ההיבריס ועונשו

מאמר אורח מאת
יונית הקיסרית מוזס

ביום שישי האחרון, ערב הבחירות, שודר בערוץ 10 הסרט "מחר לנצח". אחד מסרטי ג'יימס בונד האהובים עלי. בגלל העלילה.
אני יודעת שאף אחד לא רואה ג'יימס בונד בגלל העלילה, אבל בכל זאת, השבלונה של מדינה רעה ומדינה טובה קצת מעייפת אותי. הרשע בסרט "מחר לנצח" הוא טייקון תקשורת ילדותי וקטנוני שצבר כוח רב. העלילה נוגעת לכך שסין סירבה לתת לו זכויות שידור, ולכן מנסה אותו טייקון תקשורת להשתמש בכספו ובשליטתו על אמצעי מדיה רבים כדי לעורר מלחמת עולם בזעיר אנפין, שמטרתה למוטט את השלטון בסין, ולהעלות מישהו שיעניק לו את זכויות השידור. ג'יימס ואיזו סינית חביבה, עם הופעת אורח ללואיס ליין, עושים את כל השטיקים הרגילים ומצליחים למנוע את המזימה.
בסופו של דבר M הצינית מורה לפרסם שאותו טייקון תקשורת עלוב נפש התאבד במהלך שיט תענוגות (כמה שנון מצידם…).
 
אני מודה, אין שמחה כשמחה לאיד. ואתמול, יום אחרי הבחירות, לאחר פרסום של תוצאות אמת כמעט-סופיות, שמחתי לאיד. לא לאידה של קדימה. לא לאידו של הליכוד. לאידה של התקשורת. העלילה של הבונד שתואר לעיל היא מוקצנת, כמובן, אבל גם כאן במהלך קמפיין הבחירות קרה דבר דומה. כמה גורמים בתקשורת סבלו מתופעה עצובה של עליית השתן לראש, דבר שבטרגדיה היוונית מכונה בשם "היבריס". וזה נגמר כמו בטרגדיה יוונית, אם כי עם נטייה "קלה" לכיוון הפארסה.  
 
אני עובדת בתקשורת כבר מספר שנים. לא במקום בולט, לא בחדשות תודה לאל, אבל בתקשורת. אני גם מאמינה גדולה בנחיצותה וחיוניותה של התקשורת לדמוקרטיה ולאנושיות בכלל, בלי לפרט את העניין כאן. אך בתקופה האחרונה עלתה במוחי המחשבה שאולי זה לא מקום כל כך טוב להיות בו. הסתובבתי בהרגשה מלוכלכת, שבעל כורחי אני נמנית על חבורה של אנשים יהירים, שחצנים, שלא לומר לא-מקצועיים שלא שמעו על דבר כזה שנקרא אתיקה, שאף אחד לא בחר ואף אחד לא מינה, שאת רובם אף אחד לא מכיר, ושמנסים לקבוע את האג'נדה ולהחליט עבור העם מה טוב בשבילו.
 
אבל אתמול בבוקר קמתי וגיליתי שהעם עדיין מחליט בעצמו על האג'נדה, ולא נותן לאף גורם כזה להחליט בשבילו. טוב, נו, לפחות 63% מהעם המחליט (בעלי זכות הבחירה). וכתומכת גדולה של עמיר פרץ ושל השיטה הסוציאל-דמוקרטית, חשתי גם את טעמו המתוק של הניצחון (הזמני). ואני אסביר.
 
***

עמיר פרץ נבחר לראשות מפלגת העבודה, ואמר כי הוא מתכוון לשים על סדר היום את הנושא הכלכלי-חברתי, ולהפוך אותו לנושא החשוב ביותר במערכת הבחירות. אולמרט התחיל, וביבי אחריו, בניסיון להחזיר את סדר היום המדיני-ביטחוני של ההפחדות והאיומים וניסיון ההרדמה הרגיל של הציבור.
התקשורת כמעט כאיש אחד התגייסה למשימה. ושיא ההיבריס היה יום או יומיים לפני הבחירות, שישבו החברים באולפן וקבעו חד משמעית שסדר היום השולט, זה שהם קבעו, היה המדיני-ביטחוני. זאת אפילו בלי לציין את ההסתרה והטריוויאליזציה שנעשתה לעמיר פרץ ולאג'נדה שלו, או את ההתנכלות הזולה, שהגיעה לשיאה בכתבה המפורסמת בערוץ 2, לבנימין נתניהו.
 
נוסף על זה עניין הסקרים. התקשורת כמובן ניסתה להפיל את כל העניין על ראשם של הסוקרים, אבל זו שטות כמובן. הסוקרים הם טכנוקרטים, אנשי מקצוע. לא מעניין אותם אם הסקרים שלהם משקפים דעת קהל או מעצבים אותה. הדבר היחיד שמעניין אותם הוא שהסקר יהיה נכון. אחרת, הם נפגעים בכיס. הם הרי לא מרוויחים את לחמם מסקרי הבחירות, ומי יזמין סקר מפאשלונרים?
מי שפרסם את הסקרים זו התקשורת, ובצורה לא מקצועית בעליל (כפי שאמר, למשל, המומחה קנת גולדסטין, שטען כי הציבור בישראל מקבל דיווחים על סקרים מהם מושמטים לעיתים קרובות עובדות בסיסיות ועוד כהנה וכהנה טענות, עליהן ניתן לקרוא בכתבה הזאת מ-ynet). ומי שעסק בסקרים האלו בלי הרף, כמו הספקולנטים הכי ירודים שיש, זו התקשורת.
 
והקהל שם עליהם קצוץ. הקהל הצביע לפי אג'נדה כלכלית-חברתית, והתעלם לחלוטין מהאג'נדה המדינית-ביטחונית. ומדוע אני אומרת את זה? תסתכלו על התוצאות. אם זה היה אכן משאל עם על תוכנית ההתנתקות הגדולה והחד צדדית של אולמרט, והציבור היה תומך בה, אז אולמרט היה אכן מקבל את ה-45 מנדטים שנתנו לו הסקרים פעם. אולמרט קיבל 28 מנדטים. אף אחת משותפותיו העתידיות הרצויות לא תומכת בנסיגה בלי הסכם או לפחות משא ומתן – לא העבודה ולא ש"ס. ואם הציבור אכן מתנגד כל כך לתוכנית הזאת, כפי שהראו סקרים בעניין, אז הוא לא היה נותן לאולמרט מנדט אחד ומחזק את ביבי מאוד. אף אחד משני התסריטים האלו לא קרה.
 
וחוץ מהעניין הקטן הזה, שימו לב מה קרה. עמיר פרץ שמר על כוחה של העבודה, לראשונה מזה זמן רב, ובמובן היחסי ניתן לומר שהוא התחזק משמעותית ברמה של קביעת סדר יום בפועל, ולא רק בקמפיין. בבחירות שעברו העבודה קיבלה 19 מנדטים, לעומת 38 של הליכוד של אריק שרון. עכשיו יש להם 20 מול 28 של אולמרט. ש"ס, שכל הקמפיין שלה עסק בנושאים כלכליים-חברתיים, היא השלישית בגודלה. ליברמן, ששם על דגלו דאגה לעולים ולעניין החברתי ה"קטן" הזה של הביטחון האישי והמלחמה בפשע, התחזק משמעותית.
 
פתאום צצה לה יש מאין מפלגת גמלאים, שהיו בין הנפגעים הגדולים של התוכנית הכלכלית האכזרית של ביבי. לגמלאים, אם שמתם לב, לא היה מצע מדיני-ביטחוני, וגם בלעדיו ובלי שאף אחד כמעט ידע מי זה רפי איתן, ואף אחד עדיין לא יודע מי נמצא אחריו ברשימה, הם קיבלו 7 מ
נדטים, ולא רק מקשישים. (רגע, שנייה, דיווח מהשטח – כרגע שמעתי שהם תומכים במפת הדרכים. היפ היפ הוריי).
 
***

ביבי, שנזכר רק בימים האחרונים לפנות לציבור ולומר – אבל לא היתה לי ברירה, הצלתי את המדינה וכו', גילה שאף אחד לא מאמין לו יותר. הציבור לא התרשם משום איום ושום ניסיון הפחדה דמוגרפית או אנטי-חרדית, והמפלגות האנטי-ערביות מצד אחד והאנטי-חרדיות מצד שני לא עברו את אחוז החסימה, למרות סקרי הגזענות המבהילים שהתפרסמו בתקשורת.
 
בקיצור, האג'נדה שקבעה את הבחירות היתה כלכלית-חברתית. עמיר פרץ עבר את המשוכה הראשונה, על אפה ועל חמתה של התקשורת. עכשיו רק נותר לו לרכוש את אמונו של הציבור במעשים, וכולי תקווה שהוא אכן יעשה זאת. בכל מקרה, קמתי אתמול בבוקר עם קצת יותר אמון בציבור הישראלי ובשיקול הדעת שלו. האידיאולוגיה כנראה עוד לא מתה, למרות ששטרית ניסה להכריז על מותה. החמלה כנראה טרם פסה מן העולם, וגם לא האנושיות, אם כי מידת קיומן עדיין קטנה מדי. אבל יש תקווה. וזה הכי חשוב. 
 
עכשיו רק צריך להחזיר את האמון ביכולתו של הפרט הבודד לשנות את מצבו לאותם 37% מיואשים, חסרי תקווה ואמונה, שלא טרחו בכלל להגיע לקלפי.
 
ולגבי התקשורת – הם כמובן לא "יתאבדו על יאכטה", אלא ימצאו אין ספור תירוצים, ויתכן שאף לא יקלטו בכלל את המכה שספג ההיבריס שלהם. סביר להניח שניקוז השתן מהראש יימשך זמן מה, אם בכלל. אבל הציבור הראה להם מאיפה – כפי שאומר שוקי – מלשלש הדיונון. בינתיים, זה נראה לי לגמרי בסדר שהחברים שם במערכות החדשות ימשיכו להוות אינפוטיינמנט מסחרי, ושום דבר חוץ מזה. העם הרבה פחות טיפש ממה שהם חושבים.
 
**
 
נ.ב. היום בבוקר כבר נחשף השקר הראשון של אולמרט. ב-ynet לפחות טענו שאולמרט לא יסכים לוותר על האוצר, ומוכן לתת לפרץ את הביטחון. אם כל מה שחשוב לאולמרט זה הנסיגה החד צדדית, העניין המדיני-ביטחוני, והעניין הכלכלי-חברתי נמצא בעיניו בשוליים, אז מה פתאום הוא לא מוכן לוותר על האוצר? מה פתאום הוא מוכן למסור את הביטחון, מכל התיקים שבעולם? איך בדיוק הוא יבצע את ההתכרבלות שלו עם שר ביטחון שאומר קבל עם ועדה שקודם כל צריך למצות את כל אפשרויות המשא ומתן, ורק אז לשקול צעדים חד צדדים, ובטח שלא בסדר גודל הזה?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עלמה   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 13:49

    וצפויים לנו עוד תענוגות רבים ממן זה בקרוב, כאשר נוכל לצפות באברמוביץ, חסון ושאר הקרנפים פונים בנימוס עילאי ובלקקנות לשר (האוצר?) עמיר פרץ.
    ואגב, רק אמש במבט, בראיון שערך יבין עם פינס בנושא חלוקת התיקים, העיר יבין (שמהשקפותיו המתנשאות ניתן היה כבר להתרשם במהלך מערכת הבחירות): "אז איזה תיק יכול להתאים לפרץ?!" יענו: מה הדפ"ר הזה עם השפם בכלל יכול לעשות – אולי משרד הדואר?
    ולאחר סיום הראיון היא הפטיר : "שר חוץ, בלי אנגלית…."
    הערה שהוא לא היה מעיז להוציא על אף מועמד אחר. לא התעצלתי ושיגרתי הבוקר תלונה על כך לנציב התלונות של רשות השידור.

  • מפהק   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 14:15

    ולפני שאני נרדם, אני מזכיר לך שפרץ (שתיאורטית היה צריך לקבל גם את שלושת המנדטים של עם אחד), קיבל בסיכום הכולל פחות ממצנע.

    למה? כי הציבור הבין, למרות כל החירטוטים המתרפסים שלך ושל דומיך, שמדובר בבריון ועדים נפוח וחסר כישורים מינימליים

  • שוקי   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 14:28

    קודם כל: אמא שלך מתרפסת.
    לפי ההיגיון שלך קדימה הייתה צריכה לקבל את 29 המנדטים שלקחה מהליכוד, את 15 המנדטים שלקחה משינוי, וכמובן את ה-6-7 מנדטים של קשישים גזענים שלקחה מהעבודה, סה"כ 51 מנדטים.

  • אמא   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 14:33

    תגובתך העניינית עשתה עלי רושם עז, אבל איך היא בדיוק קשורה לדברים שנאמרו כאן למעלה? טוב, נו, כנראה שלדרוש ממך לקרוא יותר משתי מילות קוד בדברים שעליהם אתה מגיב זה באמת מוגזם. אבל מי גאון של אמא…

  • אורי   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 14:47

    חברים יקרים, אולי מספיק עם ההמצאה הזו שהתקשורת נגד פרץ? הרי זו שטות מוחלטת. מה שפרץ חטף מהתקשורת בטל בששים מול מה שכל פוליטיקאי אחר אוכל מדי יום. יכול להיות שאתם לא רגילים שהתקשורת לא רוקדת ממש בדיוק לפי החליל שלכם, ושהיא מחליטה פתאום ללקק גם לאולמרט משל היה ראש מרצ או לפחות פעיל מחסום ווטש, אבל זו עדיין ממש לא תקשורת עוינת.

    נסו לדמיין, למשל, שאותו בחור שנהרג בתאונה כל כך טרגית ומטופשת, למרות שהממונים עליו הוזהרו לא לטפס על עמודי חשמל, היה שייך למפלגה אחרת? להקל עליכם, תחשבו שהוא היה, נגיד, חייל סדיר במהלך אימון. הייתם מסתפקים בהבעת צער? או שהייתם מחפשים את הראש של הרמטכ"ל, או לפחות המג"ד? כאן אפילו בש"ג לא נגעו, והגינויים בעיתונים הופנו כולם נגד "המפלגות" – למרות שרק אחת מהן התפארה שהפעילים שלה מטפסים על עמודי חשמל, ולמרות שפרץ בלי ספק ידע שהשלטים לא מגיעים לשם מעצמם.

    התקשורת היא אותה תקשורת, אתם יכולים להרגע. היא עדיין של האבא שלכם, ולילדים שלכם עדיין שמור מקום בגל"צ או דו"צ. והיא עדיין חזקה מאוד – הנה, היא הצליחה לקחת שר אוצר ששקם את קרנות הפנסיה על סף קריסה ולמעוך אותו, ובאותו זמן לקחת את אותו איש שהביא אותן לשם בשנים של ניהול מושחת ומרושל ולהפוך אותו לגיבור מעמד הפועלים. היא יכולה להציג מפלגה שהמועמד שלה לשר המשפטים הוא בוז'י הרצוג כתקוה לסטנדרטים חדשים בפוליטיקה. היא יכולה להחליט שהבקורת על פרץ היא עדתית – למרות שההצבעות בקיבוצים ובעיירות הפתוח חזרו על אותה מתכונת קבועה, ובאותו זמן, בשביל הצחוקים, להריץ רשימה כלל אשכנזית של גמלאים ולהכניס 7 אנשים שאף אחד מכיר לכנסת. יותר מזה?

  • ג'ו   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 14:53

    שהועלתה במאמר. כל אדם שעיניים בראשו יודע שביבי סבל הרבה יותר מפרץ ברמה הפרסונלית, והטענה לגבי פרץ כאן היא לגבי ניסיון ההשתקה של האג'נדה. הטענה היתה שהתקשורת ניסתה לקבוע את סדר היום ולקבל את ההחלטות במקום העם, וכשלה בכך. זו טענה די אופטימית, ואני מעדיפה אותה על הציניות המרירה שלך.

  • יאני   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 15:09

    אבל רק לגבי המבזק שלך בסוף – זה נראה לי קצת חלש בתוך הוכחה ל"חברתיותו" של אולמרט: יכולים להיות לו מניעים אחרים להתקשות למסור את תיק האוצר, כמו למשל מחויבות למפלגתו (כמו שהבטיח את החוץ ללבני, הוא היה עשוי להבטיח את תיק האוצר למישהו אחר).

    נאום הניצחון של אולמרט התרכז בהתכנסות, כלומר בסוגיות בטחוניות-לאומיות הרבה יותר מאשר חברתיות.

    ומי ייתן וחזונך האופטימי יתגשם. נתתי את קולי לפרץ, תוך חששות אבל בתקווה שזה הדבר הנכון לעשות.

  • שוקי   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 15:16

    התקשורת שייכת לאבא שלי? טוב לדעת.
    אתה כל כך לא בכיוון שאתה לא מתאר לעצמך. ב-99' הסתובבתי בכל מקום וצעקתי על מה שעשו לביבי, וזה באמת היה הרבה יותר גרוע ממה שעשו הפעם לפרץ.
    ונכון, שהשנאה של אנשי תקשורת בישראל לביבי לא דומה לשום דבר, אבל זה לא הפריע להם להלל את מהלכיו הכלכליים במשך השנים האחרונות ולשטוף את המוח של אנשים כמוך בתעמולה ניאו-ליברלית שאין לה שום בסיס באף מחקר כלכלי.

    לגבי פרץ – כשהוא הפך לראש ההסתדרות היא הייתה בגירעון של 1.2 מיליארד וכשעזב את התפקיד הגירעון היה 400 מיליון. אולמרט הגיע בירושלים להישג הפוך, וכך גם צ'יץ' שתמך בקדימה.

    לגבי הטרגדיה של ליעד גולן ז"ל – זה לא עניין לעשות בו שימוש ציני. לומר ש"המפלגה התפארה" זו שטות וזה שקר. זה שמישהו התייחס באתר לטיפוס על עמודי החשמל כקוריוז, היה טיפשי, ורבים יצאו נגד זה בזמן אמת – כמו חנן, שעשה את זה כאן.
    העובדות הן שבכל המפלגות עשו את זה, כנראה לא "בהוראה מלמעלה" אלא בגלל עודף מוטיבציה של פעילים. זו אחת מהרבה תופעות פסולות שהיו במערכת הבחירות הזו, כולל שליפות סכינים (אמיתיות, לא פוליטיות) בשטח, כולל אלימות מסוגים אחרים. טוב מאד שהתקשורת לא רקדה על הדם הזה.

  • יונית   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 15:23

    הוא הבטיח את החינוך לרייכמן, אבל לא תהיה לו כנראה שום בעיה לוותר על רייכמן, ולוותר על עוד כהנה וכהנה הבטחות. אני אישית לא חושבת שזה קשור להבטחות, ההיצמדות שלו לאוצר. יש אמירות באוויר, שסביר להניח שהוא גם יודע שהוא לא ממש מחוייב לממש ותמיד יוכל למצוא דרך לצאת מהן, כמו תוכנית ההתנתקות הזו שלו, ויש מעשים, כמו היצמדות לאוצר ונכונות לוותר על הביטחון. כמובן, אגב, שזו לא הוכחה לשום דבר, אלא רק תהייה. גם כאן אנחנו ניזונים שוב מפרשנויות של אנשים שטרם התחילו בתהליך ניקוז השתן, וצריך עוד לראות מה יהיה.

    אגב, לגבי פרץ לא נתתי חזון. נתתי לו את קולי, ועכשיו אני נותנת לו את אמוני למשך תקופה מסוימת, בתקווה שהוא ימשיך את מה שהתחיל בצורה של ניסוח אג'נדה וסדר עדיפויות גם במעשים בפועל. אני לא נמצאת במצב של הסתנוורות ממנו, אם כי אני מחבבת אותו מאוד. מבחינתי, אמון הוא תמיד מותנה, בעיקר כשמדובר בפוליטיקאים. ואם הוא לא יצדיק את האמון הזה, את הקול שלי הוא לא יקבל פעם נוספת.

  • אורי   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 15:35

    שוקי, קודם כל, אני מקוה שברור שאני לא מדבר על אביך אלא על תחושת הבעלות הטבעית שאנשים בשמאל מרגישים על התקשורת, ועל גופים מסוימים במדינה.

    אני מעריך את זה שצעקת על מה שעשו לביבי, אבל עם כל הכבוד זה לא מייצג את התקשורת. הבקורת שלי היא על התקשורת בישראל, לא עליך אישית. אני הרי לא מכיר אותך, וגם אתה לא אותי (אגלה לך שהשקפתי הכלכלית עוצבה הרבה לפני שביבי עלה על הבמה, והיא נמצאת קצת שמאלה ממנו, אבל נעזוב את זה לויכוח אחר.)

    את מה שאתה אומר על הטרגדיה של ליעד גולן ז"ל אפשר ליישם על כל מקרה בעצם. אם זה נקרא לרקוד על הדם, אפשר להפסיק לדרוש אחריות ממפקדים, מנהלים או אפילו שרי אוצר. בכל מקרה, הטעון שלי פשוט – אם זה היה קורה למפלגה פחות פופולרית במדיה, גם היו מגנים את "המפלגות"? אני כמובן לא יכול להוכיח את זה, ישפוט כל אחד בינו לבין עצמו.

  • אורי   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 15:38

    ג'ו – אני מסכים שהעבודה הצליחה לשנות את האג'נדה של הבחירות, וכל הכבוד על ההישג, אבל אני לא מסכים שזה היה למרות התקשורת. להיפך, אני חושב שהתקשורת סייעה לה מאד.

    אני מתנצל על הציניות המרירה, זה עדיין בהשפעת הבחירות. אם הייתי בדעות של רוב האנשים כאן, מן הסתם הייתי גם אני אופטימי 🙂

  • יונית   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 15:45

    לפעיל ליכוד לפני שמונה שנים. תבדוק את מי גינו אז ומה עשו אז, ותחזור לדווח.

    לי אישית נראה שבן אדם בוגר ושפוי בדעתו שמטפס על עמוד חשמל מרצונו החופשי כדי להסיר שלט של הליכוד (ואיך, אגב, הגיע לשם השלט של הליכוד?) הוא קודם כל לא לגמרי שפוי ודבר שני אחראי על עצמו. אני למשל התנדבתי במשך תקופה עכשיו לפעילות במפלגה, ולא הייתי מעלה על דעתי, אפילו כמחשבה חולפת, לעשות דבר כזה. וגם לא אף אחד שאני מכירה. באותו אופן אתה יכול לחפש אחראים שאינם הנהג השיכור לנהגים שיכורים שנהרגים בתאונות או אחראים שאינם האופנוענים שנוסעים במהירות של 300 קמ"ש למותם של אותם אופנוענים בתאונה. צר לי על הבחור הזה, אבל זה לא משנה שאי אפשר פשוט לקשר את זה לשום דבר מפלגתי או פוליטי בלי לחטוא בעיוות מושג האחריות ובזילות שלו.

  • יונית   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 15:55

    נראה לי שאפשר להראות בצורה די פשוטה ודי ברורה שהתקשורת במדינת ישראל, לפחות חלקים נרחבים ממנה, פועלת מתוך שיקולים עסקיים מסוימים, ומציגה את האג'נדה הליברלית פונדמנטלית שקידם ביבי כשר אוצר כתורת משה ואילו את האג'נדה הסוציאל דמוקרטית כמן סוג של קומוניזם מגוחך ואנכרוניסטי, אם בכלל. מהבחינה הזאת הם ממש לא זקוקים לביבי כדי לקדם את המדיניות שלו, אבל הם בהחלט לא מקדמים את האג'נדה של פרץ. כמובן שהיו כמה צדיקים בסדום, אבל הרוב הלא כל כך דומם עסק בעיקר בניסיון הרדמת הציבור, שלא יתחיל חס וחלילה להתעניין במהויות או בשיח ציבורי. וגם מבחינת ההתייחסות לנאומים שונים של האישים השונים, כמות הכתבות או אופן הגשתן, הדברים היו יחסית ברורים, ולא טובים לאג'נדה של פרץ.

  • שוקי   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 16:45

    אני שמח שהבהרנו שאני לא מאלה שחשים בעלות על התקשורת. אדרבא – אני לא זוכר שהייתה לתקשורת אג'נדה שהייתה דומה לשלי. ומכיוון שלשנינו, התקשורת ואני, תמיד יש אג'נדה – אז ברור שאני מרגיש בדיוק ההפך מ"בעלות" על התקשורת. אני מרגיש שהיא מתייחסת אליי כאל נתין – בדיוק כמו שמתנהגים שאר מרכזי הכוח במדינה.

    אני לא יודע מה עיצב את השקפותיך הכלכליות ומתי זה קרה. מה שברור, הוא שאתה מצטט קטעים מתוך הפרופגנדה של ביבי. ביבי לא הבריא כאן שום דבר, ולא שיפר את סיכויינו שלא להגיע למשבר פיננסי – לכל היותר דחה את המשבר, במחיר של הגדלת הסיכון.

    אני לא חושב שאתה מוטה במכוון לצד האידיאולוגיה של ביבי (ואולמרט, ולפיד). אני חושב שהניאו-ליברלים מוליכים את הציבור שולל, כשהם נושאים לשווא את שמותיהם של השוק החופשי, ההפרטה, הדה-רגולציה וכו'.
    כל אחד מהדברים כשלעצמו יכול להיות דבר מאד חיובי. הכל שאלה של איך וכמה ומתי. אצלנו, השוק החופשי הוא לא באמת חופשי, בהפרטה מעורבים אינטרסים זרים, והדה-רגולציה נעשית מהר מדי ובמקומות הלא נכונים.
    זה, יחד עם פיקוח לא מספיק הדוק על הבנקים, אכיפה כושלת של חוקי עבודה, והרבה מאד שחיתות בכל הדרגות, לא נקרא להבריא את הכלכלה. וזה לפני שאמרתי מילה אחת על הפגיעה בשכבות החלשות.

    לגבי האחריות על ליעד גולן ז"ל –
    המקרה צריך להיחקר, ואם יתברר שמישהו במפלגה עודד אותו לעשות את זה, אז אותו מישהו יצטרך לקחת אחריות.
    זה שונה לגמרי ממצב שבו היה קורה דבר כזה לחייל, כשהוא במהלך שירות צבאי שנדרש ממנו על פי חוק. האחריות של המדינה ושל צה"ל על חייל כזה, לא דומה לאחריות שיש למפלגה על מתנדב שעושה מעשה שטות על דעת עצמו.

  • מפהק   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 17:06

    אמא שלי מתרפסת. ושכחת להגיד שיש לי גם זין קטן, כמו שאתה אוהב לכתוב כשאתה לא מסוגל להגן על השטויות שאתה כותב (דהיינו תמיד). ועכשיו, אחרי שהבהרנו את העניין, (ובגלל שאני טוב לב אז לא דיברנו על אמא שלך ועל הבן המוצלח שלה), עדיין נשארנו עם עילג נפוח, מתלהם וחסר כישורים, שקיבל פחות ממצנע

  • יונית   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 18:09

    איך 20 מנדטים זה פחות מ-19. אולי זה עובד רק בסוג המתמטיקה שתואם את סוג הבנת הנקרא ורמת האינטליגנציה שמפגין כאן המפהק, שמפהק בצדק רב, לנוכח העובדה שאנחנו נאלצים לקרוא את אמירות השפר שלו במשך 20 שניות בממוצע, והוא חי עם עצמו כל הזמן…

  • יונית   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 18:18

    מניתוח הנתונים שביצע היום רפי סמית עולה ש-60% מהאנשים שהצביעו למפלגת העבודה הצביעו לה בפעם הראשונה. ושכל שרידי מפא"י עברו למפא"י החדשה, דהיינו, "קדימה" (אשכנזים חילונים מעל גיל 50, בקיצור). ז"א, שפרץ קיבל הרבה יותר ממצנע, שנבנה על בסיס המפא"יניקים האלו, ושינה את פניה של המפלגה תוך כדי שמירה על כוחה.

  • קול קפיטריית גילמן   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 18:19

    יונית אל תתרגשי, לא כל אחד חייב לדעת חשבון. ויכול להיות שהמפהק מתכוון לזה שבבחירות האלה כל מנדט שווה פחות קולות מאשר בבחירות '03 בגלל אחוז ההצבעה הנמוך?

    המאמר שלך מעולה, מי ייתן ונקרא הרבה דברים מפרי עטך, אם באתר של חברך חובב החצילים ואם באתרים אחרים.

  • יונית   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 18:25

    איפה הייתי היום בלעדייך…
    ותודה על התמיכה. דמעות עולות בעיני…

  • קול קפיטריית גילמן   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 18:29

    עשיתי חישוב וראיתי שלו היו כל 5.014000 איש מצביעים, כל מנדט היה שווה בערך 42 אלף קולות. אבל רק 63 אחוז, כלומר 3.159000 איש הצביעו ואז כל מנדט שווה קצת יותר מ-26 אלף קולות. יכול להיות שיש משהו בדברי הלז.

  • יונית   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 18:32

    קשה להתייחס אל 37% שלא הצביעו כאנשים שהיו תומכים במפלגת העבודה אם מצנע היה עומד בראשה, לא?

  • קול   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 18:34

    כן. אבל ברור שהמפסידים מאי-הצבעה הם הגדולים כלומר ביבי, פרץ ואולמרט.

  • קול קפיטריית גילמן   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 18:35

    בעצם, גם ליברמן.

  • יונית   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 18:39

    זה כבר סוס מת. אני רק מתפללת עכשיו בכל ליבי שפרץ יצדיק את ההשקעה ואת האמון, ולא ייקח את הביטחון.

  • קול קפיטריית גילמן   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 18:41

    ייקח מה שייתנו לו. סביר להניח שח"כי מפלגתו יאכלו אותו בקרוב. חבל…

  • יונית   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 18:43

    תסריט אופטימי שבו הוא מתנהג כפי שהתנהג עד עכשיו, באחריות ובשיקול דעת, וסותם להם את הפה לארבע שנים. אבל אני לא פותחת פה ורק מחזיקה אצבעות.

  • קול   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 18:45

    נראה, נראה… אני די סקפטי לגבי יכולתו להחזיק את הסוסים האלה תחת המושכות שלו. אבל נראה.

  • עלמה   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 19:21

    וזו תופעה די חדשה במפלגה גדולה בישראל (קדם לו בכך מצנע). פרץ לא הגיע בתהליך המקובל: שנות עסקנות מרובות שתחילתן באגודת הסטודנטים או לחלופין הצנחה מעמדת הרמטכ"ל.
    הוא הגיע לראשות המפלגה בתהליך מהיר, כשהוא אינו מקובל על העסקונה הוותיקה וגם אינו מקובל על חלק גדול של הציבור, ולכן חובת ההוכחה מוטלת עליו כל העת. אם לא יתפקד בהתאם לציפיות הגבוהות וישיג את היעדים שהבטיח לציבור בוחריו, הוא לא ישרוד במפלגה אוכלת ראשיה זו.
    לכן במסגרת החוזה הזה, פרץ חייב "לספק את הסחורה" במהלך הקדנציה.

  • יונית   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 19:24

    שהעניין לא נגמר ביום הבחירות, אלא רק התחיל… ההישג סביר מאוד בעיני, אבל אין אופציה לנוח אפילו דקה אחת על זרי הדפנה המכורסמים האלו…

  • אורי   ביום 30 במרץ 2006 בשעה 20:55

    פרץ לא הגיע אחרי שנות עסקנות? הוא נהל את ההסתדרות, לפני זה היה ח"כ וראש עירית שדרות.
    הוא לא הגיע לראשות העבודה ישר מחממת הפרחים בניר עקיבא.

    (כל זה נאמר דוקא לזכותו, האחרונים שהגיעו עם "חוזה אישי" לא היו ספור הצלחה, כזכור)

  • יונית   ביום 31 במרץ 2006 בשעה 3:56

    בעיני חמלה זו לא מילה מושחתת, אלא מילה שמציינת את המוטיבציה האנושית הכי בסיסית, במובן של compassion, השתתפות בייסורי הזולת, דחייה מוחלטת של ייסורי הזולת, משהו שקשור באופן עמוק לדברים אחרים שאני עוסקת בהם יומם וליל. ולגמרי לא התכוונתי לדבר על זכויות.

  • יונית   ביום 31 במרץ 2006 בשעה 4:28

    מה יש לך נגד חמלה (שהיא לא רחמים), ואיך חמלה יכולה ליפול תחת כל אחת מהקטגוריות הללו, ביחד או בנפרד.

  • עלמה   ביום 31 במרץ 2006 בשעה 9:16

    הם ראויים ליחס של כבוד, שפירושו הזכות לקיום הוגן, ליחס צודק ושיוויוני. החמלה- סלחנות-חיבה שמוחלת על הצדק, הגיעה לעולם עם הנצרות והבודהיזם,

  • יונית   ביום 31 במרץ 2006 בשעה 11:31

    זו פעם ראשונה בחיים שלי שמישהו טען שאני ימנית, והטענה הזאת רחוקה מרחק שמים וארץ מהאמת, מכל בחינה והיבט. יש לי איזו תחושה שקיימת בינינו או אי הבנה או מחלוקת לגבי משמעותם של מושגים, ואם תרצה לענות ביותר משורה אחת, ולהסביר למה אתה מתכוון בדיוק, אני אשמח.

  • יונית   ביום 31 במרץ 2006 בשעה 11:34

    אולי פסיכולוגיזם יכולה להיות הקטגוריה המתאימה לדברי מכל האופציות שהציע שפי. אני לא חושבת שאפשר לנטרל את העובדה שגם צדק, כמו כל דבר אנושי, מבוסס על משהו רגשי, ונראה לי שחמלה (אני לא רוצה להשתמש במילה אמפתיה מסיבות מסוימות) היא הרגש הנכון. ואין לי שום דבר נגד חוכמות של דתות אחרות, אם כי אני סוברת שהיהדות דווקא מסכימה איתי בנושא החמלה.

  • יונית   ביום 31 במרץ 2006 בשעה 22:33

    איפה המחלוקת בינינו. כשאמרתי חמלה נדמה לי לפחות שדיברתי בדיוק על זה, פלוס רגש אנושי בסיסי של הזדהות אמיתית עם ייסוריו של הזולת ורצון אמיתי להקל על מכאוביו, ולא כדי "לעשות לו טובה" או כי אני טובה ממנו, אלא כי זה מה שמגיע לו כבן אדם. עניין בסיסי.

    לא אמרתי זכויות, כי לפחות במקומות שבהם אני מסתובבת, השיח בנושא זכויות בא ממקום מאוד מתנשא בעיני, ונפשי נקעה בו, ולכן אני מעדיפה בדרך כלל להפוך אותו לדיון שעוסק בחובות של אדם כלפי זולתו ולדיון בנושא האחריות האישית.

  • שפי   ביום 31 במרץ 2006 בשעה 2:24

    הסכמתי עם רוב הרשימה, אבל אני תוהה מה זה אומר על הכותבת שהיא נוקטת במילה "חמלה" במקום "זכויות".
    ואם כבר התחלתי עם חיים-ומוות-ביד-הלשון אז אני מקווה בשבילה שהיא אף פעם לא נוקטת במילה האף-יותר מושחתת "תעסוקה", צריך לומר "עבודה".

  • שפי   ביום 31 במרץ 2006 בשעה 4:23

    התלבטתי בין "מושחתת" לבין "קפיטליסטית" לבין "אדנוּתית" לבין פסיכולוגיסטית.

  • שפי   ביום 31 במרץ 2006 בשעה 4:49

    יונית אם את לא מבינה שמדובר בזכויות אז חבל על הזמן (במובן הישן), ואפילו נתניהו הוא יותר שמאלי ממך.

  • שפי   ביום 31 במרץ 2006 בשעה 16:17

    החמלה שבנצרות לא מתכוונת לַצדקה-וַחסד שביהדות אלא ליחס לחוטאים, כלומר אם להביא דוגמא מהנושא הספציפי אז הקשיש שחי-בזבל אמור לחוש חמלה כלפי אנשי ההון-שלטון יותר מאשר ההפך.
    וגם הצדקה והחסד שעליהם מדברת היהדות (צדקה זה מהשורש צדק, כמובן) אין כוונתם לגחמה ריגשית אלא למצווה, חוק. הקצנתי קצת את הסוגייה הזאת כאן:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=2180568

    ומהדתות הישנות לדת הדמוקרטיה: הכסף והרכוש והשלטון נמצאים בידי אנשים מסוימים לא בחסד אלוהים אלא בחסד האוכלוסיה, שלא רק מרשה להם אלא אף מקיימת ואף המציאה-חוקקה את הטאבו וזכויות הקניין. למה האוכלוסיה מרשה להם וכו'? כדי שלא תהיה אנרכיה, זה הכל. אבל סדר והליכים (מה שנקרא "תרבות") אינם מטרה אלא אמצעים.

השאר תגובה