כך תוכלו להשפיע [מעורבות פוליטית למתקדמים]

אחת השאלות שמעסיקות לאחרונה רבים מאלו ש"חיים באינטרנט" – מן הסתם רבים גם מכם – היא האם האינטרנט בשלה לשמש ככלי בו כולנו יכולים להשפיע באופן דמוקרטי על חיי המדינה, פני החברה, מדיניות השלטון, וכו'.

כבר הבעתי את דעתי בעבר, כי אני – בניגוד לדעתם רבים – מאמין שאפשר בהחלט להשפיע. אני מאמין שרבים מאתנו כבר משפיעים, ושהבעיה היא לא עם מידת ההשפעה שיש לרשת אלא במידת העניין של אנשים לנסות להשפיע. או באמונתם ביכולתם להשפיע – תוצר לוואי טבעי של החיים במדינה כמו שלנו, בתקופתנו.

אני לא אגזול את פרנסתם של כל עמיתיי שכבר כתבו וכותבים על הנושא הזה (חפשו את הכתבה של עמיחי יעקבי בגיליון החדש של netמגזין. שימו לב לדברים שכותב בנושא חנן כהן. ותעקבו באופן כללי אחרי מה שמתרחש באתרים ובפורומים שקשורים לבחירות). החלטתי להתרכז כאן בנושא שקרוב מאד ללבי: טוקבקים.

כשלעצמי, אני לא כותב הרבה טוקבקים. בין השאר, כי יש לי במה משלי להשמיע בה את הדברים שלי (מומלץ לכולם, צאו לדרך!).

למרות זאת, בתקופה האחרונה התחלתי להגיב, עניינית, לכל נושא חשוב – עד כמה שאני מספיק. לפעמים אני אפילו חותם בשמי המלא. חברים חדי עין, שזיהו את מעשה ידיי, שואלים אותי אם הכל בסדר. כל מיני אנשים מתחילים להתייחס אליי כאל תמהוני. ולמה בכל זאת אני טורח להביך את עצמי? כי זה חשוב. כי זה משפיע.

אני לא בטוח, אגב, איפה קוראים את הדברים שאני אומר יותר אנשים – בטוקבקים או כאן, באתר שלי (טוב, בבלוג שלי). ל-ynet, נענע, ואתרים אחרים שאני מבקר בהם, נכנסים טיפ-טיפה יותר אנשים מאשר לרשימות. זה נכון. אבל כמה מהם כותבים טוקבקים? וכמה קוראים?

כמה נקודות שכדאי לחדד:
א. באתרי האינטרנט הגדולים יש בכל יום כ-15-20 אלף תגובות. אם מאחורי כל תגובה עומד גולש, זה בערך 1% מכלל הגולשים בישראל.
ב. להערכתי, לפחות חצי מהתגובות הן "כפולות" (כלומר, גולש אחד כותב חמש תגובות באותו שם / שמות שונים) או "מזוייפות" (תגובות של יחצ"נים ובעלי עניין אחרים). לפעמים הרבה יותר.  
ג. לכן, אפשר להניח, בלי הגזמה, שבערך פרומיל או שניים מהגולשים בישראל נוהגים להגיב. ואם על כל אחד מהם יש מאה גולשים שקוראים – ואני בספק – עדיין מדובר בשיעור של 1-5% מהישראלים.

זה לא כל-כך הרבה. למעשה, זה לא הרבה יותר ממספר הכניסות לבלוג שלי בחודש האחרון (עוד סטטיסטיקות על שידורי ניסיון). מה שאומר, שלו אתם – האנשים שמגיעים לכאן – הייתם מגיבים יותר, היו פה הרבה תגובות. אם הייתם מגיבים, נגיד, בכל כניסה חמישית שלכם, הייתי מקבל 200 תגובות לכל פוסט.

אז באמת, תרשו לי לשאול – למה במקום שבו נראה שלפעמים יכול להתקיים דיון, רובכם שותקים כמו דגים? אתם ממשיכים להגיע, כמובן, אבל מסתתרים מאחורי אוסף של רכיבי חומרה, תוכנות ופרוטוקולים, במקום להראות את פרצופכם, או – חלילה – להשמיע את קולכם. אתם יודעים מה, אל תשמיעו – תכתבו תגובה.

אני מאד נהנה גם מהאימיילים, הסמסים, שיחות הטלפון, טפיחות השכם ("היי, לא ידעתי שאתה מומחה לטחינה") וכו'. מאנשים שמכירים אותי ולפעמים גם מאנשים שלא. אבל זה לא דומה לתגובה, שבה אתם מדברים לא רק אליי, אלא לכל מי שנכנס לכאן אחריכם – לפעמים מאות, לפעמים אלפי אנשים.

אני מוכן להסתפק בפחות מ-200 תגובות לפוסט, אבל בתנאי שאתם תשתדלו להגיב קצת יותר. אני גם אשתדל לא לשפד את אלו מכם שיגידו דברים שאני לא מסכים איתם, משהו שניכר שעולה לי בדמים – אבל באמת שזה לא מרשעות.

אני גם מבטיח להתעלם מטרולים, עד כמה שאצליח. אני מודה שהם מעניינים ומשעשעים אותי, אבל מקבל את זה שאי אפשר יהיה לתקשר איתם עד שהם לא ירצו בזה באמת, ולכן מבטיח להפסיק לעשות את הניסיונות האבודים האלה.

עניין נוסף: אלו מכם שמפעילים אתר, מחזיקים בבלוג, או נוהגים לכתוב טוקבקים, מוזמנים להתחיל לתת לינקים. אם אתם מסכימים, או אם אתם חושבים שחשוב לקרוא את מה שאני אומר, או אם אתם חושבים שאני אידיוט וצריך לקשור אותי בכיכר השוק ולסקול אותי בגרגרי חומוס לחים – תכתבו את זה, תשלחו לינק לכאן, ותנו לאנשים נוספים ליהנות.

הלינקים שתתנו, ייצרו תנועה טבעית לכאן, וגם יעזרו לאותם דברים שאני אומר שמעט אנשים אומרים, לזנק לתוך העמודים הראשונים של התוצאות במנועי החיפוש.

ועוד משהו: כשאתם מפנים לכאן אל תשתמשו בביטויים כמו "שוקי גלילי בקריאה נרגשת". אין פה שום דבר מרגש. ככה (ה)אינטרנט עובדת. 😉

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • קזבובו   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 16:24

    עוד 199 למניאק!

  • מיצי מיאו   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 16:32

    לא דיון ציבורי ולא נעליים. וחוץ מזה אין לי מה להגיד בנושא. את מה שיש לי להגיד תקבל ב-400 עמודים עוד 10 שנים.

  • שוקי   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 16:35

    בתור כותבת טוקבקים סדרתית, מלכת הפורומים ואימת הטרולים, את קצת סותרת את עצמך, מותק.

  • יובל דרור   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 16:39

    אני מנסה לרדת לסוף דעתך: מה שבעצם אתה אומר זה "טוקבק זה טוב, טוקבק זה חשוב, טקבקו!"?

    בסופו של דבר זו בחירה אישית ומאוד מאוד אימפולסיבית, אז מדוע לדחוף אנשים למעשה? ובכלל, מדוע חשוב לקבל 200 תגובות לפוסט (חוץ מזה שזה נעים לאגו?)

  • חנן כהן   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 16:42

    לאה, שכנה שלנו ברשימות כתבה לא מזמן "יש פה מישהו?"

    http://notes.co.il/lea/15955.asp

    בעקבות שאלה שלי היא שלחה לי קישור לנייר הזה

    De-lurking in virtual communities:
    a social communication network approach to measuring the effects of social
    and cultural capital

    http://sheizaf.rafaeli.net/publications/RafaeliRavidSorokaDeLurking2004Hicss37.pdf

    אחת התובנות החשובות שלי מהקריאה היא שצריך לחשוב לא על מה אתה (שוקי) תרוויח מעוד תגובות אלא מה ירוויחו המגיבים. אחד הרווחים החשובים של מגיבים הוא "הון חברתי". יצירת שם לעצמם.

    אני חושב שהקוראים ברשימות מתחלקים לשלוש קבוצות.

    1. אלה שיש להם מקום אחר לכתוב בו והם לא זקוקים לתגובות כדי לצבור עוד הון חברתי.

    2. אלה שיש להם מקום אחר לכתוב בו ורואים את השיחה כערך שהם מוכנים להשקיע בו מאמץ ומגיבים.

    3. אלה שלא רואים חשיבות בשיחה וגם לא זקוקים להון החברתי שאולי יצברו מהמאמץ להגיב.

    4. הביישנים

    ואולי יש עוד

    תעשה נסיון. נסה לכתוב משהו שיעודד תגובות בלי שהמאמץ שלך יורגש. תראה מה קורה. בהצלחה.

  • יובל דרור   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 16:44
  • שוקי   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 16:47

    לא יובל,
    אני אומר: טקבקו.
    קיימו דיון מעל ראשם של היחצ"נים והטרולים. למעשה, אני אומר שיחצ"נים ובעלי עניין *הם* טרולים. צריך להתעלם מהם עד שייעלמו או יתחילו לשמור על כללי הדיון.
    מלבד התפקיד של התגובות כתשתית לדיון, הן גם מזינות את זה שמייצר את התוכן בפידבק. אם הן תגובות איכותיות.
    והן גם אמירה. 200 טוקבקים זו הפגנת כוח. זה אומר: אי אפשר להתעלם מאיתנו. אי אפשר להתעלם מהנושא שאנחנו מדברים עליו.

    ואני אומר: שימו לינק.
    לינק מייצר תנועה לכאן. מי שנותן את הלינק, נותן שירות לגולש. נותן שירות לי שמנסה להגיע לאותו גולש. שנינו נכיר לו על זה תודה, ושנינו נגמול לו על זה. גם גוגל יגמול לו על זה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, כשאתה נותן לינקים טובים, גוגל מציין את זה לזכותך.
    אם אתה מקור טוב, לא משנה אם אתה מקור טוב ללינקים או מקור טוב לתוכן – מנועי החיפוש אוהבים את זה.

    לשתף פעולה בדרכים שהרשת נותנת לנו מגביר את האפקט הכולל לפעילות של כל אחד מאיתנו. יש פה סינרגיה אמיתית.

  • הובס   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 16:49

    בסיפור משעשע, על איש אחד בשנות השמונים לחייו:
    כשהיה רטן, אולי בן עשר, הוא היה כותב מכתבים לעורך של אחד העיתונים האמריקאיים הגדולים. מגיב על כלמני מאמרים וכתבות, כנראה ששלח להם מאות מכתבים. יום אחד הגיע כתב לראיין אותו– נכנס לחנות המשפחתית, "שלום אני מעיתון זה וזה, באתי לראיין את מר X, אפשר לקרוא לו? אז הצביעו על הילד הקטן. הכתב העיף מבט , ויצא.

    לאחר זמן לא רב, התפרסמה בעיתון הודעה שמערכת העיתון מפסיקה לקבל מכתבים בכתב יד, ותקבל מעתה ואילך רק מכתבים מודפסים.

    את אותו הילד השתיקו פשוט כי לא היה לו כסף למכונת כתיבה,

    (למותר לציין, שהיום הוא כותב מאמרים הנקראים ע"י סנאטורים, צוותים פרלמנטריים וכו')

  • שוקי   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 16:54

    אני מבין את הנקודה ואקרא את המאמר.
    אבל כמובן שאני לחלוטין לא מסכים עם המסקנה שלך.

    המטרה שלי פה היא לא לעורר תגובות באופן חד פעמי, אלא להשפיע על תרבות התגובה. ואני לא הולך סחור סחור: אני אומר את זה בפירוש.

    לסחוט הרבה טוקבקים אני יודע. כל מי שכותב לאתרי האינטרנט הגדולים חייב לדעת היום איך להביא תגובות. מה שמבדיל בין כותבים ועורכים שונים זו רק מידת האתיקה שלהם בעניין – כמה נמוך הם מוכנים לרדת כדי לסחוט עוד 50 תגובות.

    אני, באופן אישי, קבעתי לעצמי כקו אדום שאני לא מלבין פנים, שאני לא אומר שקר, שאני לא אציג דעה שאינה שלי כאילו היא שלי כדי לעצבן.

    כל הגישה הזו של אנשים שמעורבים באינטרנט של איך להתחכם כדי להגיע למטרה, לא מאד מדברת אליי. אני לא רוצה ללכת מסביב. אני רוצה לפגוע בנקודה.

  • תומר 1.0   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 17:21

    וגם עם יובל, כפי שטקבקתי אצלו.
    אני מניח שחלק מההחלטה לא להגיב אינה החלטה כלל, אלא אדישות מסוימת בבחינת "מה יש לי כבר לכתוב, ומה זה משנה", וזה די מעצבן אותי למען האמת.
    מבחינתי, ברור שתגובות מסוימות ("28 אתה צודק") פחות משמעותיות, כיוון שהן אינן מעוררות שיח, או "השפעה", כפי שאתה מגדיר את העניין, אבל הניסיון לעורר אנשים להגיב הוא נאה.
    האם בעקבות הקריאה שלך אלפי מטקבקים פוטנציאליים ירקידו את המקלדת? האם הניסיון "לסחוט טוקבקים" הוא נלוז, גם אם בעקבות הסחיטה יתעורר דיון מרתק שלא היה מתרחש אחרת? האם צריך לעודד אנשים לעשות משהו שלא מתרחש מאליו? לא בטוח.

  • פיגו   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 17:22

    לדוגמה, היית יודע שיובל כבר נענה לקריאה שלך והעלה פוסט בנושא אצלו בגלוב, עם לינק. הנקודה שלי היא שקיימות טכנולוגיות שמעודדות שיחות מהסוג שאתה בעצמך מנסה לעודד כאן (טרקבקים, פינגבקים, טכנוראטי וכיוב') ושכדאי ומומלץ להשתמש גם בהן.

  • שוקי   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 17:33

    אני, מרוב שהייתי עסוק בתחת של עצמי, ובלהתפרנס, ובלהתעצבן ממה שקורה מסביב, קצת בפיגור טכנולוגי.
    לטכנוראטי, למשל, נרשמתי רק בשבוע שעבר.
    מצד שני, אחרי שבדקתי את הסטטיסטיקות המעודכנות של הבלוג הזה, קיבלתי שוב מוטיבציה.
    מסתבר שקצב הכניסות החודשי עלה לאזור ה-20 אלף, מספר הקסם.
    לצערי, מערכת ניהול התוכן המצויינת אך המפותחת-פרו-בונו של רשימות לא מספקת לי סטטיסטיקה של יוניקים, ועוד הרבה דברים אחרים שהיו עוזרים. מצד שני, לדעתי סך הכניסות לרשימות כבר מאפשרות לשים מודעות גוגל ולממן מתכנת במשרה מלאה. ויפה שעה אחת קודם.

  • קובי   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 17:46

    אני יהיה התגובה ה14

  • חנן כהן   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 18:15

    למה לא שמת את הקישור לפוסט בבלוג של יובל? אתה יודע, מין טראקבק ידני.

    אני שואל באמת. לא בשביל לכסח.

  • אורן   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 18:35

    לא לטקבק יותר מדי כי (באתרים הגדולים) גם כך יש יותר מדי טוקבקים ורובם נחותים ובלתי אפשרי לבור את המוץ מן התבן.

    וכי באתרים הקטנים הטוקבקים הם בד"כ קליקה של חבר'ה שמריצים דחקות אחד עם השני. או כאלו שזו הדרך שלהם לומר שלום.

    ובכלל נוצר מצב של "אני מטקבק משמע אני קיים" והקלות של הקיום הזה היא באמת קצת בלתי נסבלת.
    הצד השני של המטבע הוא "מטקבקים לי משמע אני קיים" וכמו שאמרת – קל מאוד לעשות פרובוקציות ולגרור עוד כמה תגובות.

    וכמו בשיחות "אמיתיות" על פוליטיקה -דעות וטיקבוקים משכנעים רק את המשוכנעים וכמעט לא יוצרים הבנה חדשה. למה זה כך? שאלה טובה.

    בישרא הקדמוני היה ליצן אחד שהיה נוהג להיות ראשון המגיבים בכל פוסט שלו עצמו (באותו שם) ואף להגיב לתגובות של עצמו וכך לנהל דיונים וויכוחים, לטעון טענות ולהפריכן, לטפוח לעצמו על השכם ואף לקטול. יש שחשבו שזו פארודיה מוצלחת על תאוות הפידבק של כותבי הבלוגים ושל המגיבים. יש שקראו לזה בפשטות סכיזופרניה.

  • שוקי   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 18:42

    בוא נעמיד את זה למבחן פה.
    מבין 10 האנשים שהגיבו כאן בינתיים, 2 אני מכיר היטב, את השאר אני מכיר פחות טוב, או שלא פגשתי אותם מעולם.
    כמעט חצי מהאנשים כאן, הם אנשים ששוחחתי איתם בעיקר ברשת.
    כך שאם הייתה לך תחושה שזו קליקה, זה רק בגלל שכולם אנשים ידידותיים באופן יחסי. בכל אופן, בהנחה שמדובר בקליקה: ברוך בואך לקליקה של שוקי! (יובל, תן לו כרטיס חבר קליקה)

  • שוקי   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 18:43

    אגב, בינתיים יחס הכניסות תגובות הוא 1:9.
    ואת התגובה הזו אני כותב, רק כדי להדגים את עיקרון אי הוודאות הקוונטית (עצם המדידה משפיעה על תוצאות המדידה).

  • אורן   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 18:57

    לדבי חישובי גודל הקליקה – בתור מי שעסק קצת בתיאוריה של מדעי המחשב אתה בטח זוכר שמציאת גודל של קליקה זו בעיה קשה (http://mathworld.wolfram.com/Clique.html ) אז מספיק עם החישובים, ובכל מקרה, דיברתי בכלליות ולא לגבי הבלוג של שוקי.

    הטענות האחרות שלי הם הרציניות יותר.

    אי הוודאות הקוונטית דווקא אומרת שבשום בלוג אין תגובות עד הרגע בו אנחנו בודקים האם יש תגובות. ע"ע החתול של שרדינגר.

  • שוקי   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 19:31

    לחשב גודל של קליקה זו משימה עם סיבוכיות מאד גדולה. אבל אפשר לבצע קירוב. אפשר ללכת על אלגוריתם פשוט כמו שיטת בופון. זה, בסופו של דבר, מה שעושה בדיקת Backlinks בגוגל, אם כי ברמת דיוק מאד נמוכה.
    לגבי מה שאמרת על אי הוודאות – בואנה בואנה, אל תהיה לי קרטזיאני, בסדר?

  • עמיחי יעקבי   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 20:56

    אני כמובן מסכים איתך שוקי, בעיני הטוקבקים הם ההוכחה שהצלחנו לגעת בגולשים.

    ראיתי פעם הצעה, דווקא באיזה טוקבק בווינט, לתת לגולשים את האפשרות שכל הטוקבקים שלהם יתרכזו בעמוד אחד.

    כך אתה תוכל דרך טוקבק של מישהו להגיע לעמוד הטוקבקים שלו ולקרוא את דעתו על כל עניין שהוא הגיב עליו.

    זאת בעיני גלישת זיגזג שיכולה להיות חוויה מאוד נעימה (תגובה-דף תגובות-כתבה-תגובה אחרת-דף תגובות וכו').

    בעיני חשוב לא רק לכתוב תגובות אלא גם לקרוא אותן ולהבין אם הכתבה עשתה את מה שרציתי שהיא תעשה כשכתבתי אותה.

    אם מתרכזים בתגובות לבלוגים – ברור שכאן התגובות הן הדלק שמניע את הכותב.

  • חנן כהן   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 21:18

    כך אפשר לשפר את התגובות לכתבות

    http://www.notes.co.il/hanan/15515.asp

  • עמיחי יעקבי   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 21:59

    כתבת רעיונות יפים מאוד

  • נטאשה   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 23:09

    http://www.haaya.co.il
    הצליחו להפוך את התגובות למשמעותיות הרבה יותר מהמאמרים עצמם…

  • נטאשה   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 23:10

    ברחה לי L…

  • שרעבי   ביום 10 בפברואר 2006 בשעה 1:57

    בגדה השמאלית יש מודרטור. ויש דיונים מצוינים. ומשום מה לא מגיעים כל התולעים האלה מחברות הפרסום וכותבים את דעותיהם כדי לשנות משהו כי הקליקה לא כל כך חשובה כנראה או שזה דורש קצת יותר מחשבה בתגובה.

  • גיא ווסט   ביום 10 בפברואר 2006 בשעה 14:53

    צא מהרשימות כנס לוורדפרס!
    תראה לאיזו זנות ירדתי… כמעט הפכתי לטוקבקיסט שכיר חרב
    http://www.cybered.org/blog/archives/110

  • עתידי המנחם   ביום 10 בפברואר 2006 בשעה 21:25

    למשפטנים ועורכי דין בין הגולשים

    לכתיבת הדברים כאן, קיבלתי טריגר דווקא ממנהלי פורומים. אחת מהן, למשל, ללא מצמוץ בעיניים, שילבה בהודעותיה, דברים בנוסח "רק כך נשנה את פני הדברים" (כמעט אמרה את העולם) וכיו"ב. כלומר, בפורום שבהנהלתה שהציבור רואה בו כ"פסיק" ממה שכתוב ומתרחש, אם בכלל – זה יהווה את התשובה להיעדר במה כאשר זו הקיימת כביכול היא אחד מהשקרים המוסכמים שבעטיים כך אנו נראים.

    העיתונים לדעתי, התקבלו בתודעתו של הציבור וכך השתרשו אצלו שהם הבמה ("הפה של הציבור" כידוע) ואז כל ידיעה חשובה ושלא כן בעיתון היא כבר אמיתית ואמינה שאין בלתם…

    מצב זה נוצר בגלל שקיים עיוות מיום שהעיתון יצא לעולם. חמור מכך, העיוות בהקשר התודעה הנ"ל על כל היבטיו – כוחנות של מעצמה, פטור משבטו של מבקר המדינה, פוטרים מלבקר אותם שלא כן לגבי המוסד, המשטרה והצבא (ראו על כך את דברי מבקר המדינה עצמו שפורסמו בעיתון) – כל אלה ועוד, הם עיוות שלא יעזרו לשנותו מנהלי פורום זה או אחר, עם כל הכבוד.

    הדברים לעיל, הם הקדמה להצעה שכאמור בפתיחת הדברים, שאותה אני רוצה להציע למשפטנים ועורכי דין שבין הגולשים כאשר נושא האינטרנט חשוב להם מהיבט הבמה.

    רבים מכירים את התופעה שכאשר מופיעה ידיעה בעיתון, לפיה נראה אחד השוטרים מחטט באפו בזמן היותו בתפקיד, ידיעה כזו כבר נכנסה למקום מכובד בעיתון, מהמשטרה הגיבו כבר למחרת ואולי אפילו נקטו באמצעים נגד השוטר שסרח.

    לעומת זאת, כאשר באחד הפורומים באינטרנט, נכתב ששוטר נראה מכה אזרח כך סתם ואליו הצטרפו עוד שוטרים. לאחר מכן גדלה המהומה – כך נכתב – והוזנק אמבולנס לפינוי האדם המוכה והחגיגה הייתה גדולה. ידיעה כזו לא הופיעה בשום מקום (פרט לאינטרנט כאמור) והציבור בכלל לא ידע על כך ולהיפך – למחרת נמסר מהמשטרה ש"היום היה אחד הימים השקטים שהיא ידעה…"

    זה מביא אותי להציע את הצעתי:
    כאמור, בעלי יכולת משפטית מבין הגולשים, לאחר שתתפרסם ידיעה כנ"ל, יוכלו לנצל סעיפים קיימים בחוק כמו למשל, ש"ידיעה שפורסמה ברבים ויש בה עניין לציבור" או אחרים שחזקה על המשפטנים שיודעים טוב ממני על סעיפים קיימים שלא מנוצלים ואז יגישו קובלנות נגד רשות ממלכתית או אחרת שאינה עושה דבר בהקשר הידיעה.

    לדעתי, חסר רק תקדים אחד והעניינים "ירוצו" מעצמם. תתארו לעצמכם שתהיה זכייה בבית המשפט ויהיה כתוב שהידיעה הופיעה בפורום X שבאינטרנט – תקדים אחד יכול להספיק שלא לדבר על כמה

  • עתידי המנחם   ביום 11 בפברואר 2006 בשעה 12:46

    מתוך הודעה שכתבתי ב-ynet- ב

    חוק זה לא רק מילה במילון

    לפי המציאות אצלנו, מסתבר, שברוב המקרים כן.
    הפשע, האלימות וההפקרות שאינם יורדים מהכותרות וטרם רואים את האור בקצה המנהרה, הם תולדה של הרבה מאלה שניתן היה למנוע אותם רק שהם קטנים וטרם "הבשילו" לממדים כפי שאנו מכירים.

    ג'וליאני ראש עירייית ניו-יורק לשעבר, היטיב לבטא את משמעותם של הדברים ה"קטנים" הללו והמוטו במסרים שלו בנושא המלחמה בפשע היה שהכול מתחיל מהם ולכן הגרפיטיס הפך אצלו לדגל המוביל של הדברים ה"קטנים".

    ואכן, הוא צדק לדעתי:
    שרשרת ארוכה של דברים קטנים כביכול, היוו את הסטאג' לאותם הגדולים שהציבור חי אותם ואיתם. רשימת אותם דברים היא מכאן ועד הודעה חדשה – חסרי חשיבות כביכול – עד כי לא מדברים עליהם.

    רק על מנת להדגיש את אותם את דברים ולהלביש עליהם עור וגידים, להלן איזכורם בבחינת על קצה המזלג וכל שיעלו במוחי בעת כתיבת השורות כאשר סדר הזכרתם הוא מקרי בהחלט.

    – ונדליזם בכל מקום מזדמן כאשר ה"אובייקטים" הקורצים לונדליסט, ניתנים לפיצוח. כך באוטובוסים ותחנותיהם כאשר באחרונים ה"פיתרון" לכך ניתן ע"י החלפתם במתכת…
    – גרפיטיס באוטובוסים וגם בתחנותיהם, בין השאר. אגב, בימים אלה עליתי לאוטובוס מהחדישים ושם הגרפיטיס לא היה כ"רגיל" – מלא עד אפס מקום עד כי כתבו גם על תקרת האוטובוס (היכן היה הנהג?).
    – מגרשי הכדורגל ששם מוכנים "לתת את החיים" בעבור גול וכבר היו דקירות סכין להמחיש זאת. כל זאת, לא לפני שהסבו את המקצוע של האמא של השופט.
    – הגדול תרתי משמע מהדברים ה"קטנים" הוא מסה של צואות כלבים על המדרכות שלא תראה כמותם במדינות שעמיהן לא זכו לתארים של "עם בחירה", "אתה בחרתנו" ועוד שקרים מעין אלה.
    – חלק מסכם (חלקית) לדברים ה"קטנים" הוא הנתק בין הציבור לבין מי שחייב היה לתת תשובות להם. האחרונים שהם כידוע נבחרי הציבור ודורשי טובתו, לוקים במחלה שקוראים לה "סרבנות התשובה". הסימפטומים שלה שאתה כותב להם מכתבים (כדי להתלונן ולהודיע) ואתה ומכתבך כמוהם כעב"מים.

    מפאת רחמיי על הקורא, אסתפק בדברים לעיל שהיו רק הקדמה לדברים שלשמם אני כותב.

    כל הדיבורים, הכתבות ומה לא בהקשר המציאות (מבחינת הפשע וכיו"ב) הם דישה במקום בלשון המעטה. ואכן, מה לא היה לנו?
    הוקמו ועדות שכבר שכחו את שמותיהם, סימפוזיונים אחרי פשעים גדולים כמו רצח נהג המונית בהרצלייה בזמנו בגלל שיעמום, רצח בגלל ויכוח על כלב, דקירות סכינים בפאבים וכך רשימה ארוכה כאשר הללו הם הדבר היציב ביותר ממה שנכתב כאן – מושלם ו"ומשתכלל".

    לדעתי, שני מרכיבים הם החיוניים והדחופים ביותר:
    האחד, זו במה אמיתית לציבור והשני, מי שיקלוט אותה כאשר הללו יפורטו בהמשך. יש לראות את הנ"ל כמקשה אחת ואין להפריד ביניהם.

    המרכיב הראשון הם העיתונים (בכוונה אני כותב "עיתונים" ולא "עיתונות" כי יש הבדל ביניהם).
    העיתונים ידועים כ"הפה של הציבור" וכיו"ב אמירות בומבסטיות (מי שמם?) – שקר מוסכם ראשון. הללו ששלושת הגדולים שבהם הם בבעלות משפחות הם מיעוט לכל הדיעות אבל מסיבות שמחקר טוב יסביר אותן, הפכו למקובלות כך בציבור ולא מערערים עליהן כשם שלא מערערים על מזג האוויר. מצב זה הביא להפיכתם של העיתונים למעצמה עם הנלווים השליליים הנספחים (כתבתי על כך בפורומים ובבלוג שלי אך מי קורא אותם?). הם בועה משוריינת שאין נכנס ואין יוצא בה.

    בנוסף, העיתונים, יותר נכון "חייליהם", קיבלו מעמד שאין לשום גוף במדינה:
    הם פטורים משבטו של מבקר המדינה ויש להם הטבות – ידועות ושלא כן – שיצרו כמה הרגלים שכידוע ברבות הזמן הופכים לטבע שני. "מבקר המדינה" שלהם זו מועצת העיתונות אבל עליה אדלג כאן. על האחרונה והעיתונים, אני יכול לכתוב מניסיון אישי – כן, אני סתם אחד מ"עמך" – התנשאות ותופעות נלוות. אגב, מבקר המדינה עצמו אמר לאחרונה בהקשר מסוים שהצבא לא פטור מביקורתו כשם שכך גם המוסד והמשטרה ואני שואל ומה ביחס לעיתונים?

    העיתונים, לשם הצדקת התדמית שלהם, הנהיגו את מדורי מכתבי הקוראים הידועים, עוד שקר מוסכם:
    עכבות רבות בפרסום, אם בכלל, בעיקר של מכתבי "עמך". אם כבר פורסם כזה אז מקוצר כאשר לא אחת הדברים הוצאו מהקשרם. ראו את מיקומם וגודלם של המדורים הנזכרים ושמות חוזרים של כותבים, יעני "דעת הציבור"… – הדמוקרטיה חוגגת. כאמור, העיתונים זכו למעמד מיוחד שהרי אומרים "קראנו בעיתון" ולא "ראינו באינטרנט". בהקשר האינטרנט, זו פרשה אחרת כי הוא הכזיב ולא תפש את מקום הבמה ועל כך צריך לכתוב מאמר נפרד וגדול.
    עד כאן לגבי המרכיב הראשון ושוב, מפאת רחמיי על הקורא אסתפק בדברים לעיל ואעבור למרכיב השני.

    המרכיב השני אפוא הוא קולט הבמה.
    כמובן, שהכוונה היא לנציגי הציבור אך הללו נבחרים ע"י מרכזי מפלגות וקבוצות כוח בהם. הם לא הסנטורים הידועים ש"שוט" בחירתם הוא הציבור שבחר בהם שאחרת הרי לא ייבחרו. יש לכך השלכות (ביחד עם המרכיב הראשון שכנראה חיים יפה אחד עם השני, כמובן).
    לו היה לנו סנטור, למשל, הייתי פונה אליו להסדיר בחוק את מעמדם של העיתונים כדי לשנות את המציאות העכורה וזו לא פילוסופיה כמו שכותבים מעמיקי מחשבה כי אם איך אנו חיים.
    עתידי המנחם

  • עתידי המנחם   ביום 11 בפברואר 2006 בשעה 12:50

    אפשר להשפיע – אני לא בטוח

  • נמרוד   ביום 11 בפברואר 2006 בשעה 22:24

    כטסט קייס לטוקבקים – יותר מ-400 טוקבקים לכתבה של עירית לבנה מ ynet

  • עתידי המנחם   ביום 12 בפברואר 2006 בשעה 7:07

    שמורת הטבע של ארץ-ישראל היפה

    כך אני רואה, אומר לעצמי ולאחרים כל אימת שאני רואה בני קיבוצים.
    נולדתי בארץ ואת גיל העשרים עברתי והמילים שבכותרת "באות לי" אוטומטית כמו שאומרים.

    עצוב לקרוא את הכתבה שמתגמדת לעומת הכתבה שכתבתי לעיל אבל מאפיינת בדבר אחד – בשני הנ"ל, מדובר בקריסה חברתית. לעומת זאת, כאשר אני רואה את בני הקיבוצים ורואה את "מאכלסי" המציאות שבכתבה זה כמו להיכנס לחדר חשוך מחדר מואר.

    לו הייתי רוטשילד, לא רק שהייתי תומך כספית בבני קיבוצים במצבם כמו שבכתבה כי אם הייתי תומך באפשרויות מעבר לזה רק שלצערי איני רוטשילד.

    עם זאת, אני מתפלא שבחומר האנושי הטוב הזה של
    בני הקיבוצים, לא קמה מערכת תמיכה ועזרה ביניהם לתקופות משבר. ייתכן שיש משהו אבל כנראה לא מספיק. הלוואי שיתעורר משהו בנידון.
    עתידי המנחם

  • עתידי המנחם   ביום 12 בפברואר 2006 בשעה 16:09

    שלא תהיה טעות: החדר החשוך הוא המציאות שבכתבה שלי "חוק זה לא מילה במילון" והחדר המואר הוא של בני הקיבוצים
    עתידי המנחם

  • אסי   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 16:28

    לונקת אצלי בקריאה נרגשת

  • ישענר זאף   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 18:42

    אני מסכים לחלוטין עם שוקי
    לדעתי זה פשוט לא מנומס לא להגיב

    תאר לך אתה מספר משהו לאדם במציאות, והוא לא טורח להגיד משהו אחר כך, ואפילו לא טורח לעוות את פניו כדי ליצור איזשהי הבעת פנים שתגיד משהו לחברו
    זה לא יהיה מוזר?

    אנשים יכולים להתאמץ יותר בשביל לגרום לאינטרנט להיות פחות מנוכר
    למשל, שיהיו פחות כבדים ויכתבו טוקבקים פשוטים וקלילים שפשוט מגלים את דעתם "אהבתי" או "אתה חולה נפש" – זאת תהיה התחלה
    לא חייבים רק דיונים רציניים ופלצפניים בשביל להעשיר את האינטרנט
    אפשר גם בהבעת רגשות פשוטים ותמימים

    כלומר – זה שאין לך משהו שנון לומר לא פוטר אותך מהחובה להגיב לבן אדם.
    באמת, איזה מין דבר זה?

  • אשתו   ביום 9 בפברואר 2006 בשעה 23:12

    מוזמן לשלי! (-;

השאר תגובה