האמת על התשקורת המגוייסת

מטבע הלשון "תשקורת" הומצא, אם זכרוני איננו מטעה אותי, ערב בחירות 1996. בחוגי הימין ובין מצביעי הליכוד, הייתה תחושה שלא זו בלבד ש"התקשורת שמאלנית", אלא שהיא מדווחת באופן מעוות, משוחד ולעיתים אף שקרי.

מי שמכיר מקרוב את עולם התקשורת – ובעיקר את אנשי התקשורת – יודע שיש בכך יותר משמץ של אמת. כלומר, התקשורת איננה "שמאלנית" יותר משהיא "ימנית", משום שאין לכל אנשי התקשורת זיהוי פוליטי משותף ואחיד. מצד שני, נכון בהחלט לדבר על "הלך רוח" ששולט בתקשורת הישראלית. ולגבי עצם השאלה, האם התקשורת הישראלית היא אובייקטיבית ונטולת פניות, צריך להיות עיוור כדי שלא לראות: היא איננה כזו.


"העמדה הפוליטית" של אמצעי התקשורת
בניגוד לעיתונאים עצמם, שיכולים להיות בעלי דעות פוליטיות כאלו או אחרות (אם כי טכנית, רובם המכריע אוחזים בדעות שמן המרכז שמאלה), למוציאים לאור יש השקפה משותפת ברורה: הם תומכים בכסף.

יהיה מוגזם לומר שכל העיתונים בישראל משמשים שופרות בידיהם של המו"לים, ונדיר לפגוש במקרים של תמיכה מוצהרת בפוליטיקאי, בעמדה או במדיניות פוליטיות. אבל מו"ל אינו צריך לומר במפורש לעובדיו מהי הדעה הפוליטית ה"תקינה", ומהו הנראטיב הרצוי של הדיווח.

נניח, למשל, מצב היפותטי שבו אחת מבעלי המניות של העיתון נשואה לפוליטיקאי בכיר. האם אפשר לצפות מעובד של אותו עיתון שיהיה לו את האומץ לדווח על אותו פוליטיקאי באופן אובייקטיבי?

ניקח דוגמא היפותטית אחרת: נניח שאחד המתמודדים על ראשות הממשלה דוחף מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית, בשעה ששני המתמודדים האחרים הם – במקרה הטוב – ליברלים סמיתיאניים בהשקפותיהם. האם המו"ל, שהוא אדם עשיר, מעסיק מאות עובדים וקשור בעבותות לחוגים כלכליים שונים, יכול להרשות לעצמו שהמתמודד הסוציאל דמוקרטי ייבחר?

במערכת פוליטית שיש בה שני גושים גדולים, הבחירה של כלי התקשורת היא פשוטה: להישאר אובייקטיביים או לתמוך במפלגת השלטון. אם כי "אובייקטיביות", בהקשר זה, תמיד תכלול ביקורת מבדלת על מפלגת השלטון, ולכן היא תהפוך אוטומטית את גוף התקשורת ה"אובייקטיבי" למזוהה עם האופוזיציה.

אבל בפוליטיקה של מפלגות מעטות, האלקטורט האופוזיציוני יכול לקיים קהל קוראים גדול מספיק כדי לאפשר קיום לעיתון גדול. כך קורה שבארה"ב, ישנם כלי תקשורת שאפשר לזהות אותם במובהק עם הצד הרפובליקני או עם הצד הדמוקרטי.

בישראל, רק כלי תקשורת קטנים יחסית יכולים להרשות לעצמם להיחשב מזוהים פוליטית – כל שאר העיתונות היא "אובייקטיבית". את ה"אובייקטיביות" בתקשורת הישראלית אפשר להגדיר כהזדהות עם תפיסות המיינסטרים. במציאות שבה יש מפלגת שלטון מרכזית גדולה ועוד כמה מפלגות קטנות, העיתון ה"אובייקטיבי" יתמוך בשלטון.

ההתרחשות של התגייסות תשקורתית
במובן הזה, התקשורת הישראלית של ימי נתניהו ייצגה תופעה חריגה. נתניהו, שאיים על חלק מהאליטות הכלכליות המסורתיות – כולל כאלו שהיו קשורות בליכוד – הצליח ללכד את יריביו נגדו.

הלך הרוח של העיתונות באותם ימים, היה קרוב מספיק לאינטרסים הכלכליים של המו"לים ולהלכי הרוח בציבור – ההתנגדות לנתניהו הייתה לא רק מצד מי שהיה צפוי שיתנגדו לו, אלא גם מי שהיו אמורים לתמוך בו.

כשתומכי נתניהו התנגדו ל"תשקורת" וטענו שהיא שמאלנית, הם צדקו באופן חלקי. התקשורת ייצגה השקפות שהתנגדו לשלטון נתניהו/הליכוד, ועיתונאים בעלי השקפות מתאימות יכלו להתבטא ביתר חופשיות. מצד שני, אלו אותם עיתונאים "שמאלנים" שבמהלך אירועי אוקטובר 2000 ייצגו קו כמעט לאומני, שגינה את הציבור הערבי ("כמובן, לא כולם, אבל…").

מעשית, התגייסות של התקשורת בישראל – במיוחד בקנה מידה כזה – אפשרית רק במקרים הנדירים בהם האינטרסים של המו"לים, ההשקפות של רוב העיתונאים, והלך הרוח הרווח בציבור, מתאימים זה לזה.

ההתגייסות למען קדימה
לו הבחירות לכנסת ה-17 היו נערכות במערכות העיתונים הגדולים במקום בקלפי, אני מנחש שהתוצאות היו נראות בערך כך:
* המפלגות החרדיות, הדתיות והערביות היו נמחקות.
* חמש מפלגות היו מתחלקות ביניהן ברוב המכריע של הקולות: עבודה, קדימה, מרצ, חד"ש, הליכוד – כמעט בסדר זה.

אבל אם תעיינו בעמודי החדשות ובאתרי התוכן, ותספרו את הידיעות העיתונאיות שמזכירות שמות של פוליטיקאים או עניינים בעלי הקשר פוליטי מובהק, הסדר יהיה דומה יותר לזה: קדימה, ליכוד, ורק אחר-כך העבודה ושאר המפלגות.

אני מניח שזה קשור לא להתגייסות תקשורתית מסוג זה או אחר, אלא למידת היכולת של גורמים שונים בפוליטיקה לייצר חדשות. למשל, שאול מופז – הפוליטיקאי שהופיע בחדשות הכי הרבה בימים האחרונים – נמצא בעמדה שבה קל לו לייצר ידיעות חדשותיות. למפלגות הגדולות בכלל, ובעיקר לאלו שמחוברות למשאבים כלכליים גדולים יותר, יש יותר אמצעים לייצר חדשות – לפני הכל, לשלם ליחצ"נים טובים.

התשקורת, עוד יותר משהיא מייצגת את דעותיהם של העיתונאים או את האינטרסים של המו"לים, קודם כל מתקיימת מההזנה הבלתי פוסקת באינפורמציה על-ידי מנגנוני הפרופגנדה והעסקנות הפוליטית. כך או כך, לומר שמה שעומד לנגד עיניהם הם זכות הציבור לדעת, כללי האתיקה או אובייקטיביות שמקורה ביושר אינטלקטואלי, יהיה מדוייק כמו לומר שמה שעומד לנגד מועמדי קדימה לכנסת הוא הרצון "לשמר את מורשת שרון".  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אליקו   ביום 22 בינואר 2006 בשעה 18:53

    זכורה לי היטב התנהגות התקשורת באותם ימים כאשר היא סילפה ושיקרה באופן בוטה ידיעות הקשורות לנתניהו. כצרכן תקשורת שהיה מנוי על עיתון הארץ ומעריב במשך שנים רבות. החלטתי שקצה נפשי לממן את השקרנים והרמאים שכותבים בעיתונים אלה (כמו גם בשאר העיתונים) ביטלתי המנוי ומאז לא שילמתי אגורה תמורת עיתון. מסתבר שלא הפסדתי מאומה.

  • אורי   ביום 22 בינואר 2006 בשעה 19:41

    לדעתי אתה עושה את אותה טעות שעשה הימין כשהאשים את התקשורת בשמאלנות – אתה מייחס לה חשיבה רציונלית, או חשיבה בכלל, כשבעצם התהליכים כולם אישיים ויצריים לחלוטין.

    התקשורת בארץ, כמו רוב הדברים כאן, היא מטבעה קטנה וביצתית. היא אוהבת את מי שהחבר'ה אוהבים ושונאת את מי שלא, בלי קשר ליכולת האישית או אפילו לשיוך פוליטי. כך טומי לפיד קבל חיבוק די נעים (עד שהתחיל לגנוב מצביעים ממרצ ומהעבודה) ואילו קישון, עם אותן דעות בערך וכשרון גדול אלפי מונים, הושפל. שנים אח"כ יאיר לפיד עושה קריירה מספורים שהעתיק בחוסר כשרון מקישון, ועד שהוא מתחיל להרוויח יותר מדי כסף זה הולך לו יופי. ריבלין נחשב בעיקרון לבחור נחמד, אבל ביבי שנוא – לא בגלל שניצח את פרס, אלא בגלל שהוא פשוט לא מהחבר'ה. ואצל הנוער: סגול 59 נשמע כמו פארודיה של כריס רוק על לבנים שעושים ראפ, אבל הוא יקבל ליקוקים מפנקים מגל"צ וואלה!תרבות כל זמן שישכיל לחטוף כאפות מהצל, הימני הערס שלא שתה אף פעם גולדסטאר במנזר.

    העקרון הזה מחזק את עצמו, כי יותר מכל הוא תופס לגבי התקשורת עצמה: קרולין גליק תכתוב בעתון שרוב האנשים לא מכירים אפילו משמועה, ולעומתה גיא מרוז הופך לאימפרית תקשורת. שוב, לא הדעות הקונפורמיות עד בחילה (כשמדובר בלב ת"א) של מרוז מסדרות לו את הג'וב, החברים מסדרים, ולא האידאולוגיה הנאו-שמרנית של גליק עוצרת אותה, אלא העובדה המעצבנת שהיא כנראה באמת יודעת מה זה "נאו שמרני" ויש סכנה שהיא מחזיקה מעצמה טובה יותר בגלל זה.

  • שוקיג   ביום 22 בינואר 2006 בשעה 19:53

    אני לא מתווכח עם מה שאתה אומר, ולמעשה גם די מסכים לניתוח.
    "התקשורת שמאלנית" בגלל שהעיתונאים שמאלנים, והם כאלה לא בגלל שמישהו בוחר אותם כאלה מלכתחילה אלא משום שישנו מה שכיניתי ברשימה "הלך רוח". היה כבר מי שעסק בזה בצורה יותר יסודית ומפורטת מאתנו ולא על זה דיברתי.

    אני מדבר על שתי תופעות אחרות: שהתקשורת מורכבת מאנשי תקשורת אבל גם מאינטרסים כלכליים ופוליטיים. הכתבים, קודם כל, מיישרים קו עם מדיניות מערכתית שלעיתים קרובות נגועה בשיקולים זרים, וזה לא מפני שמנחים אותם לעשות כך אלא משום שהם יודעים מה טוב להם.

    והתופעה השנייה, שהתוצאות שלה לא פחות בעייתיות: לרוב עיתונאים אין את הזמן או החשק או הכוח להילחם, לחקור ולחשוף. ומכיוון שממילא אי אפשר להתעלם מאמירות פרובוקטיביות, מסיבות עיתונאים ויחצ"ניויות למיניהן – החדשות מטעם – אז אלו המקורות העיקריים לחדשות הפוליטיות.
    כך, סילבן שיש לו יותר כסף לבזבז על יחצ"נים, או מופז שיש לו תפקיד מרכזי בממשלה, יכולים לדחוף את עצמם יותר מאחרים. ומכיוון, למשל, שנוח לחברי קדימה שסדר היום יהיה בטחוני ולא חברתי, אז בדוגמא של מופז אפשר להבין מדוע אף אחד לא קם וצועק שהוא עושה לעצמו יחסי ציבור זולים.

  • ברוך   ביום 22 בינואר 2006 בשעה 20:05

    מרגע ששרון החליט על הנסיגה ההתיחסות לשרון הפכה מהתיחסות לשקץ להתיחסות לאליל. לא נשמעה כל בקורת על דרך התנהלותו והתעלמותו מכל ההחלטות הדמוקרטיות של מפלגתו.
    בדמוקרטיה יצוגית העם בוחר נציגים שייצגו את דעותיו ולא דיקטטור ל-4 שנים.
    הערה: אני בעד הנסיגה – אבל הייתי רוצה לראות לראות תמיכה אמיתית לכך בקלפי.

  • אורי   ביום 22 בינואר 2006 בשעה 23:15

    שוקי, אולי תאורטית יש לנמרודי או שוקן אינטרס כלכלי שביבי יהיה שר אוצר, אבל מעשית הם יודעים שגם פרץ לא ילאים פה את העתונים, ומכיון שהענינים נסגרים בין החבר'ה כל מה שצריך זה שיהיה שם מישהו שאפשר לדבר אתו, לא חשוב אם זה אולמרט או פואד. להיפך, מכיון שביבי אאוטסיידר שלא צמח בצבא או בעסקונה המקומית, ואין לו חובות ישנים לעיתונאי חצר למינהם, הוא מסוגל להוות סכנה הרבה יותר גדולה מאשר החברים האחרים.

    (אגב, באופן כללי מוזרה ההנחה שהשתרשה שהקשר בין הון לשלטון הוא מאפיין קפיטליסטי – למעשה הקשר הזה מתחזק ככל שהמדינה מעורבת יותר בכלכלה ולא להיפך.)

    לגבי החלק השני – כל מלה בסלע, מה יש לדבר. אני חושב שתסכים אתי שהתקשורת יכולה להאשים רק את עצמה, כשילדים בני 22 כותבים פובליציסטיקה לפני שהם יודעים לאיית "מגחך" למה שמישהו יתאמץ בכלל להיות עיתונאי אמיתי? וכשהם מקבלים על זה 200 שקל לטור, למה שמישהו שיש לו יכולת כלשהי יכנס לתחום מלכתחילה? בבנין הבלוגים ננוחם, אולי. (פחחח)

  • שוקיג   ביום 23 בינואר 2006 בשעה 15:53

    תיאורטית?!
    למי שמוכן לספוג הפסדים של 10 מיליון דולר ליום בשביל לא להיכנע לעובדי הדפוס השובתים שלו, יש אינטרס מאד לא תיאורטי שהמדינה לא תתערב לו בתנאי העבודה.
    ויש לי דוגמאות גם לשוקן ונמרודי, אם תרצה אני אתן גם אותן.

    הקשר בין הון לשלטון הוא תופעה קפיטליסטית מובהקת. חפש את המאמר של תומס פרידמן על הנושא.

    לגבי החלק השני – מסכים.

  • אורי   ביום 23 בינואר 2006 בשעה 21:07

    אבל אתה מתעלם מאפקט החבר'ה. הכלכלה כאן תמיד תהיה כמו הבדיחה על "הגיהינום הישראלי" – הסוציאליזם לא ממש סוציאליזם, הקפיטליזם לא בדיוק קפיטליסטי (לפעמים זה טוב, אגב).

    יוצא שעדיף לתמוך במי שאפשר להסתדר אתו טוב. אם יש קשר טוב עם פרץ (או חברים של פרץ) הוא יעיל מאוד במניעת שביתות. ביבי מסוגל למנוע שביתה כלשהי? יותר מזה, כשהעבודה בחוץ, פרץ מעודד שביתות, דבר שהוא לא יעשה כשהוא יהיה רה"מ. נכון, פרץ מדבר על העלאת שכר מינימום – גם בייגה דבר על מסוי רווחי הון.

    הממשלה הבאה תהיה קדימה ועוד מפלגה גדולה. אם אני בעל עתון, אני מעדיף שזו תהיה העבודה.

  • ימימה   ביום 22 בינואר 2006 בשעה 21:40

    ערב בחירות 1996? איפה? וגו'

  • הסטוריון מצעד המחץ   ביום 22 בינואר 2006 בשעה 22:45

    פשוט לא הבינו בשנת 96, שביבי בעצם לטובתם. אני, ביני לבין עצמי, תהיתי על זה כבר אז.
    הם התחילו להבין את זה כשהוא נהיה שר אוצר.

    מלבד זה יש איזה 'אנטי' כלפי הליכוד שבחלקו נובע מגזענות, אותה גזענות שסובל ממנה כעת גם עמיר פרץ.

    בגדול, ה'אליטות' והתשקורת בכלל, חלק גדול מהן מוצא היום בקדימה את המקום המתאים לו יותר מהעבודה והשמאל, שתחת כנפיהם הוא התחבא בעבר. כשאני קורא למשל מאמרים בהארץ אני מרגיש שהתקשורת היא יותר 'קדימיסטית' מאשר שמאלנית.

השאר תגובה