יומן האפורה ד: סליחה, את לא אמא שלי במקרה?

זה קרה לפני כמעט עשרים שנה. הכלב המשפחתי שלנו לקה בדלקת חניכיים קשה, עסק ביש כואב ומעיק במיוחד גם לכלב וגם לבעליו. אחי היה אז חייל ולא היה בבית, לכן אבא לקח אותי ואת הכלב לווטרינר.

זו הייתה מרפאה ווטרינרית יפה ומהודרת, והווטרינר היה רגיל כנראה ללקוחות קצת יותר אנינים ועדינים מאבא שלי. מכיוון שלא הבין כנראה עם מי יש לו עסק, הוא ניגש לכלב(שהיה, יש לומר, כלב די אנטיפת) והחל ללחשש באזנו בעדינות מילים מתוקות של חמלה ורוך. אבא הפסיק אותו – עזוב, הוא אמר, זה לא אחד הילדים שלי, רק הכלב.

אותי, העסיקו במשך השנים השאלות על עולמם הרגשי של בעלי חיים קצת יותר מאשר את אבא. עם כלבים זה קל – הם מביעים הרבה, ויש להם התנהגויות אנושיות מאד. אבל מה בקשר לברלה, למשל? אני יודע שלברייה המקסימה הזו עם המחושים יש בגוף בערך אותה כמות של מוח כמו שיש לי בתנוך האוזן. מצד שני, לך תבין מה באמת קורה לו שם לברלה מתחת לקונכיה. אתם לא באמת חושבים שליצור כל-כך חמוד אין רגשות, נכון?

עם חתולים זה עוד הרבה יותר קשה. מי שמכיר קצת חתולים, יודע שההתנהגות שלהם הרבה יותר מורכבת לפעמים מ"תן לי אוכל ואני אתחכך לך ברגל" (למרות שלא תמיד הרבה יותר מורכבת). רק לפני כמה ימים כתבתי על השפה החתולית, והשתאיתי מהחינוך המעולה שאמא חתולאפור העניקה לגוריה. וקשה, קשה להישאר ציני כשרואים גורים בני כמה שבועות רצים אחרי אמא שלהם, מתחככים וגופה ועוצמים עיניים בתענוג. קשה לגלות אדישות להקרבה ההירואית שבה היא מגנה עליהם מרגע היוולדם, ולדרך שבה היא יושבת יומם וללילה ושומרת, מאכילה, מנקה ומשחקת איתם.

אבל יש שלב בחייו של החתול שמנוגד לחלוטין לכל זה, ושקשה לעכל אותו בכל פעם מחדש כשרואים אותו: הנטישה.
כשהגורים מגיעים לגיל שבו הם מסוגלים להתקיים בכוחות עצמם – ולפעמים גם לפני – האם מתחילה להתנכר להם. בהתחלה היא מתעלמת, הולכת והופכת אדישה לניסיונות החוזרים ונשנים מצדם למשוך תשומת לב. בשלב הבא, היא מתייחסת אליהם כאל חתולים זרים לחלוטין וכשהם מנסים להתקרב אליה היא תוקפת אותם. החתלתולים נראים בהתחלה אומללים מאד. הם אוחזים במה שנשאר להם מ"התא המשפחתי" – זה בזה. בסופו של דבר גם הם לא יזהו את האם יותר, וינהגו כלפיה באותה תוקפנות אם ייתקלו בה.

זה בדיוק מה שקרה בימים האחרונים לגורים של האפורה. נדמה לי שהם בשלב ההכחשה כרגע – בהנחה כמובן שיש דבר כזה כמו הכחשה אצל חתולים. הם עלובים ומעוררי רחמים, ואנחנו עושים מאמץ אמיתי להתקרב אליהם כדי שנוכל לטפל בהם ואולי גם לנחם קצת. זה קשה כי הם עדיין מחקים את אמא שלהם, שלא נותנת לבני-אדם להתקרב למרחק של פחות ממטר ממנה. הם גם מתוחים ומפוחדים באופן כללי כי כבר כמה ימים שהם לבד בעולם, מסתובבים יחד, מלקקים זה את זה וישנים צמודים צמודים.

מוזר כל העניין הזה, איך האמא מטפחת אותם בנאמנות אין קץ במשך חודשיים ואז זונחת אותם לאנחות. למרות שגם לזה יש כמובן הסבר אבולוציוני – אמא חתולאפור נמצאת כבר בהיריון מתקדם נוסף, ובקרוב תמליט עוד כמה גורים. האינסטינקטים שלה דוחפים אותה להיפטר מהר ככל האפשר מהדור הנוכחי כדי שלא יפריע לגידול הדור הבא.

זה מתסכל, ובסופו של דבר גם די עצוב, לראות איך היצור הזה שיודע לסחוט ממך כל-כך הרבה רגשות, ולהביע מה שנראה כרגשות משל עצמו, בסך-הכל מעוצב על-ידי אינסטינקט הרבה יותר מאשר על-ידי רגש. אולי זה בגלל שיש לו מוח בגודל של אגוז מלך?

אבל יש לכל הסיפור הזה גם צד שני, והוא קשור באופן מאד טבעי אלינו. לדרך הלגמרי לא הגיונית שבה אנחנו מתנהגים – אם לנתח את זה במושגים דרוויניסטיים. מילא שההורים מלווים אותנו עד הבגרות, אבל איך שהם ממשיכים לעשות את זה גם אחרי. והאופן שבו אנחנו, אחרי שעמדנו על רגלינו, נמשיך ללוות את ההורים שלנו בדרך ההפוכה כנגד כל צו אבולוציוני. לא במסלול נתון מראש של שימור-גזע, אלא למקומות שלוקח אותנו הרגש בלבד.
יומן חתולאפור, הפרקים הקודמים: א, ב , ג

 אפרפר בתמונות אחרונות עם אמא, יומיים לפני הנטישה.


פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רוני   ביום 3 ביוני 2003 בשעה 22:52

    הקטע של הנטישה, טבעי לגמרי, ברור, קורע את הלב לגמרי. לא יכולתי שלא לחשוב על שני הגורים שלי ועל חוסר האפשרות המוחלט שלי להניח להם לרגע, שנים אחרי לידתם וכנראה עד יום מותי.
    לא מבינה את זה, רציתי לבוא ולחבוט בחתולאפור. אני כבר לא מחבבת אותה יותר.

  • פיקה   ביום 4 ביוני 2003 בשעה 2:18

    השאלה, לגבי עד כמה חיות מרגישות ממש לא רלוונטית.
    ראיתי ילדים ואפילו אנשים מבוגרים שדאגו, ריחמו ובאופן כללי העניקו לטמאגוצ'י שלהם הרבה יותר רגש מלקרוביהם שפועלים על דברים קצת יותר אורגניים מסוללה.

    והמוח שלנו יותר גדול מאגוז, ועם כל זה גם הוא עדיין מושפע בעיקר מהרגש.
    אותו רגש שאולי מביך אותנו כשאנחנו מבינים שגם אנחנו חיות.
    שאולי יגרום לנו להתנהג בצורה קצת יותר רציונלית כביכול.
    רק כדי שנרגיש טוב.
    זה העיקר.
    🙂

  • רז   ביום 5 ביוני 2003 בשעה 16:31

    אני לא יודע אצל איזה הורים אתה גדלת, אבל הורים שאני גדלתי אצלם התחיל תהליך ברור של לזרוק את הילד מהבית שנמשך יחד עם גיל ההתבגרות. מריבות יותר ויותר קשות עם האב שנסתיימו בפרידה מבורכת. וזה לא קורה רק אצל האבא. חברה טובה שלי נזרקה על ידי אמא שלה מהבית שהיא היתה בת 16 בלבד.
    אני מאמין שלבני אדם יש הרבה יותר אינסטינקטים ממה שאנחנו חושבים או מוכנים להודות, ושאחד מאינסטינקטינו דוחף את הילדים וההורים לפרידה פיזית באיזור גיל ההתבגרות, שהילד ילך עם כל הכבוד וימצא לו מערה משלו וישאיר את אבא ואמא שלו בשקט.

כתיבת תגובה