערביות אימצו לתוכן את הסמכות של מדעי הנפש כאילו היו תורה מסיני. היום יש התפכחות מסויימת עם אכזבה מההבטחה שלא קוימה. הנהייה אחר מדעי הנפש היא מערבית, וקשורה לאורח חיים, מותרות כלכליות, והמושג של אחריות אישית שמפותח מאד בתרבות המערב. גורם נוסף שעודד את הציפיה הוא ה"מדע" שגם בו ניתלו תקוות להחליף אפילו את אלוהים החביב והמוכר. הסתבר שהחיים קשים, וכל מה שנותר זה למצוא את מה שמעביר לכל אחד את הלילה. המודה של בודהיזם להמונים, לאחרונה, נובעת גם מאכזבה כללית מהתרבות המערבית. הבודהיזם למעשה מוכר את העמדה הותיקה יותר שהחיים זה סבל וכל מה שאפשר לשנות זה את השקפת העולם בקשר לעובדה מצערת זו, מדיטציה למשל במקום אסיבל. (ככה אין תלות חיצונית ותופעות לואי, שלא לדבר על העלות של תרופות טובות ) . בינתיים השתרשו המקצועות האלה וכבר רכשו אינטרסים חברתיים (אליתה) וכלכליים בהפצת משנתם ותרופות פלא, וכך "אין חדש תחת השמש". כותב אחר באתר רשימות העלה הגיגים יפים על קוהלת, וזה הזמן לחזור ולהתפעל מחוכמת אבותנו. יחד עם זה, למי שיש כסף ורצון, גם טיפול נפשי יכול להיות מועיל, ולפעמים גם תרופות, הכל לפי העניין ובלי הכללות, אך ודאי בלי כפייה.
    א.

  • איריס   ביום 12 בינואר 2005 בשעה 6:56

    שוקי חמוד, לפי השעה הרשומה על תגובתך לתגובתי, עדיין לא מצאת את מה שיעביר לך את הלילה
    או שאתה עובד…
    אוקיי אסיוול נשמע יותר
    א.

  • גרי אפשטיין   ביום 13 בינואר 2005 בשעה 11:04

    שהפסיכולוג שלך מנשק אותך בסוף הפגישה?
    אנא – אימרו לי, אני מרגיש שזה לא בסדר.
    הייתי מצפה שיתן גם חיבוק לא?

השאר תגובה