כשדמעות חונקות את הגרון

מישהו אמר לי פעם (אולי בכלל זה הייתי אני שדיברתי לעצמי), שאין דרך טובה יותר לכתוב מאשר כשדמעות חונקות את גרונך.
לא יודע איך זה אצל אחרים – כשדמעות חונקות את גרוני הן בדרך-כלל גם מטשטשות את הראייה שלי. אם אני חנוק מדי בשביל לדבר, מה טבעי יותר מזה שאת מה שאני אומר בלי קול – מלבד התקתוק כמובן – אני לא אוכל אפילו לראות. איזה מין עולם מוזר זה בכלל שבו אתה יכול לראות את המילים שאתה לא יכול לומר?
מצד אחד אני אומר, אולי זה דבר טוב שמשהו נשאר ממה שאני מרגיש גם כשאני לא יכול לומר את זה. מצד שני אני אומר, אולי כשהדמעות חונקות את הגרון עדיף לשתוק ולבכות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יורם קופרמינץ   ביום 5 באוגוסט 2003 בשעה 13:41

    לפעמים בא לי לתת לך חיבוק. נלך לכדורגל, יהיה שער, אני אתן לך חיבוק שלא יחשבו כלום. ודבר טוב שמשהו נשאר, בכלל משהו זה דבר טוב. ובבכי הלוואי אבין פעם.

  • אלכסנדר   ביום 5 באוגוסט 2003 בשעה 13:48

    שמספרת שלאונרדו דה וינצ'י צייר עוד ציור של המונה ליזה. ובציור הזה זולגות מעיניה דמעות. ואם נשים את הציורים זה מול זה, מונה המחייכת לעומת מונה הבוכה, לרגע אחד, בכל העולם תשתרר דממה. לרגע אחד. ואחר כך הכל ישוב למסלולו.

    זו תהיה דממה טובה. כמו כשכותבים.

  • שוקי   ביום 5 באוגוסט 2003 בשעה 17:38

    לי באופן אישי תמיד יש הרגשה שמי שבוחר לעצמו שם כמו "שרונית" הוא אידיוט, אבל זה רק אני.

  • קורא צדדי   ביום 5 באוגוסט 2003 בשעה 19:02

    "זה כואב, זה יכאב
    אבל בסוף זה ישתחרר"

    שר שלמה ארצי.

    נס, גילעד כתב על זה ש "לא זולגות הדמעות מעצמן"
    http://www.notes.co.il/gilad/935.asp

    ובעניין קרוב נכתב ע"י כץ, עדי
    http://images.maariv.co.il/channels/4/ART/488/839.html

    ואם לא קלעתי לנישה של כתיבה תחת השפעה מלנכולית, יכול להיות שלארקדי דוכין יהיה מה להוסיף אם יעבור כאן במקרה.

  • קורינה   ביום 5 באוגוסט 2003 בשעה 19:44

    הלכתי לאתר (בלוג) של שרונית. בחורה חביבה, שופעת חן וכנות באשר לעצמה ו… גדושה ברומנטיות, ואם היא נשמעת נגדך, שוקי, לי במקרה זה נשמעת נגד עצמה. שרונית חביבה – הרשות נתונה (לרומנטיקה).

  • שוקי   ביום 5 באוגוסט 2003 בשעה 20:00

    אנחנו לא באמת יודעים שזו שרונית שכתבה את התגובה. יכול להיות שכתב אותה מישהו שלא אוהב את שרונית. אני עדיין חושב ש"שרונית" זה ניק מאד מטריד, אבל זה לא קשור.

  • אלכסנדר   ביום 5 באוגוסט 2003 בשעה 21:18

    ששרונית לא כתבה את התגובה, בדיוק כמו שמישהו אחר כתב בשמה את התגובה ברשימה האחרונה שלי. למרות ששם זה דווקא יצא מצחיק. איך אפשר להוכיח שאתה זה אתה? ובהקשר הזה:
    הנה חיוך.
    http://leumi.org.il/moamadim/alex.html

  • שוקי   ביום 5 באוגוסט 2003 בשעה 21:43

    נו, זו תסמונת קונילמל. אנשים שהם לא אתה כל-כך כן יכולים להיות אתה, שאתה כבר לא בטוח אם אתה זה אתה. או במילים אחרות "אומרים כי אני אינני אני" וגו'.

  • stm   ביום 5 באוגוסט 2003 בשעה 22:17

    כשיש כזה גוש בגרון, אני לא מסוגלת לכתוב, רק משפטים שבורים יוצאים , שום דבר לא מובן, ואם אני אקרא את מה שכתבתי, זה לא יהיה מובן אפילו לי . אי אפשר לחשוב ישר כשזה קורה, אני בוחרת את האופציה של לבכות ולא לומר דבר.
    זה קטע שכתוב יפה, מעניין, היה שם גוש בגרון כשכתבת את זה?

  • דרור בורשטיין   ביום 6 באוגוסט 2003 בשעה 17:09

    יהושע, אולי יעניין אותך הספר הבא:
    pictures and tears / james elkins
    זה ספר שמספר על אנשים שבכו לפני ציורים במוזיאונים.
    הכרתי מישהו שהיה בוכה בזמן חיתוך החצילים, במיוחד כשהסכין נגע באצבעות.
    אגב, יש לך חיבור לאינטרנט מהיר?

  • דגניה א'   ביום 15 בינואר 2006 בשעה 23:43

    כן, ודיכאון הוא קטליזטור לכתיבה, ובכלל, רק כתיבה עצובה היא בעלת ערך.

    יש עוד קלישאה שהחמצתי, או אפשר ללכת לישון עכשיו?

  • מלפומנה   ביום 5 באוגוסט 2003 בשעה 11:59

    בחודש האחרון, כך נדמה, אני בוכה וכותבת, כותבת ובוכה. החיים, אתה יודע.

    אני כותבת בקביעות לאדם אחד שמקשיב לי ומנסה לנחם, אבל לא תמיד זה מסתייע בידו. כשאני כותבת, אני נזכרת. כשאני נזכרת, אני בוכה, או אז דמעות נקוות בעיני ובטרם הן מטשטשות את הראייה לחלוטין, אני מתמלאת בתובנות.

    ותהייה אחת לי: איך הדמעות חונקות את הגרון?
    ואולי הייתה זו קלישאה
    וקלישאות, האם הן כלל מדויקות?

  • זו ש   ביום 5 באוגוסט 2003 בשעה 12:06

    ואני חושבת שאתה צריך לשמוח, לשמוח שאתה מרשה לעצמך להרגיש, לשמוח שאתה מרשה לעצמך לבכות, לשמוח שאתה מרשה לעצמך לכתוב שאתה בוכה. המון שמחה בשביל משהו כל כך עצוב.
    תבכה תבכה,
    דמעות זה להתחייב לצער שלך, לתת לו הכרה. והוא, תכיר בו, יכיר בך בחזרה.

  • שרונית   ביום 5 באוגוסט 2003 בשעה 17:08

    אוף, איזה שטויות, אני שונאת רומטיזציות כאלה, תמיד יש לי הרגשה שמי שאומר דברים כאלה הוא אידיוט.

  • Moon   ביום 15 בינואר 2006 בשעה 20:38

    ניזכרת ביצירת הפאר – מעשה ידיו של אמן אוכל – של חציל בלאדי, אפוי באהבה בתנור, שקיבל אל תוכו עסיס לימון סחוט טרי, טחינה לבנה סמיכה ואלוהית, מלח גס, בצל ירוק קצוץ דק או שמא היו אלה עלי רוקט (טוב היו למופע הקסמים הזה שתי גירסאות, השתיים אלוהיות!)
    ונזכרת בדמעות ההשתאות והפליאה, ליצירת האמנות היפה והטעימה והאלוהית הזו, כל נגיסה היתה כמעט בחרדת קודש, הכול מואר…

    ובלי שום קשר ועם הרבה קשר למילים הכנות שלך, רציתי לאמר אחלה רשימה, נו, בנות מתמוטטות מבנים בוכים, אפילו מבנים שרק מדברים תיאורטית על האפשרות של בכי ":)

השאר תגובה