זן ואמנות המקלדת

הלינק בתחתית הפוסט מפנה לטקסט האחרון בסדרת "זן ואמנות המקלדת", שהתפרסמה ב"חיים ברשת" של נענע בכל שבוע מאז תחילת השנה.

בגירסה שפורסמה ויתרתי על כמה ציטוטים מעניינים, שתוכלו לקרוא בהמשך. הם סוגרים כמה קצוות של חוטים שקשרו בין הטורים האלה. לטובת אלו מכם שהצליחו לעקוב.

גם בלעדיהם נדמה לי שאפשר להבין את הטיעון, ואת המסקנה הפשוטה שעולה ממנו: להגיב זו לא זכות הדיבור אלא חובת הדיבור. חשוב להשמיע גם אם לא ברור שיש מי ששומע.

עוד טורים בסדרה שאני באופן אישי אהבתי:
ארץ השפיכה המוקדמת. על התדרדרות האיכות העיתונאית בעידן הרייטינג.
הישראלי המכוער מכה שנית. התפוררות האמת כתוצאת לוואי של הניו-ג'ורנליזם.
הסוף של גוגל? איפה גוגל מזייפת ומה אפשר ללמוד מזה על סיכויי מלחמתה במיקרוסופט.
דוסים? באינטרנט שלי? הבורות החילונית לגבי החשיפה של חרדים לאינטרנט.
הגלישה תוציא אתכם לחופשי. רעיונות חתרניים בהגדה של פסח.
השטן שבמכונה. מקורות דתיים ומיתולוגיים לפחד מפני הטכנולוגיה.
99.9% שלא תגיבו. מדוע אנשים לא משתמשים בטוקבקים כדי לבטא את עצמם?
מיקרוסופט: שקיעתה של אימפריה. כמו שזה נשמע.
במקרה של פיגוע המוני, הקש 1. מדוע הטכנולוגיה לא תבטיח ביטחון.
הרוצח ה(לא) שקט. האם הסלולרי מסוכן או בטוח לשימוש?

"מעשה הנעשה מתוך תאוותנות, חסר ערך הוא… [אין ערך לעשייה] מלבד האהבה אל המעשה. בתוך האהבה הזאת צריך לפעול כל מה שמניע [את האדם]… לעשות מעשה. ובדרך זו יתפתח לקראת השלב בו אין הוא מתנה את עשיית מעשיו בתוצאותיהם החיצוניות, אלא מוצא הוא את סיפוקו בעצם העשייה".

"כיצד קונים דעת העולמות העליונים", רודולף שטיינר

"לנוכח טירופם… של העובדים, שהורגים את עצמם בעבודה… הבעיה העיקרית של הייצור הקפיטליסטי כבר איננה למצוא עובדים… אלא לאתר צרכנים, לגרות את תיאבונם ולטעת בהם צרכים מלאכותיים…"

"הזכות לעצלות", פול לפארג'

"האדם המודרני סבור שהוא מאבד משהו – זמן – אם אינו עושה את מעשיו מהר; אבל הוא איננו יודע מה לעשות עם הזמן המיותר שהוא חוסך – מלבד 'להרוג אותו'".

"אמנות האהבה", אריך פרום

"אין הירייה בקשת עשויה בשום פנים להיות פעולה חיצונית, אלא פעולה המכוונת כלפי היורה עצמו".

"זן באמנות הקשת", אויגן הריגן

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יעל   ביום 18 בנובמבר 2005 בשעה 3:21

    כתבות איכותיות, שמבקשות יותר איכות ברשת – שזה בדיוק מה שעליו מדבר הזן.
    הארת את עיני.

  • חנן כהן   ביום 18 בנובמבר 2005 בשעה 7:20

    גם אני לא מומחה גדול בזן אבל גם לי יש מקלדת.

    ב"זן באמנות הקשת" התלמיד היה צריך לשכוח את המטרה, להתעלם ממנה, להתרכז, ורק אחרי שישכח לגמרי את המטרה, הוא יפגע בה.

    ב"זן ואמנות אחזקת האופנוע" המורה/תלמיד כל כך לא הצליח לשכוח את המטרה שהוא שכח את עצמו והשתגע.

    תוכל להסביר בבקשה מה אתה מנסה ללמוד ומה המטרה שלך?

  • גולשששש   ביום 18 בנובמבר 2005 בשעה 10:44

    א. שוקי אתה תותח על
    ב. כבעל בלוג ברשת אני מסכים עם כל מילה לגבי הנושא של התשעים ותשע פסיק תשע שלא מגיבים

  • שוקי   ביום 18 בנובמבר 2005 בשעה 12:36

    בואנה חנן, אתה יודע שאתה שואל שאלות קשות?

    אני לא בטוח שרוברט פירסיג השתגע בגלל שלא שכח את המטרה. אני חושב שאצלו הזן באמת מודגם בטיפול שלו באופנוע ובתיאורים שמתייחסים אליו.
    מרגע שהעניק לאחזקת האופנוע ערך אסתטי משלה, היה לה ערך שחרג מההיבט הצר של שאיפה למטרה – אופנוע שמצליח לנסוע.
    לשיטתו, הוא מעולם לא השתגע. בסוף הספר, כשהוא חוזר להיות "פיידרוס", זהו מעין ניצחון של השיגעון עליו הוא התגבר לכאורה באמצעות שוקים חשמליים. אבל בעצם הוא אומר שלא היה משוגע שהחברה עזרה לו, אלא היה חריג מסוג אחר. חריג מבחינת אופן המחשבה שלו, שהחברה לא הייתה מסוגלת להתמודד איתו.

    פירסיג קורא בספר תגר על התפתחות החשיבה המערבית, זו שהיא כולה "הערות שוליים לאפלטון". הוא מדבר – ושים לב שהספר נכתב בתחילת שנות השבעים – על כך שהאקדמיה לא בונה ידע אלא אוספת מידע.
    בכך, היא בעצם חוטאת למטרות המוצהרות שלה, להוסיף חוכמה. היא לא חכמה יותר, כי היא לא עונה על שאלות – רק יוצרת שאלות חדשות.
    הכינוי "כנסיית השכל" שהוא מצמיד לאקדמיה, בעצם בא לומר שמה שנראה כרציונליות בחשיבה המערבית, היא יומרה ללא כיסוי. שזו עבודת אלילים שבמרכזה סגידה לאינפורמציה (בעקיפין, מזכיר קצת את גישתו של פרנץ רוזנצוויג).

    אצל פירסיג, השאיפה היא ל"איכות", שבמושגים שאני באופן אישי שואב מתחומים אחרים, הייתי מגדיר אותה כרמה גבוהה יותר של סדר. מותר האדם, הערך של התרבות האנושית, הוא בעמידה שלו כנגד האנתרופיה. יופי, מוסר, דמיון, אושר – אלו לא תופעות "טבעיות". אלו הישגים של התודעה האנושית.

    "פיידרוס", הגירסה הרציונלית של פירסיג, לא מצליח להתמודד עם החמצת המטרה שלו – להאיר את עיני אנשים למה שהבין. אחזקת האופנוע היא הדרך שבה הוא מפנים את השאיפה שלו לאיכות, ומתעלה על הצורך שלו להשיג את המטרה. תוצר הלוואי הוא הספר, שמעורר אותך ואותי לחשוב.

    על הרקע הזה נראה לי שלהגדיר "מטרות" ולומר מה אני רוצה ללמוד, זה די מיותר.
    אבל אני חושב שיהיה מדוייק לומר שמושג ה"איכות" מדבר אליי, ושאני חושב שבעולם שעסוק פחות בהשגת מטרות בכל מחיר, התודעה האנושית תזכה לחירות גדולה יותר.

  • עופר בן טובים   ביום 8 בנובמבר 2011 בשעה 11:58

    ההסבר שלך לזן ואומנות האופנוע נהדר – אני רק רוצה להוסיף שבסוף הספר הוא מוצא את ההסבר למה הוא השתגע וגם את הפתרון לבעיה. ואנסה להסביר. פידרוס השתגע בגלל הדיכוטומיה שבין האיכות לטכנולוגיה. המרחק ביניהן הוא אינסופי מכיוון אחד (ידע -> איכות) אבל אפסי אם מסתכלים על הידע כנובע מתוך האיכות "מה שטוב פידרוס ומה שאינו טוב האם צריכים אנו מישהו שילמדנו?".
    הפתרון שלו הוא שהידע נובע מהאיכות כך שרק עובדות איכותיות (אמיתיות) מצטרפות למאגר הידע. לכן ניתן למדוד את "איכות" העובדה לפי התאמתה לעולם הערכים של האדם ולפי שלוות הנפש שהי משרה על האדם. לכן הוא טוען שכאשר אתה ניגש לתקן אופנוע (ולשיטתו לכל פעולה בעולם) דאג כי מצב הרוח שלך רגוע. אם לא אל תתחיל.

השאר תגובה