אנרון: למה זה כל-כך חשוב

חדשות מהעולם יכולות לפעמים להיות משמימות עד כדי נרקולפסיה. מה גם שקשה לקרוא למה שהעיתונות בישראל מספקת לנו מהעולם "חדשות". או יותר נכון – לרובה, קשה לקרוא "עיתונות".

בכל אופן, לנו בישראל הקטנה ומוקפת האוייבים יש מעט מאד מושג על מה שקורה בעולם, ומעט מאד חשק לדעת בדרך-כלל.

אבל פרשת אנרון היא מקרה מיוחד. כזה ששווה להתאמץ בשבילו, ולצלוח את אוקיינוס האינפורמציה בדרך לדיווחים ענייניים של מקורות איכותיים – שלמרבה הצער, רובם באנגלית. בינתיים, תוכלו למצוא כאן את שיר הדרור של יונית, שמביעה שמחה דקה לאיד בחן אינטלקטואלי אופייני.

אני לא מעורה בפרטים כמותה, ולא יכול להוסיף הרבה דברים חכמים על הפרשה עצמה (או בכלל, להוסיף משהו חכם על משהו שיונית מבינה בו). אבל רציתי לומר כאן את דעתי על ההשלכות של פרשת אנרון על דברים שקורים היום בעולם.

***

קודם כל, בתור התחלה: אין השלכות. אין או לפחות לא חייבות להיות, השלכות ברורות, בטווח הקצר ועל-פני השטח. אנרון, אחד ממבצרי הכלכלה האמריקנית התמוטט. נכון. אבל זה קרה כבר. לפני חמש שנים.

אז היה המשפט ומתברר בדיעבד שהמבצר הזה עמד על כרעי תרנגולת? יופי. טוב שזה קרה, וטוב שהוא הסתיים בהרשעה, וזהו ניצחון גדול על כוחות השחור של תאוות הבצע, השחיתות והסיאוב. אבל זה לא מוסיף או גורע מהתובנה הבסיסית של מיליונים, שהגיעה כבר עם התפוצצות הפרשה, או במהלך חמש השנים האחרונות: אי אפשר לסמוך על חברות ענק. אי אפשר לסמוך על הבורסה. אי אפשר לסמוך על הממשל. אסור להאמין לאף אחד.

מיליונים ברחבי העולם, אולי עשרות מיליונים, יודעים עכשיו את האמת: התאגידים, או לפחות חלקם, הם ארגונים שבריריים שנועדו להעשיר אנשים מעטים על חשבון רבבות אנשים אחרים במקרה הטוב. אולי אנרון הייתה המקרה הגרוע ביותר, ואולי לא, מה שבטוח – זה לא היה המקרה היחיד.

כי הרי הנה, החברה השביעית בגודלה בארה"ב, שהייתה פעם חברה לגיטימית, הפכה לתרמית אחת גדולה. ואם בארז הזה נפלה שלהבת, אז מה יגיד אזובי הקיר של המשק הישראלי? אז זה יכול לקרות גם למקום העבודה שלכם, לבנק שלכם, לעירייה שלכם או למשרד ממשלתי, או – כפי שיונית טוענת, ולא מגזימה בהרבה – למדינה שלכם.

אבל בישראל, כמו בארה"ב, ישנם אלו שרואים את זה ואלו שמעדיפים לעצום עיניים. הרוב המכריע של האנשים לא רוצה שהתקשורת תספר לו על כל זה. למה? כי אנשים שאין להם חיים – וזה רובנו – רוצים מהתקשורת שלהם בידור ולא חדשות. הם לא רוצים מציאות, הם רוצים ריאליטי. הם לא רוצים להצליח – הם רוצים שהמועמד שלהם בכוכב נולד יצליח.

ה"Pursuit of happiness" האמריקני, השקר הזה שרבים כל-כך מאתנו אימצו אל לבם בפאתוס מגוחך, הוא כבר מזמן נחלת חלקם של מעטים. הרוב הדומם כבר לא רוצה כלום. רק שה-SMS יגיע בזמן.

***

ההשלכות החשובות יותר של פרשת אנרון והאופן בו נסתיימה, הן לא לטווח הקצר. יש כאן תקדים חשוב, אבל הוא לא באמת קשור לזה שהטינופת נחשפה. התקדים הוא בזה שהבירוקרטיה עשתה את העבודה – חקרה, עצרה, שפטה והצליחה להרשיע כמה נבלים. נקבע כאן תקדים היסטורי: הרעים נענשו.

וגם על זה יהיה נכון כנראה לומר – זה לא המקרה האחרון. כי יש סיבות לכך שזה קרה, והן לא קשורות לזה שיש או אין אנשים טובים במערכת המשפטי האמריקנית. צריך להיות נאיביים מאד לחשוב שמדובר רק בזה.

לדעתי, פרשת אנרון היא חלק מתהליך הרבה יותר גדול – יש אנשים שרע להם, והם רוצים לראות דם. את הדם הזה מספקת להם התקשורת, יותר ויותר, לא כשהיא מדווחת להם חדשות – אלא כשהיא מספקת להם בידור. 

הרוב הדומם אולי עסוק ב-SMS-ים שלו, אבל יש מספר הולך וגדל של "שבבים" שניתזו תוך כדי חטיבת העצים שמאפיינת את התרבות הזו. ערימת השבבים, גם אצלנו, כבר גדולה מדי מכדי שאנשים יסכימו לראות בעצמם שבבים. וכשיש לך סרטן במעי הגס, או כשאתה מאבד את הפנסיה שלך יחד עם אנרון, אתה מרגיש שאין לך מה להפסיד.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שוקי   ביום 27 במאי 2006 בשעה 20:12

    אני באופן אישי מקווה מאד שהנהלת עלית עוד תגיע לכלא, כי אני חושב שהשוקולד הלבן עם האגוזים והצימוקים של קדברי הוא השוקולד הכי טעים שיש.

  • איתי   ביום 28 במאי 2006 בשעה 9:49

    אתה מזכיר בצדק את הציבור רודף הבידור שלא רוצה לפקוח את העיניים ולראות.

    חשוב גם להזכיר את חלקה של תעשיית התקשורת במניעת דיון ציבורי יסודי ורציני. התעשיה הזו קשורה יותר מדי למי שמפרסמים אצלה ומעדיפה הרבה קוראים שמחים ומורדמים על אולי פחות קוראים, שחלקם עצבניים וביקורתיים.

    אפילו כשכבר מעלים לכותרות נושאים חברתיים זה נעשה בדרך הכי פופוליסטית ואווילית, מה שמקל מאוד על השטרסלרים, וגרוע מכך – על פקידי האוצר.

    אולי בימינו בלוגים הם הדרך להעיר את הציבור ולגרום לו לחשוב?

  • דוד   ביום 28 במאי 2006 בשעה 9:56

    "עבור אמריקה התאגידית, העובדה החשובה ביותר בהרשעתם של קנת ליי וג'פרי סקילינג היא שזו התקבלה על אף שהאישומים נגדם לא כללו את תכנונה של ההונאה החשבונאית. במקום זאת, מספר אישומים התבססו על כך ששני המנכ"לים רימו את העובדים והמשקיעים באמצעות התבטאויות בחודשיה האחרונים של אנרון".

    http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=%2Fibo%2Frepositories%2Fstories%2Fm1_2000%2Fskira20060528_88756.xml&origin=ibo&layer=hp&layer2=&layer3=world

    דה מרקר מתוך נ"י טיימס

  • עידן דורפמן   ביום 27 במאי 2006 בשעה 20:10

    התכוונתי במילא לכתוב מחר פוסט על פרשת עלית – קדבורי. לצערי, בודדים האנשים בארץ מכירים את הפרשה העגומה הזו, שבמדינה נורמלית, ראשי עלית היו מושלכים לכלא על המעשים שלהם.

  • עידן דורפמן   ביום 27 במאי 2006 בשעה 20:19

    לצערי הרב היא תהיה מאוד מאכזבת.

  • One of The Crowd   ביום 28 במאי 2006 בשעה 22:16

    , תחליטו לבד אם הוא קשור לנושא סיפור מהימים האחרונים

  • יהל זמיר   ביום 1 ביוני 2006 בשעה 1:09

    שווה להזכיר, שפרשת אנרון זירזה שינוי חקיקה בתחום החשבונאות, חוק סרבנס-אוקסלי:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Sarbanes-Oxley_Act

השאר תגובה