בשנת 1051 שלח רבי שמעון אימייל לאהובתו

ע', ילד שאני מחבב עד שאני סולח לו על משובות הילדות שלו, העיר לי בדרכו החיננית על נטייתי להרבות בתאריכים. אולי הוא התכוון לחיבה שלי לפרטים בכלל.
האם ייתכן שאני מגזים (האם ייתכן שזה לא מעניין אותי אם אני מגזים או לא)? ייתכן שכן (מגזים) וייתכן שלא (מעניין אותי).
בכל אופן, כדי להפיס את דעתו של ע' אני אמנע מחיפוש של התאריך המדוייק בו כתב אבן-גבירול את "אני השר" (רק אציין שהוא הלך לעולמו מתישהו בסביבות 1050, והוא בן שלושים בלבד. אולי קצת יותר). מכל מקום, לא אוותר על ההזדמנות לצטט אותו:
"אני השר והשיר לי לעבד / אני כינור לכל שרים ונוגנים…
והנני ושש עשרה שנותיי / ולבי כלב בן השמונים".
נתחיל מהסוף: למה הרשב"ג, בן המאה ה-11, מתכוון כשהוא מדבר על ליבו שהוא "כלב בן השמונים"? האם הוא מתכוון לומר שחכמתו היא כחכמת איש בן שמונים שנה?
בתור מי שחי בעולם ניאו-אפלטוני, בימים בהם הרפואה שאבה עדיין במידה רבה מהחכמה היוונית, אפשר לטעון שאבן-גבירול ראה בלב את מקום משכנו של השכל. אולי כמו רבי אלעזר בן עזריה שאמר "הרי אני כבן שבעים שנה", כוונתו הייתה לומר שהוא בן שש-עשרה בלבד, אבל חכמתו היא כחכמת בן השמונים. או שכמו רבי אלעזר, ששיערו הלבין בין-לילה בהיותו בן שמונה-עשרה, גם לבו הוא, הלב של שלמה הצעיר, הזקין ונעשה כלבו של בן שמונים.
ואולי אבן-גבירול רמז בכלל לביטוי "בן שמונים לגבורות". גבורה שיש המפרשים אותה ברוח "איזהו הגיבור" ככיבוש היצר.  
בכל אופן, נראה שהשיר מקפיד לא רק על חריזה ומשקל כפולים, אלא על שניות מובנים שמשקפת את כפל-התפיסה של המשורר הצעיר את עצמו. הוא שר לשיר, אבל הוא גם כינור לשרים. נער לפי גילו וקשיש לפי לבו. לא על חכמתו הוא בא לספר לנו אלא על זקנתו. על גבורת הבדידות והחולי בגוף הנער.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • הילד ע'   ביום 11 במרץ 2005 בשעה 9:27

    הילד מלא קנאה על הידע וההשכלה הנרחבים שלך. הילד מתנצל אם גרם לך להצטער על רוחב אופקיך.

  • רז   ביום 18 במרץ 2005 בשעה 20:16

    בבירור לבן השש עשרה היה אבא או סבא בן שמונים (בטח היה בן ארבעים אבל בעיני הצעירים כל מי שעבר את גיל 22 זה אותו דבר)
    ואז המילים "כלב בן השמונים" מקבלות את המשמעות הנכונה

  • יוכי   ביום 11 במרץ 2005 בשעה 9:23

    וזה הולך ככה –

    אני הַשַׂר והשיר לי לעבד /אני כינור לכל שָׁרִים ונוגנים
    ושירי כעטרה למלכים / ומגבעות בראשי הסגנים
    והנני בשש עשרה שנותי – / וְלִבִּי בָן כְּלֵב בן השמונים!

    שיר התפארות נפלא, כמיטב הז'אנר של שירי ההתפארות. הוא הַשַׂר (ש' שמאלית) לכל השָׁרִים (ש' ימנית, הוא העטרה והמגבעת, מעל כולם. בני שמונים או לא, הוא יודע טוב מהם – לבו בֶּןהשש עשרה בָּן את מה שהם עדיין לא הבינו. והלב הוא אכן מקום משכנו של השכל והחכמה.

    ואין כמו השיר הזה להזכיר לנו את מה שידעו גם אז: את רהבתנותם ורעבתונם של בני השש עשרה, שהיום קוראים להם "מתבגרים". משורר צעיר הקורא תיגר על כל השאר, רואה עצמו כמשורר וכפילוסוף. בשיר אחר ("מליצתי") הוא מספר על ידידיו שנזפו בו:
    "יְדִידִי, הֲלְבֶן עֶשֶׂר וְשִׁשָּׁה / סְפֹד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִיפָה…?"
    רק בן שש-עשרה, וכבר מבין שהכל זמני.

  • שוקי   ביום 12 במרץ 2005 בשעה 19:09

    אל תהיה כבד

השאר תגובה