הספד לדאגלס אדאמס

מובא ברשות המחברת, במלאת חמש שנים למותו של אדאמס ולרגל יום המגבת הבינלאומי שיחול ביום ה' הקרוב.

***

Ask a Glass of Water

יונית מוזס
 
ביום שישי, ה- 11 במאי, הלך לעולמו הסופר הבריטי דאגלס נואל אדאמס. אדאמס נפטר מהתקף לב פתאומי, בגיל 49.
 
למי מאיתנו ששמע את השם, מוכר אדאמס בעיקר כמחבר הטרילוגיה בחמישה חלקים של "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה", סדרת הרדיו, הספרים, האגדה.  אדמאס עשה עוד דברים בחייו, הלא ארוכים מספיק, ביניהם גם ספרי סוכנות הבילוש ההוליסטית של דירק ג'נטלי (Dirk Gentlys Holistic Detective Agency, ו-The Long Dark Teatime of the Soul, ספרים מבריקים בפני עצמם), מילונים של מילים מיותרות לחלוטין (The Meaning of Liff), וכן, גם ספר טבע אחד (Last Chance to See). בזמנו הפנוי הקים הגאון בעל האף הענק חברות מדיה דיגיטלית (The Digital Village) שפיתחו משחקים (כמו Starship Titanic), וזמן מה הסתובבה גם שמועה על תוכניות להסרטת ספרי המדריך. 

 

[עדכון 2006: בינתיים יצא הסרט, והיה זוועה. גם הניסיון של העורך של אדאמס לעשות עוד כמה גרושים מתוכני ההארד דיסק שלו (ע"ע "סלמון הספק") לא התקבל אצלי בברכה].
 
אבל בעיני, המדריך היה ועודנו עוד יצירת המופת האמיתית של האיש החריף והמצחיק הזה. המדריך, על חלקיו השונים, נכנס לחיי באחד מאותם ימים שכוחי אל של גיל ההתבגרות, ומאז הוא שם, קופץ לזיכרון (אני זוכרת אותו כמעט בעל-פה) ברגעים האזוטריים של החיים, תמיד רלוונטי, תמיד מקור השראה, תמיד מעלה חיוך (ציני ועקום משהו) על השפתיים.
 
בחנויות הספרים נוטים לסווג את סדרת ספרי המדריך תחת ז'אנר המדע הבדיוני. חובבי הז'אנר, בעיקר אלו הנוהגים לקחת אותו, את עצמם ואת החיים בכלל ברצינות תהומית, מתעצבנים כשמתייחסים לאדאמס כאל סופר מדע בדיוני. לי, באופן אישי, ונדמה לי שגם לאדאמס, יש השגות בקשר להתייחסות אל החיים ברצינות תהומית, אבל באופן עקרוני, יש מידה של אמת בכעסם. אדאמס אולי כותב על מסעות בגלקסיה, טכנולוגיות מתקדמות וחייזרים, אבל כאן מסתיים, לדעתי, כל הקשר בינו לבין המדע הבדיוני. מבחינתי, המדריך הוא קודם כל ספר פילוסופי-ביקורתי. בעיני, אדאמס לקח על עצמו בספרים אלו כמעט את אותה משימה שלקח על עצמו אותו חייזר, שהפך לבן-אלמוות בעקבות תאונה מצערת שכללה שתי גומיות, ארוחת צהרים נוזלית ומאיץ חלקיקים – להעליב את כל היקום, על כל פרטיו, אחד אחד ובסדר אלפביתי.
 
אדאמס, בגלל מגבלות הזמן והמקום, הוא לא כל כך שיטתי, אבל, in-the-end-of-the-day, המדריך הוא סאטירה חברתית חריפה, שפשוט שמה ללעג ולקלס כל מוסד חברתי מוכר, כל נורמה, וכל שקר שהחברה מוכרת לנו כדי להפוך אותנו לאיידול האמריקני הידוע, "well adjusted person".
 
מוסדות ואופני שליטה, בעלי התפקידים הנושאים בהם, אלוהים, מלחמות, האדישות האנושית, הפסיכולוגיה, אוהבי בעלי החיים (זכור לי במיוחד הקטע הבלתי נשכח בו מנהל ארתור דנט שיחה עם הפרה אותה עומדים רעיו לאכול בקרוב, במסעדה שבסוף היקום), אין פרה (אגב פרות…) קדושה אחת שהוא לא צוחק עליה בדרכו הבריטית והמטורפת. וגם המדע הבדיוני עצמו לא נשאר בחוץ – הטכנולוגיות והרעיונות המדעיים שמציע לנו אדאמס הם כל כך מטורפים ומופרכים מיסודם: מנוע האי סבירות (Improbability Drive), ה-Vortex – בו רואה מי שנכנס אליו את עצמו בפרספקטיבה מול כל היקום – שמונע על ידי חתיכת עוגה (קשה לי להיזכר אפילו במספר האנשים שרציתי לשלוח לשם במהלך השנים…), הספינה שמונעת על ידי מתמטיקת חשבונות המסעדה, מעליות שקוראות את העתיד, חורים ברצף החלל-זמן שמופיעים בדמות ספת צ'סטרפילד חמקנית, והגדול מכולם – הרובוט המופלא מרווין עם האישיות הדכאונית. ועוד לא הזכרנו בכלל את הדרכים והמניעים המוזרים שהביאו ליצירתם.
 
זהו אדאמס שלי, והוא יחסר לי מאוד.
 
ומעריציו המיותמים יכולים לקוות, שהוא רק מת לשנה, לצורכי מס.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • פיגו   ביום 23 במאי 2006 בשעה 8:42

    במחילה, איפה עוד אפשר למצוא טקסטים של המחברת? 😉

    הסרט היה מחורבן להפליא, מהאדפטציות הגרועות שיצא לי לראות. לדעתי הוא היה כל כך מחורבן, שאדאמס היה אוהב אותו. והספר last chance to see הוא החשוב מכל ספריו, עם כל הכבוד למדריך, ויש כבוד.

  • noamt   ביום 23 במאי 2006 בשעה 9:47

    אכן המדריך הוא אחת מיצירות המופת המופלאות.

    אני לא מסכים שהסרט היה מחורבן כל כך. הוא לא היה מדהים, אבל בהתחשב בנסיבות (ספר עם המון תיאורים קשים להצגה קולנועית) הוא היה יחסית טוב. כמובן שהם לא יכלו להכניס את כל הבדיחות (אלא רק משהו כמו 5% מהן) – אבל ככה זה סרט. בנוסף, הוא גרם לידידה שסחבתי איתי לסרט לרצות לקרוא את הספר.

    שתי שאלות טכניות לשוקי:
    1. האם "עדכון 2006" נכתב ע"י המחברת או על ידיך?
    2. בעניין "רשות המחברת": כאשר עיתונאי כותב משהו, ומפרסם זאת בעיתון – למי שייכות הזכויות? אצלנו, כל חתיכת קוד שאני כותב בשביל המעסיק שייכת למעסיק, לא לי. הייתי בטוח שבעיתונים זה גם כך.

    נועם.

  • יונית   ביום 23 במאי 2006 בשעה 10:39

    נכתב על ידי.

    ולמר פיגו הנכבד – be careful what you wish for…

  • שוקי   ביום 23 במאי 2006 בשעה 10:44

    העדכון נכתב על-ידי המחברת.
    כאשר עיתונאי כותב טקסט ומפרסם אותו בעיתון, הזכויות שייכות לו. בהיעדר סיכום אחר, התשלום הוא על פרסום חד פעמי ואחריו הכותב יכול להתיר או לא להתיר פרסומים נוספים, או לפרסם את הטקסט במקומות אחרים.
    היום נוהגים המו"לים להחתים כתבים על חוזים שמעבירים את הזכויות אליהם, כדי שיוכלו למחזר את החומרים, אבל לא ברור שיש לזה בסיס חוקי. ב-netמגזין לא החתמתי אנשים על חוזים כאלה, והפרסום על במות נוספות (ynet, בעצם) היה אך ורק בהסכמת הכתבים.

  • אורן   ביום 23 במאי 2006 בשעה 11:26

    הסרט באמת היה די גרוע. שלא לומר די-מאוד גרוע.

  • שרון   ביום 24 במאי 2006 בשעה 10:58

    אדאמס במילותיה שלה.
    ושבה עטרה ליושנה
    ובא לציון גואל!
    🙂

  • יונית   ביום 24 במאי 2006 בשעה 15:27

    להשיג באמצעות משא ומתן?

    אכן, בא לציון גואל.

  • שרון   ביום 24 במאי 2006 בשעה 16:10

    וגאולת ציון המשתמעת ממנו, אולי כדאי לנסות ולראות אם וכיצד ניתן לשלב אותך במו"מ חורץ גבולות עם הפלסטינים… אולי גם שמה תוכלי להוכיח שיש פרטנר…

  • עופר לנדא   ביום 24 במאי 2006 בשעה 19:56

    מה הצורך להוכיח שיש פרטנר? מה, אורנג' זה לא פרטנר? 😉

כתיבת תגובה