קצת פרופורציות: תיקים ותקציבים

בכנסת ה-17 תכהן ממשלה גדולה, בת 28 שרים לפי הפרסומים. העלות המשוערת של הניפוח הזה לתקציב המדינה היא כ-100 מיליון שקלים לשנה.

הסיכומים בין קדימה למפלגת הגימלאים יעלו לתקציב המדינה כ-600 מיליון שקלים. ההסכם עם ש"ס יעלה 1.8 מיליארד שקלים. אם כי בניגוד להוצאה על ניפוח הממשלה, בשני המקרים האלה מדובר על כסף שיעבור לשכבות החלשות, ולא בכסף שישמן את המערכת הפוליטית.

כל שקל שהולך לקשיש או למשפחה מרובת ילדים הוא רווח נקי של המדינה. מדוע? משום שהגדלת ההכנסה הפנויה של משק בית מהעשירון התחתון מנוצלת תמיד, במלואה, לצריכה. הטבות מס מהן נהנים גם העשירונים העליונים, משמשות פחות לצריכה ויותר לחיסכון או להשקעה, כלומר – יש סיכוי טוב יותר שהן יגרמו להקטנת התוצר מאשר להגדלה שלו. הגדלת תשלומי ההעברה לשכבות החלשות – בניגוד לשקרים שמספרים לנו כל מיני "מומחים" – מייצרת צמיחה. וזה מלבד הערך ההומניטרי שלה.

איזה צמיחה מייצרים 28 שרים? לא מייצרים. אז ניפוח הממשלה הוא בזבוז מרגיז, אבל כדאי גם לתפוס אותו בפרופורציות. 100 מיליון שקלים הם 0.035% מתקציב המדינה. זהו הון עתק דמיוני במונחים של אדם פרטי, אבל כסף קטן במונחים לאומיים.

נגיד שעמיר פרץ, בתפקידו כשר הביטחון, ירצה לתקן את העוול הזה. איזה קיצוץ יידרש בתקציב הביטחון כדי לכסות את הבזבוז על השרים המיותרים? 0.15% מתקציב הביטחון, שהם כ-0.4 פרומיל מתקציב המדינה. ואיזה קיצוץ יידרש כדי לממן את ההטבות לקשישים ולמשפחות מרובות ילדים ולהגדלת שכר המינימום? לכל היותר 6.6% מתקציב הביטחון, שהם כ-1.5% מתקציב המדינה.

על-פי התוכנית הכלכלית של ברוורמן, מימון השינויים בסדר העדיפויות של הקצאת התקציבים, נועד להתבצע בהתחלה על-ידי שינוי האחוז מהתקציב שהוקצה לחיסכון. מדובר על כסף שמדינת ישראל "שמה בצד", שנתניהו הגדיל כדי למצוא חן בעיני קברניטי הניאו-ליברליזם בקרן המטבע הבינלאומית, למרות שהם עצמם כבר לא בטוחים שהם יודעים מה הם עושים.

דרכים נוספות לממן את כל הנ"ל: מס בשיעור 2% על שמונת העשירונים העליונים, קיצוץ בהיקף של 1-2% בכל אחד ממשרדי הממשלה, או – כאמור – קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון ברוח מסקנות וועדת מרידור שהגישה את מסקנותיה בשבוע שעבר. בקיצור: יש מאיפה לקצץ, יש מה לעשות עם הכסף, והעלות השערורייתית של הממשלה החדשה היא מעצבנת בגלל שהיא דוגמא רעה, אבל חסרת משמעות אמיתית בתוך התמונה הגדולה יותר. 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דב   ביום 2 במאי 2006 בשעה 13:51

    יהיה בעיקר דרך קיצבאות ילדים למשפחות מרובות ילדים.

  • שוקי   ביום 2 במאי 2006 בשעה 13:53

    חיכיתי לך יוסי 🙂

  • איתי   ביום 2 במאי 2006 בשעה 15:30

    יותר משל התקשורת השטחית והמתלהמת, אבל גם יותר מזה שלעיל.

    1. מס נוסף – על מי ?
    הרי ממשלות ליקודימה דפקו לא רק את עשירון 9-10אלא גם את המעמד הבינוני (www.likudima.com ). האם זה מוסרי ו/או מועיל לצמיחה במיוחד לקחת מעשירון 8 לטובת עשירון 9? לתיקון אמיתי של עוולות הביביזם אולי עדיף מס על 2 העשירונים העליונים? ניתן לעשות זאת ע"י מדרגות מס גבוהות יותר על ההון, תוך הקלה במיסוי על עבודה. בנוסף יש לדאוג למזעור הדרכים החוקיות של העשירים האמיתיים להתחמק מתשלום מס אמת ע"י העברת כספים לחו"ל וכו'.

    2. אני לא חושב שלמדיניות קצבאות נוסח ש"ס יש הרבה במשותף עם מדיניות רווחה אירופית נוסח ברוורמן-פרץ, ואצלך בפוסט הכל נכרך יחדיו. עני שבחר שלא לעבוד אינו שקול בעיני לעני שחורק שיניים ועובד. עני שמבזבז את קצבאות הילדים על רכישת בירות וסיגריות אינו שקול לעני שחוסך מפיו למען השלמת השכלה לעצמו ולמען ספרי לימוד לילדיו. קצבאות הן רק רכיב אחד במלחמה בעוני ובאי-שוויון. שימוש מוגזם ברכיב זה כשלעצמו, ללא מהפכה בחינוך לנוער ולמבוגרים ובמערכות רווחה מקצועיות (בניגוד לעמותות שמחלקות מזון) לא יצמצם את העוני אלא יצמיח דורות של מסכנים ופושטי יד.

    3. תקציב המדינה צריך להיות פתוח ובהיר ככל האפשר לעיון הציבור. אפשר היה לחסוך 100 מיליון שקל על שרים מיותרים. אבל אפשר היה לחסוך מיליארדים אם היינו קונים פחות מסוקי קרב לא חיוניים, אם אבטחת האישים במדינה היתה בפרופורציה, אם היו מקצרים את תוואי הגדר, ועוד ועוד.
    התקשורת רוויה בידיעות על "בזבוזי עתק" מחד, ועל נושאים בוערים שלא מטופלים מחוסר תקציב. איפה התמונה השלמה? הציבור צריך לדעת לאן הולכים המסים שלו, לא רק ברמת החלק של כל משרד בעוגת התקציב, אלא בתוך רמת המשרד, ותוך בדיקה אובייקטיבית של "האם הכסף מספק את הסחורה". למשל כמה מתקציב המשכורות במשרד הולך למטה לעומת התקציב לעובדי השטח. כמה מהתקציב הולך על הפקת אירועים נוצצים וחד פעמיים וכמה לפעילות השוטפת והאפורה

  • שוקי   ביום 2 במאי 2006 בשעה 16:07

    א. מסים נוספים
    ראשית, אף אחד לא אמר שדרושים מסים נוספים. זו אחת האפשרויות, והיא רחוק מלהיות אסון כפי שמציגה אותה העיתונות הכלכלית. מס של אחוז או שניים (גם) על מעמד הביניים אומר שהם ירוויחו 100 שקלים פחות בממוצע. מצד שני, הם לא יראו את ההורים הקשישים שלהם מתבזים ויראו פחות קבצנים ברחוב.
    גם מיסוי של ההון לסוגיו חייב לדעתי להתבצע בזמן זה או אחר. אפילו לא ל"כיסוי הוצאות", אלא כדי להוריד חלק מנטל המס מהשכירים ומהעסקים הקטנים – גם כי זה הוגן וגם כי זה יעודד צמיחה.
    אני לא חושב שצריך לחשוב על הגדלת מיסוי מדורגת אלא יותר על הורדת מיסוי מדורגת. כלומר, איך בזמן הארוך נטל המס יורד מהעשירונים התחתונים. כדי לעודד צריכה, ויזמות קטנה, ובסופו של דבר גם להגדיל את הייצוא ולשפר את מאזן התשלומים. הדרך לעסק שמשלם הרבה מס חברות יכולה להתחיל ביזמות זעירה – בתנאי שיש כזו.

    ב. האבחנה בין צדקה לצדקה היא מיותרת. קודם כל, אם יש מישהו רעב, צריך לאפשר לו לאכול. אם יש בעיה של בזבוז קצבאות על רכישת בירה וסיגריות אז שיקימו מפעלי הזנה. את החינוך צריך לממן ולפתח, לא דרך קיצבאות אלא דרך סבסוד של הלימודים ושיפור של מערכת החינוך בכלל. בסך-הכל ישראל משקיעה הרבה כסף בחינוך, רק שהיא לא משקיעה אותו במקומות הנכונים.
    אבל הרבה לפני כן: הבעיה האנושית של אנשים עניים שהמדינה זנחה אותם דורשת טיפול לפני שמשכנעים את הבטלנים לעבוד ואת האלכוהוליסטים להיגמל. בתור התחלה, תן לאנשים את האפשרות לחיות חיים אחרים מלכתחילה – אחרי זה תבוא בטענות למי שחי חיי כלב.

    ג. אני מסכים שתקציב המדינה צריך להיות "פתוח", אבל אני קצת סקפטי לגבי הסיכוי שרוב אזרחי המדינה יעיינו בספר התקציב. חשוב יותר: העיתונות הכלכלית צריכה להתחיל לפנות לקהל הרחב, לא לעשירונים העליונים. היא צריכה להסביר לאנשים מה עושים כאן, ולא לעזור להם להציל את התחת שלהם ולעשות כמה שקלים. העיתון שירים את הכפפה הזו יכול לחולל שינוי גם במפת העיתונות המקומית.
    לא פחות חשוב: צריך לפעול נגד השחיתות הממוסדת, שמזינה מנכ"לים, יועצים וחברות קבלניות בכסף של כולנו. זה קיים בעיריות, במשרדי ממשלה, בחברות ציבוריות, ותחת כל עץ רענן.
    הרעיון של "שכר מקסימום" הוא לא רע, אבל מעבר לחשיבות הדקלרטיבית של חוקים כאלה צריך להיות שילוב בין ביקורת ציבורית סופר-חריפה על כל התופעות האלה, לבין עיסוק קבוע ונרחב של העיתונות בה, לבין פעילות חוץ פרלמנטית (זה אנחנו) שתדחוף לחקיקה, רגולציה ואכיפה של מה שקיים כבר.
    אני לא מדבר על רגולציה ברמה של מתן רישיונות וזיכיונות, אלא ברמה של תקנות ושל פיקוח במטרה למנוע ניצול של כספי ציבור כדי לחלק הטבות לבכירים בחברות ציבוריות, או בבנק ישראל לצורך העניין.

    אבל כמובן, לפני הכל – צריך להתחיל בידיים נקיות. אני חושב שכדאי לקרוא למפלגת העבודה להעביר תיקונים לחוקה שלה, שקובעים בדיוק מה יקרה עם ח"כ או שר מטעמה שנחשד/נחקר/מורשע. עם או בלי קלון. והתיקון ברור: מי שהתלכלך צריך ללכת הביתה.

  • רגוע   ביום 2 במאי 2006 בשעה 17:32

    אין נאמן כשותף לפשע.
    מעניין לראות כמה סלטות בוחרי המפלגה החברתית מסוגלים לעשות כדי להצדיק את ההתנהגות הכל כך רגילה ומוכרת של עמיר פרץ.
    ממשלה בת כל כך הרבה שרים (שר בלי תיק זה המצאה ישראלית אגב?) היא ממשלה דוחה, מושחתת אטומה ומנוונת.
    שיהיה אחד במאי שמח לכולכם

  • אורי   ביום 3 במאי 2006 בשעה 19:50

    הדיון הזה הזכיר לי משהו – וכשראיתי את סלאח שבאתי לפני שעתיים הבנתי. בעצם כבר היתה כאן כלכלה מהסוג הזה.

  • שוקי   ביום 3 במאי 2006 בשעה 22:53

    לא הייתה כאן כלכלה מהסוג הזה. הכלכלה של מפא"י הייתה סוציאליסטית, ריכוזית מאד, המשק היה קטן והתבסס על בעיקר על חקלאות ומעט תעשייה זעירה. ולא הייתה גלובליזציה.
    מצד שני, החקיקה בנושא זכויות העובדים הייתה עדיין בחיתוליה, ומה שהיה באמת חשוב זה לאיזו מפלגה השתייכת. היא זו שסיפקה לך את שירותי הבריאות, ולפעמים גם את המשכורת.
    מפא"י הקימה את מדינת ישראל, ועל זה מגיע לה הקרדיט ההיסטורי. אבל ב-29 שנותיה הראשונות בניהול המדינה היא עשתה כמה טעויות קשות, הסתאבה והסתבכה בעצמה. לצערנו, הליכוד שנועד להציע אלטרנטיבה שתאזן את מה שלא היה מאוזן, נכשל והחמיר את המצב.

  • אורי   ביום 4 במאי 2006 בשעה 21:50

    טוב, אתה לא באמת חושב שזה מה שאני באמת חושב. אבל – העלאת מסים כפתרון? שכר מקסימום? חזרה לקצבאות? כל זה נראה לי שיך לתקופות אחרות.

    אגב, הערב ראיתי את יוסי שריד ובייגה שוחט בערוץ 1, מסכימים ביניהם שפרץ הוא לא שר אוצר רק בגלל שהוא לא באמת רצה את התיק. בהנחה שאנחנו מסכימים שהם לא טפשים ולא אינטרסנטים, במקרה הזה: יכול להיות שגם פרץ עצמו לא באמת מאמין שאפשר לישם את מה שהוא אומר?

  • שוקי   ביום 5 במאי 2006 בשעה 1:58

    בייגה ויוסי הם זוג פטפטנים. שריד עזב את הפוליטיקה כי הוא ומפלגתו נכשלו, וזה לא מפריע לו להמשיך לחלק ציונים. בייגה, מעמיד פני "חברתי", למרות שהיה שותף לקומבינה של הפשרת אדמות הקיבוצים והמושבים, העניק את השיפוי למעסיקים על מס הבריאות, ובתקופתו נטל המס גדל ב-13 אחוזים.
    מה יכול היה פרץ לקבל ומה לא אנחנו כנראה לא נדע. אבל לדעתי הצנועה הם מבלבלים את המוח.

  • ד.ט   ביום 5 במאי 2006 בשעה 12:43

    זה נכון לרשג"ד בצופים כמו גם לשר הבטחון.

    לכן להרחבה הבלתי נחוצה של הממשלה יש משמעות מעבר לאותם מאה מיליון שקלים.

    אם ראשי המדינה, מנהיגי מפלגות השלטון, נוהגים בכספי ציבור בהפקרות, זה משדר מסר שמחלחל מטה. אם האדון פרץ או האדון אולמרט ממנים שרים לצרכיהם הפוליטיים, ולא לצרכי ניהול המדינה, גם מר לוי שמנהל את מחלקת השינוע במשרד התחבורה (דוגמה פיקטיבית) יארגן לו, בלי התלבטות רבה, תקנים בלתי נחוצים לצרכיו הפוליטיים הפנימיים.

  • יוסי לוי   ביום 2 במאי 2006 בשעה 13:45

    "מס בשיעור 2% על עשרת העשירונים העליונים"? אולי תוותר לפחות לאלה שמרוויחים רק שכר מינימום?

  • יהל זמיר   ביום 3 במאי 2006 בשעה 1:07

    1. אכן, בממשלה גדולה יש הוצאה מוגזמת, שהיינו שמחים לחסוך. ועם זה, ממשלה גדולה היא הכרח פוליטי, ומחירה בהרבה מהאלטרנטיבה של חוסר יציבות שלטוני. שחר אילן כתב על זה לאחרונה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0&itemNo=711536

    2. אין פלא שהתקציב אינו זוכה לדיון מפורט… נעשים מאמצים די גדולים למנוע מאיתנו לדון בו, וזאת ע"י ניסוח בלתי מובן של ספר התקציב, מתן זמן מועט לחברי הכנסת לדון בו, וכמובן חוק ההסדרים הידוע לשמצה. למתעניינים, שלמה סבירסקי ממרכז אדווה כתב ספר על תמציתי על תקציב המדינה:
    http://www.adva.org/ivrit/insert_taktziv_b.pdf

    3. בכלל, מרכז אדוה מפרסם באופן קבוע ניירות עמדה בנושאי מדיניות ותקציב. חומר מעניין מאוד –
    http://adva.org/ivrit/homepage_heb.html

כתיבת תגובה