בעקבות פסק הדין במשפט אנרון

יונית מוזס (בהשתלטות עויינת נוספת על הבלוג)

הסיפור של אנרון ממש מעצבן אותי. אני אמנם לא אחד מאותם אומללים שאיבד את כספו לאחר ששם אותו על מניה סולידית של החברה השביעית בגודלה בארה"ב, או את כל חסכונותיו לפנסיה ועימם בדרך כלל גם את הסיכוי למצוא עבודה חדשה. אני גם לא חשה הזדהות רבה מדי עם כל אותם הבנקים וחברות ניהול החשבונות שאיבדו ברגע (24 יום, לטענת אלו שמכנים את עצמם ה"ווטרגייט של אנרון") מוניטין של עשרות שנים או ימבה כסף.
 
הסיפור הזה מעצבן אותי בעיקר בגלל שהוא דוגמא כל כך יפה לכל כך הרבה שגיאות, הנחות מופרכות וסתם שקרים שמוכרים לנו כאן בשנים האחרונות כדי לדרוס אותנו כמה שיותר ולהעשיר כמה קן ליי-אים מדושני עונג כמה שיותר. כאלו שאנחנו ממשיכים לקנות, ואת האמת אנחנו פוטרים כ"תיאוריית קונספירציה" במקרה הטוב, או ביטול עצמי של "מה אני מבין, ככה זה" במקרה הפחות טוב.
 
ולנוכח פתיחה עצבנית זו, קל להבין את השמחה שחשתי היום כשקראתי שחבר המושבעים הרשיע את קן ליי וג'פרי סקילינג. את ליי בכל ששת סעיפי האישום וגם בהונאת בנקים (שנשפטה בנפרד בלי מושבעים), את סקילינג ב-19 מ-28 סעיפים.
 
[תזכורת: אנרון היתה חברת פורצ'ן 500 וכו', שקרסה בשנת 2001 לאחר שהסתבר שסמנכ"ל הכספים אנדי פסטו (שעשה עסקה וקיבל 10 שנים) רקם הונאה חשבונאית עצומה שהסתירה את העובדה שכל הרווחים היו בעצם אוויר. כל זאת, כפי שקבע היום חבר המושבעים, בחסות ובידיעת המנכ"ל ג'פרי סקילינג והמנכ"ל והמייסד קן ליי (שידוע לרבים בכינוי שטבע לו אחד ג'ורג' וו., "קני בויי"). החברה התמוטטה עם החשיפה, והמשקיעים איבדו משהו כמו 60 מיליארד דולר].
 
אנרון היא דוגמת הקצה, המקום שאליו "זה" יכול להגיע, העקרונות שלפיהם העולם פועל היום. חמדנות, רדיפת בצע, שחיתות וריקבון, ניצול, שקרים, שחצנות ודריסה. דריסה של כפריים בהודו, דריסה של משלמי המסים בקליפורניה, דריסת הלקוחות, דריסת העובדים, דריסת ה"טוב הכללי", "שיווי המשקל", ה"חלחול למטה", אותם דברים שהקפיטליזם מהסוג הזה אמור להוביל אליהם, לפי העקרונות שלו עצמו. אף אחד מהם אינו "עקרון טבע". אף אחד מהם אינו "עקרון שכל". העולם יכול לעבוד בקלות וטוב יותר לפי עקרונות אחרים. וקיימים כבר עורבים לבנים.
 
אני לא יודעת אם זה שליי וסקילינג הולכים עכשיו להרבה שנים בפנים ילמד מישהו משהו. הרשות לניירות ערך האמריקנית ניסתה להתחיל וללמוד כבר קודם, אחרי קריסת החברה ב-2001 (אח, קני בוי, באמת חשבת שתצליח למכור את ה"עיתונות שלילית ואובדן אמון משקיעים"?), אבל זה כמובן לא מספיק.
 
שרון ווטקינס, ה-whistle blower של אנרון, אומרת בגלוי – הבעיה נמצאת בשכר המנכ"לים, ובעיקר במרכיבי השכר שגדולים הרבה יותר מהשכר, ה"הטבות", שאינן חייבות בשקיפות. ועם זה הם מתחילים להתמודד רק היום, וגם כן, בצורה עלובה למדי. מועצות המנהלים ובעלי המניות הם חותמת גומי, שמאשרת כל דבר שההנהלה רוצה, השכר אינו צמוד לביצועים, חבילות האופציות מגדילות מוטיבציה להונאות נוסח אנרון. המגמה הזאת לא נפסקה, וכנראה גם שלא תיפסק בעתיד הקרוב.
 
אבל אנחנו, למה אנחנו צריכים להמשיך ולקנות את השקרים שממשיכים לשקר לנו? למה אנחנו לא יורקים בבוז על היהירות הזאת, ומחזירים את הכוח ואת הכסף לידיים שלנו, ולא משאירים אותו מתוך בחירה בידיו של ה"שוק החופשי" עלק, ולמעשה בידיהם של הקן ליי-אים, שכאן רק קוראים להם בשמות אחרים, אלו שחושבים שהכסף שלהם מקנה להם את כל הזכות לכל דבר, על חשבון כל אחד, ובדרך כלל גם צודקים, אם הם לא נופלים באיזה בור של היבריס?

להזכירכם, פועל בניין עובד הרבה יותר קשה ביום אחד ממה ששלמה נחמה עובד בשנה. עובד ממש, לא חיי כטפיל על חשבון העמלות שמקיזים עבורו לקוחות קטנים ומסכנים. הרי, חברים יקרים, הבנקים אצלנו הם סוג של אנרון, ולא רק הם. למעשה, המדינה שלנו כיום היא סוג של אנרון. אולי בלי "הדורסים", אבל בהחלט באותה רוח.
 
ובינתיים, מה שנשאר לי זה רק התקווה שאולי מתישהו מישהו באמת ילמד משהו, ובמישהו אני מתכוונת למסה קריטית של מישהו-אים. וכמובן, השמחה לאיד. הבני זונות הולכים לכלא, היפ היפ הוריי. (גם כאן, בסופו של יום, זו רק תקווה. בכל זאת, לסקילינג יש עוד הרבה כסף שהוא יכול להוציא על ערעורים. ליי טוען שלא נשאר לו גרוש, אבל מי מאמין לו).

סיקור מלא של הפרשה בפורבס
סיקור מלא של הפרשה ביאהו ניוז

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • One of The Crowd   ביום 26 במאי 2006 בשעה 11:21

    השבוע קראתי את NO LOGO של נעמי קליין שעוסק בנושא ומעביר תובנות ונתונים שגרמו לי לעצור מדי כמה דפים ע"מ לנשום ולהרהר.
    אני מודע לזה שהייפ סביב הספר עבר מזמן אבל הוא מומלץ מאוד, למרות שהמסקנות שלה אופטימיות מדי לדעתי.

  • א   ביום 27 במאי 2006 בשעה 15:27

    בעקרון, אני מסכים איתך, ומזדהה עם מה שכתבת.

    אבל הגיע הזמן להפסיק עם הטיעון הזה על פועל הבניין שעובד קשה יותר.

    גם אני יכול להזיע שעות בהעברת ערימת סלעים הלוך ושוב ללא תועלת, אבל זה לא עושה אותי זכאי לאיזה רווח כספי.

    עבודה צריכה להמדד בתועלת שלה לחברה, ולא במידת האומללות שהיא גורמת למבצע אותה.

    אף אדם אינו צריך להתבייש בהיותו מנהל מוכשר שעשה את הונו ליד שולחן כתיבה, ובלבד שלא עשה זאת תוך רמיסת אחרים.

    אז מספיק להשוות בלי בסיס בין משכורת המנהל, לפועל האומלל.

  • יונית   ביום 27 במאי 2006 בשעה 16:07

    הטיעון הוא טיעון viable לגמרי, כשמנסים לדבר על ההבדל בין עבודה יצרנית (כאילו, כזו שמייצרת משהו במציאות) לבין לופט-גשפט או הפקת רווחים מכסף שמרוויחים אחרים בעמל כפיהם, ונוגע בדיוק לוויכוח ארוך השנים לגבי ההבדל בין ערך החליפין לערך האמיתי. לדעתי, מנהל כמו שלמה נחמה צריך בהחלט להתבייש. וגם מנהל כמו סמי עופר או דדי בורוביץ'. וזה שיש מי שמוכן לשלם לו אומר רק למה הוא מקבל את מה שהוא מקבל (מתאר את המציאות), ולא דן בעניין ההצדקות, העקרונות והערכים – באפשרויות לבצע שינויים במציאות for the better.

    אגב, אתה יודע איפה מקובלת עבודה של הזזת סלעים ממקום למקום, אני מקווה. לא ממש משהו שהיינו רוצים להיכנס אליו בהקשר הזה, נראה לי.

  • פיגו   ביום 27 במאי 2006 בשעה 21:54

    שתפסיקי להתעלק על הבלוג הזה ותפתחי כבר אחד בעצמך.

    שום גזר דין לא יחזיר לאלפי עובדי אנרון את הכסף שהם חסכו לפנסיה בהשקעות במניות החברה ובתכניות הפרישה שלה שאיבדו כל ערך ברגע שהחברה קרסה. כל כך הרבה חיים נהרסו שם, בפרשה הנוראית הזאת.

  • איתי   ביום 28 במאי 2006 בשעה 9:42

    לאט לאט נפל האסימון ובסוף הבנתי למה כשאני מנסה לשכנע את יונית שלא רוצה להתפקד לעבודה אני מרגיש כאילו אני מדבר עם מין תמונת ראי של שוקי, כאילו שוקי עושה לי איזה תרגיל משעשע בשכנוע. כתבי עוד

  • יונית   ביום 28 במאי 2006 בשעה 15:53

    שווה קריאה:

    http://www.cbsnews.com/stories/2006/05/26/opinion/main1658224.shtml

כתיבת תגובה