המורדים החברתיים

"מורדים חברתיים" זה ביטוי מעט מוגזם וקצת קלישאי, אבל תודו שזה מרענן. מרנין אפילו. הצבעה על תקציב שנדחית מסיבות חברתיות, ולא בגלל שמישהו לא קיבל מספיק ועושה שרירים. "מרידה" שלא נועדה – כנראה – לניגוח וצבירת הון פוליטי אישי, אלא נעשית מתוך מחוייבות לקו הפוליטי המוצהר של חברי פרלמנט. להזכיר – אנחנו מדברים על ישראל.

כדאי לחדד, למי שלא מצוי בפרטים: זוהי הצבעה בקריאה ראשונה על חוק התקציב. התקציב הוא תקציב נתניהו. ההסכמים הקואליציוניים אמנם כוללים שינויים ותיקונים שונים, חלקם "חברתיים", שאמורים להיכנס לתקציב עד להצבעה בקריאה שנייה. לכן, העברת התקציב בקריאה ראשונה, נועדה להיות הליך בירוקרטי ותו לא – חשוב מסיבות טכניות ובלתי חשוב מבחינה מהותית.

עדיין, זהו תקציב שאי אפשר לתמוך בו. אפילו שהוא ישתנה, ואפילו שהמצב שבו תקציב מדינה טרם אושר נכון לחודש מאי – חשוב מאד להגיד את זה – הוא בעל השלכות הרסניות למשק, ופוגע במיוחד בעסקים קטנים.

לפעמים יש חשיבות גדולה גם לצד הדקלרטיבי, ולכן ההתנגדות של הח"כים להצבעה הזו היא במקומה. מה גם שלפני יומיים, הוכרזה רכישה של חברה ישראלית במחיר של 4 מיליארד שקל. מתוכם, 1.2 מיליארד ילכו לתקציב המדינה. מספיק כדי לממן 70% מהסיכומים של אולמרט עם העבודה, הגימלאים וש"ס, לגבי שכר המינימום, קיצבאות זקנה, סל התרופות וקיצבאות הילדים. לא צריך מאתיים פקידי אוצר וחודשים של דיונים כדי לבצע לפחות את השינוי הזה, כבר עכשיו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שי   ביום 8 במאי 2006 בשעה 13:32

    הרכישה של ישקר בוצעה לא ב4 מליארד שקל, אלא 4 מליארד דולר, לפיכך המדינה תקבל מהעסקה מליארד דולר, שהם כ4 מליארד שקל.

  • שוקי   ביום 8 במאי 2006 בשעה 14:04

    צודק… אם ככה, אז אפשר למלא 100% של ההבטחות ועוד יישארו 2 מיליארד עודף. אני אוסיף עדכון אחורי זה.

  • עומרון   ביום 8 במאי 2006 בשעה 14:54

    זה שיש מיליארד שקל לקופת המדינה עכשיו לא מחייב שבתום השנה ההכנסות ממסים יהיו כצפוי או
    יותר מהצפוי.

    הסיכומים עם המפלגות הם על שינויים ארוכי טווח והדיבידנד המיסויי של ישקר הוא קצר טווח (כלומר אם עלות הדרישה היא מיליארד, אזי זה מיליארד כל שנה עד קץ היקום).

    לא כל דרישה צריך וראוי למלא. החזרת קצבאות הילדים למצבם הקודם אינה ראויה. קצבאות קצבת הכנסה צריכות לחזור לרמתן, אך אופן חלוקתן ראוי שישתנה.

    בקיצור, אתה במיטבך כשאתה לא מססמא או מסמא.

  • איתי   ביום 8 במאי 2006 בשעה 15:11

    כי אידיאולוגיה (גם ימנית ולאומנית, שאין לי כל קשר אליה) היא לא מילה גסה. לכן עדיף בהרבה עוזי לנדאו על אריאל שרון ששיקר למצביעיו בגסות שוב ושוב, הבטיח להימנע למשאל העם בליכוד, ועשה ממנו טיארה כשהתוצאות לא התאימו.
    לנדאו בטח יותר טוב מביבי שהצביע בעד כשהיה נוח וברגע האחרון פרש ונעמד בראש הזועקים נגד.
    מורדי הליכוד (או שמא נאמני הליכוד) קיבלו יחס צונן מהציבור כי:
    א. הם הלכו נגד האתרוג שרון – יקיר האומה ויקיר התקשורת. הם גם הלכו נגד דעת רוב הציבור שהיה בעד ההתנתקות.
    ב. בראשם עמדו אנשים כלנדאו ושרנסקי – אידיאולוגים (לא האידיאולוגיה שלי) אך לא מגרדים את הרמה של ביבי ושרון בכריזמה ובהסברה.
    ג. הגוף העיקרי כלל אנשים שלא נתפסו כאידיאולוגים גדולים, אלא כעסקנים קטנטנים שמתחנפים למרכז. האשמה בכך היתה התדמית שהם עצמם תרמו לה במשך השנים, עוד הרבה לפני ההתנתקות.

    בסופו של דבר מורדי הליכוד הפסידו במערכה, הליכוד נתפס כמפלגה מפולגת ומבורדקת והפסיד קולות רבים, ורבים מהם שילמו מחיר אישי כבד.

    זה חבל, אך בישראל 2006 לא משתלם להיות אידיאולוג, עדיף להיות כיסאולוג. את זה גם למדו בדרכם תמר גוז'נסקי ובני בגין.
    גם בבחירות הציבור העדיף עדרי כבשים שותקות
    (קדימה+גיל+ליברמן+שס) על פני מפלגות אידיאולוגיות (חד"ש+איחוד-לאומי-מפד"ל).

    "המורדים החברתיים" של העבודה צריכים ללמוד היטב משגיאות טקטיות ואסטרטגיות של מורדי הליכוד, אם ברצונם באמת לעזור לשכבות המוחלשות, ולא רק לקבל במה תקשורתית מגניבה לעצמם. את מספר המנדטים של העבודה זה בטח לא יעלה, אולי להיפך.

    דבר שני:
    קישור עסקת ישקר לתקציב המדינה הוא פופוליזם זול, כי זו תוספת חד פעמית. לא ניתן לתקצב היום תרופות מסוימות (או שעות לימוד) ובשנה הבאה לבטל את התקצוב כי לא מכרו עוד ישקר. אם אתה עני וזכית בטוטו ב-10000 שקל זה ממש טפשי להתחיל לקנות בזה מצרכים מתכלים לבית (בשר, דגים), אפילו שתזונת המשפחה אינה מיטבית. כשהכסף ייגמר ויהיה צריך לחזור ללחם מעופש – תרגיש הרבה יותר גרוע. אני לא כלכלן אבל נדמה לי שהייתי נותן את המיליארד ישר לחיסול חובות. כך צריך גם העני שזכה בטוטו לעשות. כשהמדינה לא תהיה באוברדראפט, יגיעו לכאן יותר השקעות, וגם כל נערי האוצר (וקרן המטבע הבינל) לא יוכלו עוד למחות כשנרצה שחלק יותר גדול מעוגת התקציב ילך למטרות חינוך ורווחה.

  • שוקי   ביום 8 במאי 2006 בשעה 15:47

    אמא שלך שרלטן.

  • עומרון   ביום 8 במאי 2006 בשעה 15:57

    נפגשנו פעם?

  • הקוף מכה בשנית   ביום 8 במאי 2006 בשעה 16:55

    העם מאחוריך.

    ולגבי תשלום חובות כבר אתמול שמעתי יציאה שהביאו מאחד מפקידוני רשות המסים שאמר שדברים בסדר גודל כזה נשלחים אוטומטית להחזר חובות.

  • שוקי   ביום 8 במאי 2006 בשעה 18:07

    עומרון, אני לא יכול לדבר איתך ברצינות כשאתה קורא לי שרלטן. כי שרלטן הוא שקרן ושקרן אני לא.

    איתי, אתה מאשים אותי בפופוליזם, ופופוליסט הוא צבוע או סתם דמגוג. אני אתן לך ליהנות מהספק ולהניח שאתה טוען שאני דמגוג, אחרוק שן (קרררגג…) ואענה לך.

    עסקת ישקר היא תוספת חד פעמית, זה נכון.
    אבל המצב של העניים והקשישים בישראל הוא כבר מזמן לא מחלה כרונית שצריכה טיפול ארוך טווח.
    בתור התחלה, יש בעיה אקוטית, והיא דורשת עזרה ראשונה.

    בטווח הארוך? קצץ 5 אחוזים בתקציב הביטחון, או 1.5 בכל תקציבי הממשלה, או הטל מס בשיעור קטן (1-2 אחוזים) על העשירונים העליונים, או על המשתכרים יותר מהשכר הממוצע במשק.
    כבר עסקתי בפתרונות האלה, וחשוב מזה – וועדת הכלכלנים שיעצה למפלגת העבודה בדקה את התוכנית של ברוורמן, שעסקה לא רק בייעודים אלא גם במקורות המימון של תוכנית לטיפול בעוני, ואישרה אותה. גם כמה כלכלנים חשובים מהעולם.

    ואתה צודק, אתה לא כלכלן. גם אני לא כלכלן, ולכן הלכתי ולמדתי את הנושא כמיטב יכולתי, וניצבתי לפני בחירה:
    להאמין למי שאומר שהרעבת עניים היא בלתי נמנעת, לבין מי שאומר שהיא נמנעת. בשני הצדדים יש פרופסורים, אבל רק בצד אחד יש מוסר.

  • אבי קליין   ביום 8 במאי 2006 בשעה 22:26

    למעשה 4 מליארד ש"ח מאפשרים למדינה למממן את דרישות המפלגות לשנתיים הקרובות וזאת ללא להשתמש בגידול בהכנסות הממשלה ממיסים של 2005 ושל חמשת חודשים הראשונים של 2006 (הצפי של האוצר הוא לגידול ההכנסות ממיסים בכל 2006). בנוסף החשב הכללי ירון זליכה פירסם דו"ח בו הוא טוען שהאוצר לא משחרר 10% מהתקציב (30 מליארד ש"ח) למשרדים השונים. הגרעון הנוכחי עומד על 1.7% בלבד, בעוד באמנת מסטריכט נקבע שגרעון "טוב" הוא בסביבות 3% (לארה"ב גרעון של 7% וליפן גרעון של 9% והם חיים עם זה) אפשר בקלות להעלות את הגרעון ל-3% בלי שיגרם כל נזק מבחינת הדירוג הבינ"ל של מדינת ישראל. בקשר להורדת החוב הלאומי, החוב פרוס כבר בתשלומים ולכן הכסף לא מיועד למטרה זו. הכסף, עפ"י טענות הירשזון, מיועד להפחתת מיסים, כלומר להמשך המדיניות של ביבי.

  • איתי   ביום 8 במאי 2006 בשעה 22:28

    ראשית, אני מתנצל על חריפות הביטוי.

    אני מסכים שצריך בהחלט להפריד בין המונחים, ושיש כמה עניינים חברתיים בוערים שדורשים טיפול קצר טווח. מה שמקבל רייטינג טוב (הגדלת סל התרופות) הוא לא בהכרח מה שהכי בוער, ודווקא לך כעתונאי ביקורתי יש היכולת להצביע על כך. אפילו בתחום הבריאות עצמו יש לשקול אם לא עדיף היה לתת היום תוספת תקציב לטובת הגדלת מס' המיטות ומס' התקנים לרופאים (כך שלא יעבדו 30 שעות רצוף), במקום לתרופה חדישה שתציל חיים (כן, תציל חיים) אבל של כמה מאות אנשים.

    אך גם את הפתרון קצר הטווח צריך להביא מתוך העוגה הקיימת ולא לנצל לשם כך את המתנה משמיים. אילו ננהג כך היום, בשנה הבאה יגידו לנו באוצר שאי אפשר השנה לטפל בבעיה בוערת.

  • שוקי   ביום 8 במאי 2006 בשעה 22:56

    לא חסרים מיטות ולא רופאים.
    הרופאים שעובדים עשרות שעות ברציפות הם מתמחים שמנוצלים שלא לצורך. הם עובדים 30 שעות כדי שרופאים בכירים יותר יוכלו ללכת לקליניקות הפרטיות שלהם ולגבות עשרות אלפי דולרים על ניתוחים.
    מיטות, לא רק שלא חסרות אלא שבחלק מהמקומות יש עודף. הטענות החוזרות ונשנות על מחסור במיטות, או על כך שהתרופות נגמרות, הן עוד דרך יצירתית לסחוט תקציבים לבתי חולים שעובדים בהם בכירים (מנהלים רפואיים ואדמיניסטרטיביים) שחלקם מרוויחים הרבה יותר מדי.

    אלו לא ספקולציות אלא מידע מבוסס. אני "מקורב" לאדם שזה תחום התמחותו וזוכה להכרה בינלאומית על כך. מדי פעם מראיינים אותו על הנושא בתקשורת והוא אומר את הדברים ומציג נתונים ועדיין הדמגוגיה השקרית הזו מסתובבת בשטח.

    אגב, בשיא משבר-המיטות האחרון, אחרי שבמערכת הבריאות טענו לתפוסה של 180% הייתה בטלוויזיה כתבה שכללה ביקורת פתע בכמה בתי חולים. צילמו שם הרבה מיטות פנויות.

  • שוקי   ביום 8 במאי 2006 בשעה 22:57

    העלית נקודה מצויינת.

  • איתי   ביום 9 במאי 2006 בשעה 1:17

    בדיוק את טענתי העקרונית והיא שהמידע שיש לציבור על פערי תקציב ועל משמעותם הוא חלקי במקרה הטוב, ובמקרה הרע מסופק עי גורמים בעלי אינטרס, כאשר העיתונות עצלנית מכדי לבדוק. נוצרת מקצוענות של מסכנות.

    אם נושא המיטות מנופח ע"י מנהלי מחלקות, נושא סל התרופות בוודאי מנופח במרץ ע"י חברות התרופות, שבעצמן "קונות" את דעת מנהלי המחלקות בעזרת הטבות (חוקיות) שונות.

    התרופות זוכות ליותר פרסום מהמיטות, אך אלו ואלו זוכות לחשיפה הרבה יותר מנושאים אחרים, לא פחות קריטיים (טיפול בנוער בסיכון, זיהום אוויר ומים, למשל). עיתונות טובה היא עיתונות שבודקת עניינים לעומק ומציגה דעות שונות וחלופות. זה לא קרה בפרשת התרופות וגם לא בעניין הלחם. חשבתי למשל מה היה קורה לו היו מעלים את מחיר הלחם הלבן ב-20% ולא משנים את מחיר הלחם השחור (סתם דוגמה). האם זו לא היתה יכולה להיות דרך לפצות את המאפיות על עליית מחירי הקמח (מבלי להעלות את הוצאות הממשלה), ולצמצם את הפגיעה במי שהכי זקוקים ללחם אחיד?

    בהקשר רחב יותר, אני חושב שעם עליית הנושא החברתי, מדינתנו הצעירה זקוקה עד מאוד לפוליטיקאים (וגם לפרשנים) שידבררו תפיסות עולם שונות ומגובשות (לא צעקות בסגנון ש"ס על מחיר הלחם ועל ילדים רעבים). תמי מולד חיו עושה כך (ר' באתרה) אך היא בהחלט לא מייצגת את מפלגת העבודה הרשמית.

    שמת לב שלכל ישראלי שתפגוש יש דעה מגובשת אם צריך לצאת מהשטחים או לא, איזה "גושים" הם לנצח נצחים, ואם עדיף הסכם או צעדים חד צדדיים. דעות אלה התגבשו בעקבות שנים של קריאת עתונים, וויכוחים פוליטיים בכנסת ובסלון בששי בערב. דבר עם חברים על כלכלה וחברה – ופתאום – גמגומים, סתירות פנימיות (כן, גם אצלי) והרבה חוסר מידע. גם כאן (כמו בבטחון) תמיד ישתיקו אותך שמה שאתה אומר זה נאיבי ולא יכול לעבוד. שזה לא מתאים לכלכלה של ימינו ובכלל לך תעשה תואר שני בכלכלה ומנהל עסקים ואז תדבר. לא רוצה. אני רוצה שבפני האזרחים יעמדו אופציות מוגדרות (לא תעמולת בחירות זולה והבטחות שאי אפשר לקיים) ומידע מגוון, כך שלפחות האנשים החושבים יוכלו לעשות בחירה מושכלת.

    היום כולם נהיו "חברתיים" (אפילו ביבי וגדעון סער) – אבל ה"חברתיות" של ש"ס היא לא ה"חברתיות" של העבודה. ייתכן מאוד שגם זו של ברוורמן לא שווה לזו של פרץ.

    נ.ב. אירועי הלידה של בתי היקרה מלפני חודשיים אינם מסתדרים כלל עם טענת ה"מקורב" האנונימי שלך (אשמח לקישור). אבל כאמור אני רק אזרח קטן ונטול פרספקטיבה.

  • עומרון   ביום 9 במאי 2006 בשעה 12:11

    אבל שרלטן הוא לא שקרן ולעתים האחרון עדיף על הראשון
    http://www.notes.co.il/carmi/15041.asp

    דבר שני, לא אמרתי שאתה שרלטן, אלא שהפוסט הזה הוא שרלטנות. אני מניח שההבדל בין השניים נהיר לך.

    יסלח לי כבודו, אך הנתונים שלך על בתי החולים נכונים אך המסקנות שלך עלובות. אפילו שאתה מקורב למישהו שהוא מומחה עולמי (כך אתה טוען).
    לא חסרות מיטות בבתי חולים, אך יש ניצול לא נכון של המיטות בבתי החולים.
    מתמחים לא עובדים משמרות ארוכות כדי לאפשר לאחרים להרוויח יותר, אלא כדי להיות רופאים טובים דיים
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3056728,00.html
    יש מספר מקרים שמתמחה צריך להיות נוכח בהם כדי להיות מוסמך. ניתן להקטין את שעות ההתמחות ולייצר התמחויות ארוכות. נבחרה פשרה אחרת. אגב, המתמחים הללו יהפכו למומחים בבוא מן הימים.

    לגבי הקליניקות הפרטיות – מי שמייצר אותם זה אזרחים כמוך וכמוני.

    אחת התופעות שעולה ממחקרים בקבלת החלטות היא שאנשים נוטים לדבר בבטחון רב יותר על נושאים בהם הם בקיאים פחות.

    לפעמים גם מותר להעביר ביקורת על עצם האופן בו אתה מטפל בנושאים ולא רק על העובדות או הפרשנות. לא מתאים לך לא לקבל ביקורת ואני מקווה שלא תכתוב לי שאתה לא יכול להגיב כי קראתי לך אטום.

    יום טוב.

  • שוקי   ביום 9 במאי 2006 בשעה 13:05

    אני דווקא אוהב מאד שמעבירים עליי ביקורת, בעיקר אם היא נכונה ותורמת לי, אבל גם אם היא מספקת לי הזדמנות לחדד את הטיעונים שלי כפי שאעשה בהודעה שאכתוב אחר-כך.

    אני לא מחרים אותך, סתם עיצבנת אותי.

    שרלטנות היא דבר מגונה שאני מנסה להימנע ממנו. בגלל זה כתוב למעלה מימין "עיתונאי ואיש מחשבים". יכולתי לכתוב שאני מוזיקאי ורקדנית, או שאני מומחה למערכת הבריאות, וזו הייתה שרלטנות. אף פעם לא טענתי שאני מביע יותר מאשר את הדעות שלי, שיכולות להיות מבוססות (אני מאד משתדל) או נובעות מתחושות בטן.

    להציע להשתמש בכסף טרי שנכנס לתקציב המדינה כדי לממן הוצאות בעלות חשיבות הומניטרית זו לא שרלטנות. אתה יכול לטעון שזו דמגוגיה, וגם על זה יהיה לי מה לענות לך.

  • עומרון   ביום 9 במאי 2006 בשעה 13:39

    "מספיק כדי לממן 70% מהסיכומים של אולמרט עם העבודה, הגימלאים וש"ס, לגבי שכר המינימום, קיצבאות זקנה, סל התרופות וקיצבאות הילדים."

    צר לי. הסיכומים הקואליציוניים הם ארוכי טווח ולא סיוע חד פעמי. לו היית טוען שניתן להשתמש בכסף כדי לפתור מצוקה מיידית או לבצע השקעה מיידית בתשתית מסוימת לא הייתי חולק עליך. אך לפתור בעיות ארוכות טווח באמצעות הקצאה חד פעמית זו שרלטנות לשמה.
    מה תעשה בשנה הבאה? תקצץ בחזרה את מה שהוספת השנה? תתלונן שישקר כבר נמכרה.

  • איתי   ביום 9 במאי 2006 בשעה 14:59

    אני שמח ששניכם חוזרים לדיון ענייני. ובענייני כלכלה וחברה הדיון הוא במספרים. כי אל מול הגישה הניאו-שמרנית של ביבי שטרלסר ונערי האוצר יש להציב אלטרנטיבה יסודית ומגובשת ומגובה במספרים (ובמחקר אקדמי טוב שמגיע למסקנות אחרות משל המחקר הניאו-שמרני).

    אל מול ביבי שמבטיח לנו אמריקה (או למצער אירלנד), ניצב השמאל החברתי ומנפנף בסיסמה שאנחנו הופכים בהדרגה למדינת עולם שלישי. מי צודק?

    בכדי להכריע נדרש מידע מספרי. למשל, מס' מיטות לאלף איש, מס' רופאים לאלף איש. הסכום שמשקיעה המדינה בתרופות לאזרח לשנה, ועוד. את המספרים האלה יש לבחון
    (א) בהשוואה למדינות אירופה ולארה"ב
    (ב) בחתך שנים
    (ג) השוואה בין שנות שלטון ליכוד לשלטון עבודה

    כנ"ל ניתן להסתכל על מדדים מקבילים במערכת החינוך והחינוך הגבוה (כמובן לא אחוזי זכאות לבגרות, שהפכו לבדיחה עצובה), תחום התחבורה, איכות הסביבה וכו'. רק כך נוכל לדעת אם ראוי יותר לתת תוספת תקציב לסל התרופות, או אולי למערכת הכבאות הקורסת.

    טוב עשתה מפלגת העבודה שבנתה מצע כלכלי מקיף לשינוי סדר עדיפויות, עם פירוט הוצאות והכנסות, והצהרה על יעד גירעון סביר. למרבה הצער בתחום ההסברה נשארה מכל זה רק סיסמת האלף דולר. את כל מי שמקבל יותר מזה הסיסמה לא עניינה ואולי אף הטרידה מאוד, ולא רק את המעסיקים. אחרי הכל, למי שקיבל עד היום 1000$ היה ממש נוח לדעת שיש עוד מישהו מתחתיו בסולם.

  • שוקי   ביום 9 במאי 2006 בשעה 15:38

    קודם כל, כפי שהעירו לי ותיקנו את טעותי (ע"ע ביקורת שאני מאד שמח לקבל), מדובר ב-4 מיליארד דולר ולא שקלים.
    המס, נטו, יסתכם בכ-5.4 מיליון שקלים שיספיקו כדי לממן 3 שנים של סעד משופר (אני מסתמך על הפרסומים בעיתונות לגבי עלות ההסכמים הקואליציוניים עם הגימלאים, העבודה וש"ס).

    שנית, כבר עניתי על עניין ה"טווחים". יש כרגע בעיות דוחקות שצריך לפתור, ואפשר לעשות את זה בלי לפרוץ את מסגרת התקציב. בהמשך, אפשר לשנות את סדר העדיפויות של התקציב, כפי שמודגם בתוכנית הכלכלית של ברוורמן.

    מה נעשה בשנה הבאה? למשל: נקצץ אחוז אחד (אפילו פחות) מכל משרדי הממשלה, השוחים בשומן של עצמם, ונעביר אותו לזקנים, עניים, נכים, ומימון תרופות מצילות חיים. אחוז אחד זה 2.8 מיליארד ש"ח.

    "כבודי" יסלח לך, אבל הטיעונים שלך לא משכנעים אותו.
    אם אתה אומר שיש ניצול לא נכון של מיטות בבתי חולים, זה רק מחזק את הטענה שלי – ניצול שגוי, לא חוסר.
    לומר שעבודה 30 שעות ברציפות תורמת למיומנות נראה לי לא רציני. זה תורם, אם כבר, לתאונות עבודה.
    ומי שמייצר את הקליניקות הפרטיות זה לא אזרחים כמוך וכמוני, אלא רגולציה דפוקה, שלא מונעת מאדם לקבל משכורת מהמדינה ולעזוב ניתוחים באמצע כדי ללכת לעשות כסף.

    המשפט הזה שלך קצת מעמיד את טענת השרלטנות באור חדש: "לפתור בעיות ארוכות טווח באמצעות הקצאה חד פעמית זו שרלטנות לשמה."
    אולי התכוונת לומר שזה קוצר ראות. שרלטנות היא טענה לכישורים או תארים שאין לך.

  • שוקי   ביום 9 במאי 2006 בשעה 15:42

    נתייחס בהמשך למה שאתה אומר, אבל שני דברים בינתיים:
    לא מעניין להשוות בין עבודה לליכוד. לאורך השנים, שתי המפלגות האלה היו מושחתות ועשו הרבה בשביל עצמן ומעט בשבילנו. אני הצבעתי לאחת מהן כי היא החליפה את ההנהגה והמצע שלה (ואם הייתה מעיפה קיבינימאט עוד כמה וותיקים זה רק היה משפר אותה).
    לא מעניין אותי להשוות למדינות אחרות, אלא אם כן משווים למדינות שהצליחו לצמוח וגם לספק סעד לאזרחים שלהן. להשוות ולגלות שמצב העניים בישראל חרא פי 1.05 מאשר בארה"ב לא אומר שום דבר. הפוליטיקה של רוב מדינות המערב מתועבת לא פחות מזו שלנו. לטוב ולרע, אנחנו חיים כאן.

  • עומרון   ביום 9 במאי 2006 בשעה 17:03

    או שאולי אין לי מספיק שכל. לא החלטתי.
    בכל מקרה, לגבי טענתך לקיצוץ בתקציב משרדי הממשלה, זו ה-טעות.
    משרדי ממשלה מספקים שירות לאזרח. קיצוץ בתקציב המשרדים פירושו קיצוץ בשירות הניתן לאזרחים. פירושו מיסוי עקיף של האזרחים על ידי השלמת השירות מכיסם הפרטי.

    תחת מסווה ההתייעלות זה מה שעושה האוצר כבר שנים. מקצצים בשירותים המסופקים לאזרחים על ידי חיתוך ב"שומן".

    אגב, על איזה שומן אתה מדבר?

  • שוקי   ביום 9 במאי 2006 בשעה 17:59

    תשמע, אני מאד מחבב אותך ובאמת שלא רוצה להתנגח, אבל איך נאמר את זה פשוט – איפה אתה חי??

    בוא ניקח כדוגמא את תקציב הביטחון. בשנות ה-60 הוא היה כ-20 אחוזים מתקציב המדינה. עברו 40 שנה, התוצר הלאומי של ישראל הכפיל את עצמו פעמיים, ותקציב הביטחון הוא עדיין בערך 20 אחוזים מתקציב המדינה.

    בינתיים הגוש המזרחי קרס וסוריה כבר לא מקבלת נשק חינם מארה"ב. אחרי המלחמות בעיראק "החזית המזרחית" פחות או יותר לא קיימת. כל התפיסה הבטחונית השתנתה.

    אז מה עושים עם כל הכסף? מבזבזים אותו בלי הכרה. אני לא אתן לך את כל הרשימה, אבל רק על מיליוני ימי המילואים המיותרים בשנה (אני לא יכול לכתוב דברים כאן אבל אם אתה רוצה אני אראה לך את החישוב המדוייק) מדינת ישראל הייתה יכולה לחסוך מיליארדים.

    וזו דוגמא קטנה אחת, בלי להזכיר את השחיתויות, המכרזים התפורים, המינויים הפוליטיים, וכל השאר. אנחנו חיים באותה מדינה?

    לא חסר שומן. מה גם שאם תדבר עם כלכלן שלא הורעל בשקרים הניאו-ליברליסטיים, הוא יגיד לך את האמת הפשוטה: שמה שמגדיל את התל"ג זה דווקא גירעון יזום, שמגדיל את הביקוש המצרפי. עלות המימון שלו קטנה יותר מההחזר דרך מיסים, וקטנה פי כמה מהצמיחה שנוצרת.

    "יעד הגירעון" אומר בעצם כמה המדינה מרשה לעצמה לצמוח (או כמה קרן המטבע הבינלאומית מרשה לה לצמוח…) ואצלנו הוא מהקטנים בעולם המערבי.

  • איתי   ביום 9 במאי 2006 בשעה 23:03

    היא אמצעי ולא מטרה. בדיוק כפי שהוצגו כאן נתונים חלקיים לגבי אחוז גרעון במדינות שונות – זה מאוד רלוונטי לדיון שלנו.

    כאשר השמאל והימין מנופפים לנו בסקנדינביה, אירלנד וכו' כמודלים, אני רוצה לדעת במה אנו דומים להם ובמה שונים. האם מדינות שהגדילו את אחוז הגרעון שיפרו את מצבן? האם במדינות שבהן הורידו את מס' התלמידים בכתה השתפרה איכות המחקר, הטכנולוגיה והתרבות? האם סבסוד הלחם באמת מוריד את שיעור הרעבים? ברור שמידע כזה אינו שקול לניסוי מעבדה מבוקר, ולא כל מה שהלך יופי בקוריאה או בנורבגיה צריך להעתיק לפה.

    ההשוואה הזו חשובה במיוחד בהקשר לדיון המעניין שפתחה ג'ו. כאשר אנשים טוענים שהמדינה מחורבנת זה אומר "מחורבנת באופן יחסי". השאלה רק ביחס למה: לישראל של שנות ה-50? לאירופה של היום?
    אם השלטון בכל המדינות היה רקוב באותה מידה, אזי המסקנה של מי שחושב שרקוב פה היתה צריכה להיות שכך נוהג העולם, שזה טיבם של בני אדם, ושמי שרוצה משהו יותר טוב צריך לפרוש לאי בודד כמו רובינזון קרוזו. לא מספיק לזעוק שחרא, צריך גם להציע אלטרנטיבה רצינית. אני מאמין שלג'ו יש כזו, וגם היא מבוססת על הסתכלות החוצה – אל "הגויים" – ולא על הזיות בסגנון ב"ז הרצל.

    לגבי העבודה והליכוד: נכון שתי המפלגות עם הסטורית שחיתות וסדרי עדיפויות דפוקים, וגם עכשיו בעבודה (חדשים וישנים) לא כולם צדיקים. צדיקים ופוליטיקה לא הולך, וביחוד במפלגות שלטון. חשיבות ההשוואה על כן היא לגבי הרע במיעוטו. אם אזרח יכול לקבל שחור על גבי לבן נתונים שמראים לו שבדברים *** החשובים לו באמת*** (לא איזה גושי התנחלויות בידינו לנצח נצחים) מפלגה א טיפלה באופן הסטורי יותר טוב מ-ב', שווה לו לבחור בגוש א' ולא בגוש ב'. דווקא השבירה של גבולות ההצבעה המסורתיים בבחירות 2006 יוצרת פתח לשינוי חשיבה ולבחירה מבוססת על סדרי עדיפויות.

  • איתי   ביום 10 במאי 2006 בשעה 11:48

    הוא עוד פרויקט שהעיתונות הממוסדת לא עשתה ולא תעשה, כי היא מתמקדת בשערוריות של רגע.

    כאשר אתה מציע קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה, אין זה בהכרח אומר קיצוץ השומן. הבעיה העיקרית היא בהפרדת השומן מהבשר החי.

    רק מעט על פיזור השומן בתקציב הבטחון הופיע בכתבות בהארץ, וכמובן היה לנו את מוסף "מחיר ההתנחלויות" הזכור לטוב (אבל שם ההתיחסות לכסף שנשפך בשטחים היא אידיאולוגית – האם זו הטבה מוצדקת לחלוצים באזורי ספר, או בזבוז מטורף ומעצבן של כספי המסים שלי).

    לצערי שר הבטחון יעדיף להמשיך לקנות מסוקי קרב הכי דנדשים שאנחנו לא צריכים, ויקצץ באפודים קרמיים לחי"רניקים.

    שר התחבורה לא יבטל תקני מינויים פוליטיים מיותרים, וכן יבטל מעקי בטיחות ומסילות ברזל

    שר הרווחה יבטל תקנים לעו"סים לאיתור נוער בסיכון וגברים מכים, אך לא יצמצם מנגנון בירוקרטי לא יעיל בביטוח הלאומי

    גם אזרח כמוני בלי השכלה בניהול ציבורי יכול להבין כי המפתח לשינוי חברתי הוא לא רק בחלוקה הגלובלית של עוגת התקציב (כמה להחזר חובות, כמה לבטחון, כמה לחינוך) אלא במה עושים בכל משרד, ובייחוד בשאלות כמו:

    1. תקציב המטה מול תקציב לעובדי השטח (משרד החינוך!)
    2. תקציב לציוד מול תקציב לכ"א (משרד הבריאות!)
    3. תקציב לאירועים חד פעמיים מול תקציב לפעילות יומיומית "אפורה" (בטחון הפנים)
    4. מינויים פוליטיים מול מינויים מקצועיים
    5. מהם המדדים להצלחה, והאם מישהו בדרג המקצועי והפוליטי משלם את המחיר על כשלון מתמשך (תאונות דרכים, פשיעה וכו')

    לביבי והשטרסלרים נושא "איפה השומן" הוא פחות בעייתי מאשר לך ולי. מבחינתם האוטופיה היא מינימום מסים ומינימום תקציב מדינה. מבחינתם אפשר להפריט כמעט הכל (שב"ס, מתנסים), כי זה מוריד נטל מהמדינה. דווקא משום שאנו מאמינים במיסוי ובתקציב מדינה ככלים לשינוי חברתי ולסגירת פערים, מוטלת עלינו האחריות להגיד – "את זה תקצצו ואת זה לא", ולא רק להגיד "יותר לחינוך ובריאות, פחות לבטחון"

    אם לא נזהה איפה השומן, הגדלת הגירעון (שכוונתה המקורית טובה) תלך בסופו של דבר להגדלת השומן ולא להגדלת הבשר.

    אם (באופן תאורטי…) תחת הכותרת היפה בהסכם קואליציוני של "הקצאת X מיליון ש"ח למלחמה בעוני" ימציאו תקן בעלות של מאות אלפי שקלים לשנה למינוי אחיין של הרבובדיה (או לעסקן מההסתדרות) בתור "מתאם-על רב-תחומי למלחמה בעוני בנגב ובגליל" – זה לא צמצום פערים ולא נעליים.

  • עופר לנדא   ביום 8 במאי 2006 בשעה 15:51

    הוצאת לי את המלים מהמקלדת!

השאר תגובה