השקר הניאו-ליברלי

ברשימה המעצבנת הזו ב-TheMarker, שפורסמה בשבוע שעבר, ממשיכה מירב ארלוזרוב לטפח את השקר הניאו-ליברלי. הפעם נשלף מקברו אדם סמית', אבי הכלכלה המודרנית. יובל דרור הסב את תשומת לבי לתשובה המלבבת של יוסי דהאן למאמר של ארלוזרוב, בו הוא – פשוטו כמשמעו – קורע אותה לגזרים. גם התגובות שוות קריאה.

אבל מאחורי הויכוח הפחות חשוב, האם הכלכלה היא מדע או לא, מסתתר דיון חשוב הרבה יותר – לא על תקפות התיאוריה הכלכלית אלא על תקפות הגישה הכלכלית הניאו-ליברלית שנגיד בנק ישראל סטנלי פישר הוא ממייצגיה הבולטים.

הניאו-ליברליזם – לכאורה חזרה לעקרונות המנחים של השוק החופשי על-פי סמית' – הוא קודם כל תפיסת עולם בלתי מוסרית בעליל. עם הערך המרכזי באותה תפיסת עולם כמעט כולנו מסכימים; זהו אותו ערך שמהווה בסיס לכל גווני ההשקפה הליברלית: התערבות המדינה בחיי הפרט צריכה להיות מינימלית. הבעיה היא לא עם הרעיון הזה, אלא עם הסייגים שמתווספים או לא מתווספים אליו.

מתי התערבות המדינה בחיי הפרט היא לגיטימית?

קודם כל, בכל מקרה בו יש קונפליקט בין מימוש הזכויות של אנשים שונים. המרכזיות של חופש הפרט לא מחליפה את החשיבות של ערכים יסודיים יותר, שהם "מובנים מאליהם" ומוכלים לכאורה בהנחות המוצא של כל תפיסת עולם ליברלית. אנחנו מכנים אותן, לפי ההקשר וההיקף בשמות שונים, אבל לצורך הדיון נוכל לקרוא להן "זכויות אדם".

אם אנחנו מניחים שכל בני האדם שווים – והניאו-ליברליזם לא מניח אחרת במוצהר – אזי יש מקרים בהם נדרשת הכרעה בין הרצונות, הזכויות והחופש של אנשים שונים. זו בדיוק הסיבה לכך שיש חוקים – ומי שכופר בכך איננו ליברל, הוא אנרכיסט.

השאלה היא לא האם התערבות בחיי הפרט כשלעצמה היא מן הנמנע – משום שברור שהיא איננה כזו. וגם לא האם היא טובה או רעה – זה תלוי בהקשר. השאלה היא מתי התערבות כזו משרתת את טובת הכלל תוך פגיעה מינימלית בפרט זה או אחר.

הניאו-ליברליזם מייצג גישה קיצונית, שמקדשת את השוק החופשי מתוך אמונה שכוחות השוק הם הדרך היחידה להגיע לשגשוג כלכלי ממנו כולם יוכלו ליהנות. ושוב – בזה הוא לא שונה בהרבה מגוונים אחרים של ליברליזם. מה שמייחד את הניאו-ליברלים היא הפנאטיות שבה הם תומכים בכלי מדיניות שהניסיון כבר הוכיח שלא זו בלבד שיש להם השלכות אנושיות חמורות, אלא שהם גם תמיד נכשלים ביצירת שוק חופשי.

הניאו-ליברלים מתנגדים כמעט לכל סוג של פיקוח, תומכים בהתלהבות בדה-רגולציה באשר היא, ורואים בתשלומי סעד נטל לא צודק על החברה.

מעשית, רמה נמוכה מדי של פיקוח היא אחד הגורמים המרכזיים למשברים כלכליים, והיא הגורם המרכזי שמאפשר קיום של קרטלים שפוגעים בצרכן. דה-רגולציה מהירה מדי, היא גורם מרכזי בהתערערות של משקים וביצירה של כוחות מונופוליסטיים. וסעד לא מספיק, איננו רק פסול מבחינה מוסרית אלא גם מוציא מהמשחק הכלכלי שכבות אוכלוסייה שלמות.

פרופ' ג'וזף שטיגליץ מגדיר את הניאו-ליברליזם אידיאולוגיה פנאטית, ומספק שפע של דוגמאות לכלכלות שהיא הרסה. סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל שבימים אלה מתחסד ואומר שדרוש שינוי במדיניות הסעד, הוא מהאנשים שעסקו בהפצת האידיאולוגיה הפנאטית הזו ברחבי העולם ב-20 השנים האחרונות.

האם הכלכלה היא מדע? גם אם כן וגם אם לא, קל להראות שהניאו-ליברליזם משקף גישה אנכרוניסטית, שנכשלה ביותר מדי מקומות. שטיגליץ גם מוכיח, באותות ובמופתים, שהניאו-ליברליזם חוטא באופן מהותי להנחות היסוד של סמית', ובעצם לא מאפשר לקיים שוק חופשי. ההצלחות העיקריות שלו עד היום, בארץ ובעולם, היו בהאצת תהליך ריכוז ההון הלאומי בידיים של בעלי הון מעטים.

הניתוח של שטיגליץ, אגב, הוא ניתוח כלכלי. אז אפשר לראות בשיטה שלו ובשיטתם של פישר, ביבי וחבריהם, ויכוח בין אסכולות שונות של אותה דיסציפלינה מדעית. או שאפשר להסיק שהכלכלה היא לא מדע. בשני המקרים אנחנו נשארים עם אותה מסקנה: הניאו-ליברליזם מצפה מרבים להקריב את עצמם למען מעטים. זוהי לא רק דרישה בלתי-מוסרית אלא גם רעיון שמנוגד לעקרונות המוצהרים שעומדים בבסיס ההשקפה הזו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שרעבי   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 4:45

    מה קשור אדם סמית? זה כמו שמארקס קשור לברית המועצות או לרומניה של הסוקוריטטה.

    ולגבי הניאו ליברליזם – נחמד לראות את מצביעי מפלגת העבודה (גם בהעוקץ) נלחמים בשיטה בכאילו אבל מאפשרים לשלוחיהם לא לשנות אותה אלא לשחק בתוך המשחק.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3166062,00.html

  • רוגל   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 5:11

    סותר את חלקו השני. ואני מניח שאתה שוקי מודע לכך.אם אתה מקבל את התפיסה שתפקידה של המדינה להגן על זכויות הפרט הרי שאינך יכול לקבל את המעורבות של המדינה המודרנית בכל תחומי החיים.
    הבעיה היא כנראה שאנחנו מרשים לעצמנו להשאיר את המונח זכויות מעורפל ומאפשרים בכך תיאוריות לא מבוססות.
    השאלה המוסרית היא האם יש לחברה זכות להגביל את זכויות הפרט של משהוא מעבר למניעת פגיעה בזכויות הפרט של משהוא אחר. משק חופשי הוא רק פיתוח לוגי של השאלה המוסרית.

  • מרק ק.   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 7:51

    אכפת לך להגדיר מהו ניאו ליברליזם ובמה הוא שונה מסתם ליברליזם ומה הוא קשור בכלל לכלכלה?

    (אני לתומי חשבתי שליברליזם קשור לחופש של אדם לעשות כרצונו, ואפילו להאמין בדתו של מרקס אם הוא חפץ בכך)

  • רינת   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 10:07

    יפה כתבת, שוקי

  • שוקי   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 10:29

    אני לא חושב שיש סתירה, ואם הסתירה קיימת היא לא בין שני חלקי המאמר אלא בין הנחות היסוד של הליברליזם לבין היישום שלו.

    הליברליזם דוגל בצמצום התערבות המדינה בחיי הפרט למינימום – לא לאפס.
    עצם הקיום של חוק אומר פיקוח, התערבות והגדרת סדרי עדיפויות במימוש זכויות. השאלה מתי להגביל זכות היא השאלה מהי תכלית ראויה – ובמציאות היא תלויית הקשר.
    כאשר המדינה מחייבת אותי לעצור ולתת זכות קדימה, היא לכאורה מגבילה את חופש התנועה שלי – אם כי לתכלית ראויה, כי בזה היא מונעת ממני להרוג או להיהרג בתאונת דרכים.

    המונח "זכויות" הוא לא מעורפל. זהו פשוט דבר שיש לגביו מחלוקת.
    למשל, כמעט כל ההשקפות הכלכליות של העידן המודרני מכירות ברמה כזו או אחרת של זכות קניין. גם הניאו-ליברליזם הוא חסר משמעות ללא זכות קניין, וללא מדינה שתגן על הקניין הפרטי של אנשים.
    מצד שני, אם הבנקים בישראל שודדים את הלקוחות הפרטיים שלהם באמצעות עמלות גבוהות ושחיקת ערך הכסף, יש כאן קונפליקט בין זכויות הקניין של בעלי הבנק ללקוחות שלו.
    בשוק חופשי אמיתי שיש בו תחרות, אולי לא הייתה נדרשת התערבות של המדינה, אבל אצלנו אין שוק חופשי – יש קרטל, כולם יודעים את זה.
    לכן לדעתי נדרש יותר פיקוח – הוא יפגע במידה מסויימת בזכויות של בעלי הבנקים, אבל א. זה יעשה לתכלית ראויה ו-ב. קרטל מנוגד לחוק.

  • עומרון   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 11:17

    בדוגמא שנתת, אלא על הפרשנות של מהי זכות.
    האם הזכות לקניין מחייבת תשואה שווה על ההון או שהזכות לקניין מאפשרת שיעשקו אותך ובלבד שזה נעשה בהסכמתך.

    הכל קשקוש חוץ משוש

  • יוחאי   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 12:07

    מערכת החינוך, גם במוסדות להשכלה גבוהה מחנכת לערכי הכלכלה הניאו ליברלית, בצורה מובהקת וחד מימדית.

    פרופ' אביה ספיבק, לשעבר משנה לנגיד בנק ישראל יוצא נגד תוכנית הלימודים המאוד אחידה בחוגים לכלכלה:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=660670&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

    בנסוף, באוניברסיטת תל אביב מציעים לסטודנטים לבוא לקורס ערב בנושאי כלכלה עם אוריינטציה ניאו ליברלית מובהקת. אין שם מקום לדעות אחרות. הקורס הזה ממומן ע"י איזשהו גוף אמריקאי ישראלי. הם משלמים לסטודנטים 1200 ש"ח כדי שהם יבואו לשם.
    חברה שלי, שלומדת משהו אחר לגמרי ולא הבינה כמעט כלום בכלכלה לפני הקורס הלכה לשם. בכל פעם שהיא הייתה חוזרת משיעור, היא היתה מגיעה עם דעות מאוד ימניות. השקעתי הרבה זמן כדי לחשוף אותה לדעות אחרות.

  • נועה רז   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 12:16

    בדיוק כמו הליברליזם לפניו הוא חסר סיכוי. אף מדינה מסודרת לא יכולה הלתקיים כשלכל אחד מותר לעשות מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה, בלי שום מגבלה. אלא אם כן, כמובן, הוא מניג בדיקטטורה אפריקנית או ג'ורג' בוז, במקרה הזה הוא עושה מה שהוא רוצה בלי התערבות המדינה. כולנו מכירים את התוצאות

    נשיקות

  • איתי   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 13:30

    והדבר החשוב ביותר במאבק נגד הניאו-ליברליזם הוא הבאת נתונים פשוטים וברורים על מה שגישה כזו בשלטון עושה לי כאזרח. האקדמאים ימשיכו להתווכח לנצח. דוגמה לכך במערכת הבחירות היתה המצגת

    http://www.likudima.com

    שהראתה כיצד גישת הליכוד מאז 77, שהוקצנה ע"י ביבי, הביאה לפגיעה ב-8 העשירונים התחתונים (כלומר: 80% מהאזרחים, לא רק "העניים" שרבים מאיתנו לא ממש מכירים אישית, רק מביטים עליהם "בחמלה" בשוק, ואולי תורמים לאיזה עמותה שתיתן להם אוכל לחג).
    אל מול המצגות היפות של ביבי (מעריציו בדה-קאקער) על איך הוא מציל את כלכלת המדינה ומגביר את הצמיחה, יש להביא השכם והערב נתוני מחקרים (כמו אלו של מרכז אדוה) המראים שזה עוזר בעיקר לשכבה קטנה מאוד של עשירים.

  • עמרי   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 14:00

    צמצום הכלכלה לבעייה מתחום זכויות האדם היא טריק ניאו ליברלי ידוע. רוב האנשים לא רוצים את חופש הבחירה בשביל לקשט איתו את הסלון, אלא רוצים לבחור לעצמם ולילדיהם חיים טובים יותר. הם לא צריכים את חופש התנועה בשביל ללכת ברגל לשכן מעבר לפינה, אלא את החופש לקחת כלי תחבורה פרטי/ציבורי במחיר סביר ולהגיע למקום "רחוק" כמו מקום עבודתם או המקום בו הם יכולים לקבל טיפול רפואי וכדומה. את זה כוחות השוק לא יוכלו לספק בפריפריה. לא הגיאוגרפית ולא החברתית. הם תמיד יעדיפו להתחרות היכן שהכסף נמצא וזה לאו דווקא חופף את מקום המצאם של בני האדם.

    ובהקשר זה בני האדם אכן לא נולדו שוים. השיויון שאתה מדבר עליו הוא מושג מתחום החוק ולא מתחום הכלכלה. בני אדם אינם שוים, באופן כללי, ברמת ההשכלה והבריאות שלהם או הנגישות שלהם למקומות עבודה. כפי שכתב אסי סיקוראל על הקורה בנגב, מאז הופרטה ההסעה הציבורית בדרום, מקום המגורים יכול להכתיב את תדירות האוטובוס ליד הבית.

    השוק החופשי הניאו ליברלי הוא מיסודו שיטה שבאה לחזק את הסדר הקיים, בו מי שחזק יישאר חזק ויתחזק ומי שחלש יוחלש. העובדה שיש שאריות שמתחלקות בין כלל החברה עדיין לא משנה את עיקרון היסוד הזה.

  • אורי   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 17:54

    אני חושב שאתה טועה כשאתה משתמש, תכופות, במושג נאו ליברליזם. הויכוח הכלכלי בישראל הוא לא בין דמוקרטים לרפובליקנים או אפילו בין ליבור לשמרנים, אלא ויכוח ישן הרבה יותר בין כלכלה ריכוזית למשק חופשי.

    הרעיון הבסיסי של אדם סמית', לעניות דעתי, הוא עקרון היד הנעלמה: המשק, כאשר נותנים לו חופש פעולה, מווסת את עצמו לתוצאה טובה יותר מאשר ניתן היה להגיע בצורה מתוכננת.

    כמובן כל זה עם סייגים מסוימים, כי יש מקומות שבהם מבחינה מוסרית אנחנו לא רוצים לתת למשק להכתיב את השליטה – יש מקום לחייב בתשלום ביטוח לאומי, למשל, כדי להבטיח קיום סביר לאדם שמאבד את כושר העבודה.

    כך, הדמוקרטים יכולים להציע חוק ביטוח בריאות חובה והרפובליקנים יכולים לטעון שגם כאן המדינה לא צריכה להתערב. (אישית, אני אהיה בעד הדמוקרטים בויכוח הזה)

    כפי שאני רואה את זה, בישראל המצב שונה כיון שהויכוח פה אינו על אופי הסייגים והמקומות שבהם מאפשרים לשוק לפעול או לא, אלא על תקפות העקרונות האלה בכלל. אני די משוכנע שיחימוביץ' בפירוש לא מסכימה עם אדם סמית' בנושא היד הנעלמה (אחרת קשה להבין למה היא הצביעה חד"ש בטרם תמכה בפרץ). אבישי ברוורמן כנראה כן מסכים אתו. לגבי פרץ עצמו, אני מנחש שהוא קרוב יותר ליחימוביץ', אבל זה רק הניחוש שלי.

    בכל אופן, יחימוביץ' (ואולי גם דהאן) לא מתווכחים עם הנאו ליברלים דוקא, אלא בכלל עם הליברלים.

  • איציק ש.   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 18:18

    א. הניאו ליבראליזם אינו אנרכיזם. הוא שלטון בעלי ההון. אנרכיזם הוא בהגדרה-לא שלטון.
    ב. סטנלי פישר "הצטיין" בארגנטינה. בביוגרפיה שלו מופיע הפרק הארגנטיני כעזרה בהצלת הכלכלה של ארגנטינה; כולנו יודעים מה עבר על ארגנטינה;
    לפני זמן קצר קנתה ונצואלה את החוב של ארגנטינה לבנק העולמי וארגנטינה השתחררה מההתחייבויות שנתנה- פתיחת הכלכלה הארגנטינית, הפרטות וכו'.
    לגבי אדם סמית:
    http://www.bdidut.com/tnc/tnc5.htm

  • יובל דרור   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 20:06

    מוסיף הוא זה שהעלה את הפוסט אצלנו בגלוב. אם אתה לא נותן לו קרדיט, הוא נכנס לחדר שלו, בוכה שעה ואז העיניים שלו נהיות אדומות, ויש לו נזלת, וזה לקחת אותו לרופא – סיפור מההפטרה.

    וחוץ מזה מצטרף לדבריה של רינת: יפה כתבת.

  • שוקי   ביום 11 באפריל 2006 בשעה 2:46

    לא רק אדם סמית' אלא כל מי שלמד כלכלה, מאמין שהיד הנעלמה קיימת (אם כי כאשר בודקים היטב מה אמר סמית', רואים שהמציאות של ימינו *לא* מתאימה לתנאים הבסיסיים שהגדיר, ולכן מי שמשתמש בשמו עושה זאת מתוך בורות או הולכת שולל).

    מה שקיינס הוכיח כבר בשנות ה-30' של המאה הקודמת, הוא שלמרות שבטווח הארוך היד הנעלמה אכן עושה את שלה, בטווח הקצר חוסר התערבות של המדינה בייצוב הכלכלה גורם נזק שעולה על התועלת.

    בימינו השאלה היא לא האם קיימת יד נעלמה, אלא האם ישנו "חילחול למטה", כלומר – אם צמיחה שנוצרת בתנאי חוסר התערבות מגיעה לכל שכבות האוכלוסייה. הטענה של הניאו-ליברליזם כאילו זה כך, הוכחה בעשור האחרון כ*שגויה* בעשרות מחקרים.

    אני חושב שפרץ, יחימוביץ', ברוורמן ודהאן רואים את הדברים באופן כמעט זהה.
    הויכוח הוא לא על היתרונות של השוק החופשי, אלא על האיוולת והעוול שבצמצום הסעד. דבר שלא רק שהוא לא מוסרי, אלא שכבר הוכח שהוא גם רע לכלכלה, ומי שדבק בו – כמו שאמרתי – הם פנאטים של הליברליזם הדוגמטי שמתעלמים מהעובדות שמוכיחות שהם טועים.

  • רוגל   ביום 11 באפריל 2006 בשעה 4:14

    אני אנסה להתמודד בקיצור עם כמה מן הטיעונים שעלו בהערות, אולי נצליח לעורר רב שיח ולא רק תיבת תהודה.
    שוקי כתב "המונח "זכויות" הוא לא מעורפל. זהו פשוט דבר שיש לגביו מחלוקת. " אבל לא הגדיר זכויות. אני אציע הגדרה, לא מדעית, כבסיס לטיעוני ואני אהיה מוכן להתדיין עליה. זכות הינה דבר שבאופן טבעי יש לך – לדוגמא אנחנו נושמים באופן טבעי. זכות איננה ניתנת, היא שייכת באופן טבעי, אבל היא יכולה להישלל בכח. זהו הבסיס של התנועה הליברלית, חופש המוגבל רק בפגיעה בחופש של אינדיבדואלים אחרים.
    נועה הציגה את העניין בפשטות "אף מדינה מסודרת לא יכולה הלתקיים כשלכל אחד מותר לעשות מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה, בלי שום מגבלה. " ואני שואל למה? ואם כן מי קובע? הרוב? כל אותם חברי מרכז ליכוד חסרי הדר והשכלה? או שמה העלית התרבותית של רשימות?
    הקביעה כי לרוב יש זכות להכתיב ליחיד משותפת לשמאל ולימין. בארה"ב הטיעון העיקרי בפי מתנגדי נישואים חד מיניים היא כי הרוב מתנגד לכך. השאלה היא האם לרוב יש זכות לקבוע לזוג אנשים איך לחיות את חייהם היא לגיטימית כאשר מקבלים את השקפתה של נועה. אותה הזכות להתערב מתחילה בדברים שבעיניי נועה נראים חשובים ומסתיימת בזכותם של חברי מרכז הליכוד להכתיב לכולם. וכמו שלמדינה אין זכות לקבוע עם מי אחלוק את יצועי אין לה זכות, רק כח הרובים, על קנייני.
    אבל גם כשעוזבים את הדיון התיאורטי אל עולם המעשה הכלכלי אנו נוטים לבלבל בין שיטתו של ביבי או של הרפובליקנים בארה"ב, היוצרים העדפה לבעלי ההון, ובין מדיניות של משק חופשי. כאשר המדינה היא השחקן העיקרי במשק, החיבור בין פוליטיקאים להון הינו בלתי נמנע ובעלי ההון יהנו מהשפעה גדולה יותר משאר הציבור. כמו הגנרלים של מלחמת העולם הראשונה, שלא הצליחו לשנות את תפיסת העולם שלהם ולפני כל מערכה הוסיפו עוד ארטילריה כמתכון לשבירת האוייב, כך גם תומכי המעורבות הממשלתית. הבעיה היא שזה לא עובד ואנחנו נתונים בסד ההולך וכבד של חקיקה ומיסוי שלעולם איננו מספק.
    אירופה מתחילה להתעורר מחלום הבטלה הסוציאליסטי, זה יקח עוד כמה שנים אבל יש תקווה. ארה"ב תתעורר באיחור אופנתי של עשור עוד שניים, אני מקווה שלכם זה יקח פחות.
    כהערת אגב, אני ממליץ על דיון מעניין שהתנהל בנושא השיוויון http://www.cato-unbound.org/archives/march-2006/

  • שוקי   ביום 11 באפריל 2006 בשעה 15:34

    קודם כל, לא – זה לא מפחיד שיש כאן הסכמה. גם בגלל שההסכמה מייצגת 2% מהאנשים שקראו את הפוסט הזה וגם כי בבחירות קיבלנו רק 19 מנדטים.

    לענייננו:
    א. השאלה מי קובע מהן המגבלות על החופש היא שאלה טובה. בדיוק בשביל אנחנו זקוקים כנראה לחוקה, ובינתיים יש לנו בחירות דמוקרטיות. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, אמורים לפתור את הבעיה עליה הצבעת, של של רוב שפוגע במיעוט באופן דמוקרטי לכאורה.

    ב. אני מכבד את ההשקפות שלך, ולמעשה גם מסכים איתך במידה רבה. גם אני לא רוצה שהמדינה תכפה עליי עם מי לחלוק את יצועי ולא אוהב כשהיא שולחת יד לחשבון הבנק שלי.
    אבל מכיוון שהיא כבר עושה את זה ממילא, אז מן הראוי שתהיה לנו השפעה על השימוש בכסף שלנו.
    אם מדינת ישראל דורשת ממני לשרת בצבא, גובה ממני מיסים ואגרות, ורודפת אותי כאשר אני מנסה להשתמט, אני מצפה שתדאג לי אם וכאשר אזדקק לה.
    ואם אני משלם מס בריאות, אני מצפה שידאגו לבריאות שלי.

    ג. הויכוח על המידה והאופן בהם התערבות המדינה דרושה או מיותרת, הוא ויכוח ישן שטרם הוכרע. אבל הדברים שאמרת עליו פשוט לא נכונים.
    "חלום הבטלה הסוציאליסטי" עליו אתה מדבר מוכיח את עצמו בשבדיה. דווקא איטליה, שדומה לנו יותר מבחינת המדיניות הכלכלית, נמצאת היום במיתון.
    ארה"ב ה"חברתית" של קלינטון שגשגה. ארה"ב הרפובליקנית של בוש היא גרעונית עד כדי סכנה למשבר פיננסי חמור.

    ד. אני חושב שאתה טועה במהות הויכוח בינינו.
    אני לא חושב שמדינה צריכה להעניק לאזרחיה סעד בלתי מוגבל, או להתערב בצורה בוטה בפעילות העסקית של המגזר הפרטי.
    אני חושב שפיקוח והתערבות הם לגיטימיים רק כאשר הם חיוניים לשמירה על היציבות או להגנה על מי שאינם יכולים להגן על עצמם.
    אם כי אחד הדברים שחייבים להכיר בהם הוא שעובד ומעביד אינם שווים, כמו שבנק או חברת ביטוח והלקוח שלהם אינם במעמד שווה (יש פסיקת בג"ץ מעניינת בנושא הזה). בגלל זה יש חוקי עבודה וחוקים נגד הטרדה מינית.

    ה. אני גם טוען שמדינת ישראל בוחרת היום להתערב או לא להתערב, לא לפי האינטרס של כלל האזרחים אלא בהתאם לאינטרסים של קבוצות מסוימות.
    ואני חושב שהמדינה צריכה להתערב יותר כדי להגן על האזרחים, כאשר חברות ציבוריות מועלות באמון הציבור. למשל, כאשר מנכ"לים ודירקטורים מעניקים אלו לאלו הטבות מפליגות.

  • -----',-----{[סֵגאַן   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 3:56

    אפשר לראות בקלות שכאשר מעניקים לשוק את החופשיות המקסימלית קורים דברים נוראיים יותר משמרקס חשב שיקרו עם הקפיטליזם.
    בגדול, זה פשוט – דרך השוק החופשי הזה אין שום מקרה אישי. אתה קונה מניה ובלי לדעת אתה לוקח את המשכורת של איזה בן שבט מסכן בלאוס. יוצא שלהשקעות הכספיות אין שום תחתית מוסרית – אפשר שהכסף שלך יממן שוד, אונס, רצח, רעב, טירוף, מלחמה..
    זה מגוחך להפוך את אדם סמית לקדוש של הניאו-ליברליזם. אדם סמית בחיים לא היה תומך במה שקורה בימינו בפינות הקטנות של העולם. הכלכלה העולמית בקריסה מוסרית וזה הכי לא אדם-סמית-י שיש, גם אם הרעיונות שלו היו איזשהו בסיס תיאורטי למערכת הכלכלית הזו.

  • יהונתן   ביום 10 באפריל 2006 בשעה 11:31

    הבעיה היחידה היתה שמרכס ניסה להגדיר את הכלכלה כמדע, ומאז היא הופכת לכזו. אם תראה את "שיעורי הכלכלה" שנזמים כעת תבין שמערכת החינוך מנסה לחנך לניאו-ליברליזם עוד לפני שהילדים מגיעים לבגרות.

  • שפי   ביום 11 באפריל 2006 בשעה 14:27

    הכשל של מרקס הוא בכך שהוא רואה בכלכלה את חזות הכל, כאילו דת, ולמרות שצריך להבדיל בין כתביו לבין הבולשביקים, בכל זאת זאת הנקודה שבגללה נפלה המהפכה. הקפיטליזם האמריקאי סובל מאותו הכשל, מדובר בשני צדדים של אותה מטבע, דת העבודה. אז אולי מוטב להגדיר את הכלכלה כמדע, כי במושגים המקובלים מדע זה לא חזות הכל.

  • ארן רהט   ביום 1 בפברואר 2012 בשעה 11:10

    לרוגל

    מכון קאטו הוא מכון ידוע שהאידאולוגיה שלו היא ליברטאנית.

    כלומר הממשלה צריכה להיות המינימום של המינימום. כמה שפחות ממשלה ככה יותר טוב. כל רגולציה היא רעה.

טרקבאקים

  • מאת צדק חברתי כמודל כלכלי ביום 18 בפברואר 2012 בשעה 10:10

    […] בכך יש, לפחות במידה מסוימת, הפנמה של הגישה לפיה סעד תמיד יבוא על חשבון צמיחה ולהפך – גישה שזוכה פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ לועג לה ומכנה אותה "פנאטית" (ראו הרחבה על כך בפוסטים "האמת על האינפלציה החוזרת" ו"השקר הניאו-ליברלי"). […]

השאר תגובה