מפחדים מהסלולרי? מגיע לכם!

הלינק המצורף מוביל לטור של גילי סופר, שהוא לא רק חבר שלי ואיש טוב באופן כללי וכותב מאד יפה, אלא גם לפעמים יוצא לדבר ממש לעניין. מאד מאד מומלץ.
לי, אגב, יש טלפון סלולרי (אם אפשר לקרוא לו ככה), אבל שני המשפטים שאני אומר בו הכי הרבה הם "אתה ליד טלפון רגיל?" ו"אתה רוצה להתקשר לטלפון הרגיל?". וזה לא בגלל חיבה מיוחדת לבזק אלא בעיקר בגלל חוסר החיבה שלי לסרטן. שאף אחד לא יספר לכם שבגלל שהקרינה לא מאוננת היא לא מזיקה. אין דבר כזה, הכל מזיק. לחיות זה מזיק. שלא לדבר על רכיב DSP שמתקתק לכם במהירויות מטורפות ליד האונה הטמפורלית.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חנן כהן   ביום 22 ביוני 2005 בשעה 13:02

    ביקשו ממני לפרסם באתר שתיל את "כנס אזרחים: תושבים בצל האנטנות". שאלתי את מי שביקשה ממני מה היגיון אם כולם משתמשים בסלולאר והקרינה ממנו גבוהה יותר מאשר מהאנטנות והיא ענתה לי בפשטות "הקרינה מהטלפון היא תוצאה של החלטה אישית, הקרינה מהאנטנות נכפית עלינו".

    אני לא אלך לכנס, אבל מי שרוצה, הנה הפרטים:

    http://www.shatil.org.il/site/event-details.asp?eventid=546

    פרויד, בוא רגע הנה. מה אתה אומר על החלפת "קרינה מיוננת" ב"קרינה מאוננת"?

  • עזי   ביום 22 ביוני 2005 בשעה 13:56

    בחיי, בדיוק רציתי לכתוב על "פרויד" כשראיתי שחנן גזל לי את הבכורה…

    בכל אופן, המדהים הוא שהפגיעה מהקרינה של כל מיני אנטנות (לא רק של טלפונים סלולריים) מזיקה כנראה פחות מאשר גלי הסרטן הנשפכים לנו לתוך המוח מהמכשיר שלנו, אבל כולם נלחמים כנגד האנטנות וממשיכים לשוחח בסלולרי שלהם כאילו שזה בטוח…

    אז גם אני מבקש תמיד ממי שמצלצל לסלולרי שלי לעבור לטלפון קווי (יותר נכון מ"טלפון רגיל"). גם שומעים יותר טוב, גם עולה פחות, גם פחות מזיק!

  • חתול אחד   ביום 22 ביוני 2005 בשעה 14:41

    שחיינו ממש טוב לפני עידן הטלפון הנייד. כיצד חיינו השתנו כל כך שאיננו רואים עצמנו בלעדיו ? יש בכך מקום ניכר למאמצי השיווק של חברות הטלפוניה, לאמור: "אם אתה לא שם (זמין) אתה לא קיים".

    נ.ב.
    גם האנטנות הן בחירה שלנו – מי שלא מדבר בטלפון נייד לא זקוק גם לאנטנות להעברת השיחה

  • לארי סלולרי   ביום 22 ביוני 2005 בשעה 16:51

    אולי זה היה נכון לפני מספר שנים – ואת זה אפשר להסביר בקוטנו של השוק הישראלי ופתיחותו הגבוהה יחסית לחידושים – אבל היום זה ממש לא מדויק.

  • שוקי   ביום 23 ביוני 2005 בשעה 0:47

    אתה לא באמת חושב שאני מבלבל בין און ליון, נכון?

  • ד.ט   ביום 23 ביוני 2005 בשעה 1:15

    זה מייננת, לא מיוננת, ולדעתי מדובר במשחק מילים מכוון.

    נקודה למחשבה – כדי לספק את שירותי הדור השלישי מוקמות כבר עתה פי שלוש אנטנות ממה שנדרש עד כה למתן שירות אמין של שיחות רגילות. (כלומר סכ"ה יהיו פי ארבעה אנטנות מאשר כיום). האם אנו זקוקים לשירותים אלה? היום לא, עוד שנה אולי כן, באותה מידה שאנו זקוקים לשירותי השיחות בפלפון. ידאגו שנזדקק.

  • ד.ט   ביום 23 ביוני 2005 בשעה 1:17

    השיאנים הם הפינים. אנחנו בצמרת.

    אנחנו שיאנים בשיחות בטלפון קווי בפער ניכר מהאמריקנים ובפער עצום מהאירופאים. (נתון שפורסם בהארץ בגיליון היובל למדינה ב 1998, ייתכן שמאז זה השתנה).

  • ת"ת   ביום 23 ביוני 2005 בשעה 11:43

    איריס, יפה כתבת שזו תופעה פסיכולוגית-סוציאלית נטו. אבל זה לא תאוות השליטה של אנשים זה בזה אלא השאיפה לטכנולוגיות מתקדמות או בשפה יותר פשוטה המשיכה לכל דבר מבריק ונוצץ. האנשים לא ממש צריכים את זה, אבל זה מודרני, אופנתי וקצת היי-טקי – אז קונים את זה.

  • חומי   ביום 23 ביוני 2005 בשעה 12:49

    אני חושב שפספסת את הכוונה ב"חיינו ממש טוב לפני"… אין כאן איזה קריאה נוסטלגית והתרפקותית, אלא תשובה מוכנה מראש לכל המתפלאים למינהם על "איך אתה חי בלי סלולרי ? יאללה תקנה כבר!" .

    אין שום הצדקה להצטיידות בחידושים הטכנולוגיים כמו שאין שום הצדקה לסירוב…
    ואז מה, פשוט נותנים לרוב לקבוע עבורך ?

  • ת"ת   ביום 23 ביוני 2005 בשעה 13:33

    חומי

    אין שום הצדקה להצטיידות בחידושים הטכנולוגיים כמו שאין שום הצדקה לסירוב…

    מה הקשר להצדקה? מי אמר שצריך להצדיק את שימוש בדבר זה או אחר? זו הרי מהותו של מושג האופנה שאופנה זה דבר שכובש הרבה אנשים. במחשבה שניה אתה צודק שיחיד נותן לרוב לקבוע עבורו.

  • לארי סלולרי   ביום 23 ביוני 2005 בשעה 13:55

    העולם הוא לא כולו צפון אמריקה ואירופה. תבדקי באסיה ותראי שהשמוש בסלולרי נפוץ יותר מאשר בישראל. למרות שבהונג קונג אין את הכבישים האבודים של ערבות קליפורניה או מנהטן, והדרום קוריאנים לא מחפשים לשלוט אחד בשני. אולי בצפון קוריאנים, בעצם?

  • חנן כהן   ביום 23 ביוני 2005 בשעה 15:07

    להשתמש בסלולארי כדי לתת שירות יותר טוב? או להיות נגיש כדי לשפר את האפשרות שלי להתפרנס? או להיות נגיש לילדים שלי? או לתאם פגישה עכשיו ולא מראש?

  • שמשון ג.   ביום 23 ביוני 2005 בשעה 15:10

    מוחים נגד האנטנות, אבל ככל שהאנטנה קרובה יותר, כך נפלטת פחות קרינה. אם יהיו מעט אנטנות, כל המערך "יתאמץ" יותר והקרינה שתופק מהמאמץ ליצור קשר סלולרי מרחוק תהיה רבה יותר ובעייתית יותר באופן משמעותי.

    החברות המייצרות את הטלפונים הסלולריים יכלו להפחית את הקרינה באופן משמעותי לו רק היו מוכנות להשקיע יותר משאבים. זה ממש לא מסובך, וזה בהחלט בהישג יד מבחינה טכנולוגית. אבל מה, זה לא משתלם להם. הם משווקים את המוצר הזול ביותר שאפשר, הפושטי ביותר שאפשר והמסוכן ביותר שאפשר.

    אם כבר מחאה נגד מישהו, זה צריך להיות נגד החברות הסלולריות והיצרנים. אם תהיה מחאה צרכנית ודרישה משמעותית אך ורק לטלפונים סלולריים שמייצרים פחות קרינה, הבעיה תיפתר. במקום זאת, רצים לצעוק על האנטנות. מה לעשות, יש אנשים שפשוט אוהבים למחות. להתעניין באיזה אספקט טכני? להתלבט לפני שמצטרפים למאבקים ומנפנפים סיסמאות? בשביל מה?

  • שוקי   ביום 23 ביוני 2005 בשעה 16:25

    על ההבדל שבין החלטה אישית להחלטה שנעשית בשבילך אפשר להתווכח. אתה מקבל את זה כמובן מאליו שההחלטה שלי להזיק לעצמי היא טובה יותר מהנזק שנכפה עליי. אבל זו לא עמדת המדינה בנושא סמים, למשל. זו דוגמא אחת מדוע זה לא מובן מאליו.
    עניין אחר: הקרינה הישירה מהמכשיר הסלולרי היא תוצאה של השימוש שלי, אבל כמו עישון פסיבי, יש גם חשיפה פסיבית לקרינה. עוצמת הקרינה של האנטנות היא פונקציה של היקף השימוש.
    לגבי תגובתך השנייה – כל השימושים שהזכרת הם הגיוניים. העניין הוא לא סוג השימוש או עצם השימוש אלא ההיקף. על זה אני דיברתי בכל אופן.

  • מיצי ר.   ביום 27 ביוני 2005 בשעה 0:30

    סלולרי, אינטרנט וכרטיס אשראי הם הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים. הם מאפשרים לי כל כך הרבה יותר שליטה, ובעיקר, חוסכים ממני את בזבוז הזמן חסר התוחלת שבריצות מיותרות, המתנות בתורים ושיחות חסרות עניין עם אנשים חסרי עניין. אני לא מדברת בטלפון יותר מאשר פעם. פשוט עכשיו יש לי את היכולת לא לענות או לענות מתי שבא לי ואיפה שבא לי. אני גם לא מוציאה יותר משהוצאתי פעם כי יש לי פלסטיק. פשוט יש לי עכשיו יכולת לתכנן ולסדר את ההוצאות שלי יותר טוב. והאינטרנט חסך לי לחלוטין את הצורך לעשות דברים שאני שונאת באופן מיוחד, כמו למשל לבקר בסניף הבנק שלי (לא הייתי שם שלוש שנים בערך), לבקר בסופרים (אין לי שום סנטימנט לעגבניה על המדף, מה גם שאם העגבניה ירוקה הטלפנית של בלו סנטר תגיד לי את זה) או דברים מרנינים אחרים כמו ביקורים בביטוח לאומי, משרדי העירייה או סניף הדואר. לגבי הקרינה, האדם משתמש בסלולרי כבר מספיק שנים (ולישנים היו רמות קרינה בלתי מייננת גבוהות בהרבה מלחדשים) כדי שיהיו כבר הצטברות של נתונים (נוסח עישון ומחלות לב, שנחשבים כבר כהוכחה סיבתית, למרות שאי אפשר לעשות על זה מחקר שיכול להוכיח קשר סיבתי), ואין. בקיצור, מכל היללות בנושאי "טלפון רגיל" עולה רק טכנופוביה פשוטה, על גבול הלודיזם, וגעגועים לימי פרנץ יוזף. או בקיצור נמרץ אפילו יותר – פחד משינויים. אפילו המתקדמים ביותר שביננו כנראה חוטאים בזה לפעמים.

  • איריס   ביום 22 ביוני 2005 בשעה 15:14

    מעניין אם למישהו יש הסבר סוציולוגי מדעי. ההשערה שלי שמקדם החרדה הגבוה, הצורך הבלתי פוסק לדבר, ולשלוט במצבים, הופך את הישראלי לצרכן מכור. ויש מי שיספק את הסחורה.

  • עמי   ביום 22 ביוני 2005 בשעה 20:14

    אני לא בא לדבר בשם המדע וגם לא להצדיק את השימוש בטלפון הנייד, אבל נדמה לי שהכתבה שהזכרת לא מחדשת. העובדות נכונות: המדע עדיין לא הוכיח שהקרינה הזו מזיקה, וגם לא הוכיח שהיא מועילה.
    בינתיים, באזור הדמדומים הזה בדיוק פורחת ומשגשגת מה שנראה כאחת הטכנולוגיות היותר ממכרות ומצליחות שהכרנו בחצי המאה האחרונה – הטלפון סלולארי. אובססיה של ההמון, או התנהגות עדרית אינה מצדיקה כמובן דבר, אבל היא גם אינה מוכיחה ההיפך. "התמכרויות" מן הסוג הזה קשה לעצור עם אינטואיציות ותחושות. "חיינו ממש טוב לפני הטלפון הנייד", אומר בתגובות למעלה החתול, אבל געגועים לזמנים טובים בעבר, זה ריטואל אנושי כמעט קבוע, שחוזר כל פעם כאשר מופיעה טכנולוגיה מצליחה שמחליפה טכנולוגיה ישנה ואהובה. העובדות הן שהטלפון הסלולארי עונה על צרכים וביקושים חזקים מאד של חברה שמנהלת קצב חיים "מטורף וכמעט בלתי נסבל". הטלפון הנייד לא רק עונה על צרכיה, אלא גם הופך להיות אחד מ"המנועים" שלה.
    מי שרוצה להפסיק לדבר, המשמעות היא שהוא צריך לעצור לרגע ולעמוד בצד. אם לא תהיה פסיקה חד משמעית לגבי הסכנות של הטלפון, נראה לי שהבחור הזה לא יישאר עומד הרבה זמן אלא יצטרף לזרם. אמירות כמו "אז יהיה מאוחר", או, "אל תגידו שלא אמרנו" אינן רלוונטיות.

  • איריס   ביום 22 ביוני 2005 בשעה 22:27

    לאחרונה בווינט, חבל שאין לי את הקישור, אבל ישראל הופיעה במקום ראשון בסלולרי וגם באינטרנט לנפש. ואם לא ראשון אז גבוה מאד, אני לא זוכרת את הפרטים הקטנים אבל הכותרת היתה ברוח זו.
    גם מנסיון חיים בצפון אמריקה, אין מה להשוות. אני לא זוכרת שם אנשים מסתובבים בכלל עם סלולרי עליהם, רק בנסיבות מיוחדות מאד. להרבה מאד אנשים, מהישוב פלוס, אין בכלל סלולרי, ובטח אין כל מיני שכלולים כמו שיש כאן לכל הומלס ומובטל. מקסימום קונים איזה טוקמן בעיקר בשביל בטיחות אם יקרה משהו בלילה או פנצר במכונית. בקנדה בכלל כל מי שהכרתי, חוץ מאנשים שהיו זקוקים לזה לעבודה לחוצה, לא היה להם סלולרי. מדובר על אנשים שיכולים להרשות לעצמם. כשנוחתים כאן, זה כאילו עולם אחר, אנשים הם בעצם נשאי סלולרי, כל הזמן מדברים, כל הזמן מחייגים. לדעתי זה מוגזם, אבל זו רק דעתי. אני משתדלת אפילו לא לקחת אותו איתי, רק אם חייבים בגלל קביעות עם אנשים וכולי.

  • איריס   ביום 23 ביוני 2005 בשעה 9:34

    בהתחשב בתנאים הפיזיים של ישראל, לדעתי אנחנו עולים לשיא, כיון שאין בישראל למעשה צידוק גיאוגרפי לנשיאת סלולרי. הכוונה, למשל בקליפורניה, כל בעל רכב חייב להחזיק סלולרי לנסיעות בכבישים פרובלמטיים כמו האוטוסטרדות או באמצע הכלום, אם אם הוא נתקע. בארץ אין מקום לא נגיש מבחינת טלפונים קוויים או התקעות בשלג (פינלנד) או גשם זלעפות. בארץ הסיבה היא פסיכולוגית סוציולוגית נטו. תאוות השליטה (שנחשפה גם בטרויאני
    הבלתי מרוסנת של אנשים זה בזה, הפכה אותו למצרך יסוד. שים לב שאפשר גם לאתר אנשים מבחינת המיקום שלהם, כמה מושלם לכל רשות חודרנית, מטרידים, בני זוג והורים אובססיוויים. הסלולרי הוא מכשיר יהודי.
    והצורך להיות "בעניינים" תמיד הוא בעיה ישראלית מוכרת.

השאר תגובה