מפלגת העבודה: מה הלאה?

כששכנעתי אנשים להצביע למפלגת העבודה, רבים מהם שאלו אותי אם אני מאמין לבטחותיו של עמיר פרץ. עניתי להם, שיותר משאני חושש מכך שלא יקיים מה שהוא מבטיח, אני חושש מביבי ואולמרט ומה יקרה אם הם יקיימו את מה שהם מבטיחים לנו.

מפלגת העבודה, כאלטרנטיבה שלטונית ריאלית יחידה למפלגת קדימה, הייתה אפשרות ההצבעה הרצינית היחידה בבחירות האלה. והעובדה שהיא לא ניצחה את הבחירות, רק מעלה את חשיבותם של הבוחרים החדשים שלה – 60 אחוזים מהקולות שקיבלה, 11 מנדטים מתוך ה-19.

לו מפלגת העבודה הייתה מקבלת 29 מנדטים וקדימה רק 19, אז ברוורמן היה שר האוצר ומתן וילנאי אולי היה שותק קצת לשם שינוי (להזכיר, הוא טרח לפתוח פה גדול כבר לפני הבחירות, כמו סכינאי אמיתי). אם העבודה הייתה מנצחת, היא לא רק הייתה מחוייבת יותר לבוחר – היא גם הייתה יכולה לקיים. למרבה הצער, זה לא קרה.

אסטרטגיה מנצחת, טקטיקה נפסדת

להזכיר, אנחנו ב-100 ימי החסד של הממשלה, ושל מפלגת העבודה בתוכה. שלושה חודשים ושבוע (יסתיימו ב-13 לאוגוסט) הם זמן סביר להתעשת, להתיישר, להתאושש מההלם ולהתחיל לפעול נכון. שליש מהזמן הזה עבר, ובינתיים זה לא קרה, אבל זה לא צריך לייאש אתכם.

עמיר פרץ, שכבר הוכיח שהוא אסטרטג מובחר, העתיק כנראה את תוכניות המהפך שלו מ-2006 ל-2010 – או אולי קודם, כי איש לא מאמין שהממשלה הזו תאריך ימים. בתור שר ביטחון בהווה, ומועמד ריאלי לתפקיד ראש-הממשלה בעתיד, הוא משתדל להפגין ממלכתיות ולא לנסר את הענף עליו הוא יושב, ולכן לא תומך בקיצוץ בתקציבי הביטחון.

זה מובן, וזה אולי גם נכון אסטרטגית, אבל זה לא יעבוד. זה גם לא מה שהמדינה צריכה היום. המלחמה האמיתית של עמיר פרץ היא לא במישור האסטרטגי אלא ברמה הטקטית. על הפריימריז הבאים, ועל דימויו בעיני ציבור הבוחרים שהביא איתו לעבודה. ואם האסטרטגיה שלו טובה, אז אני נאלץ לומר שהטקטיקה מפוקפקת.

נכון, שמלכתחילה הוא לא תכנן לנצח את פרס בפריימריז, ולא היה ערוך כדי לחולל מהפך חברתי בבחירות האלה. נכון, שהצלחותיו הן לא בגלל שהוא אידיאולוג אלא בגלל שהוא יודע להיות פרגמטי. אבל לפגוע ברווחה משיקולים פרגמטיים זה לא פרץ – זה ביבי.
רק כדי לסבר את האוזן – מבחינתי, כל האופורטוניסטים של מערכת הבחירות הזו במפלגת העבודה, צריכים ללכת הביתה. להכשיל את המפלגה בבחירות כי לא הובטח לך תפקיד, או לסחוט בדיעבד תפקיד על חשבון ההבטחות לבוחר, זו התנהגות פוליטית שאני לא מוכן לקבל ממישהו שהצבעתי בשבילו.

ואין כאן בכלל שאלה של אכזבו-או-לא-אכזבו. השאלה היא האם במפלגת העבודה רוצים את 11 המנדטים האלה איתם או נגדם – על זה הם ילכו לבחירות הבאות, אם זה יהיה בעוד שנה, שנתיים או ארבע שנים. הם יכולים להתעסק כמה שהם רוצים בפריימריז, אבל הם לא יוכלו לברוח מהדין וחשבון שיצטרכו לתת כשיגיעו לקלפי.

איפה הצלחנו

כשהח"כים יחימוביץ', מרציאנו, חילו או ברוורמן, אומרים דברים שמביכים את עמיר פרץ, זה לא כישלון אלא הצלחה גדולה. זה אחד התפקידים שלהם. גם לא משנה אם הם עושים את זה מתוך שיקולים פוליטיים או ענייניים, כי במקרים המדוברים הם מייצגים את הבוחר.

ההישגים של מפלגת העבודה במו"מ הקואליציוני היו חשובים, אבל הם רחוקים מלהספיק. הח"כים האלה, שאין להם זכות קיום בלי הפעולה החברתית, הם החישוק על החישוק – זה שמבטיח שהישיבה המשותפת של פרץ עם אולמרט לא תהפוך את פרץ לאולמרט. אבל לפעילות הזו צריך להצטרף לחץ ציבורי – לא רק מצד התקשורת אלא גם מצדנו.

המצביעים החדשים של מפלגת העבודה תרמו לה 60 אחוזים מהקולות שלה. חלק מהם מכירים בעלי תפקידים במפלגה, התפקדו לה בעצמם או מכירים אנשים שהתפקדו או יתפקדו. זה זמנם של אותם אנשים להכתיב למפלגה את דרכי הפעולה שלה. לא לבקש, להתחנן, להתלונן ולומר שפייר-אנחנו-הו-כה-מאוכזבים. כי כדברי סר המפרי, מ"כן אדוני השר": הדרך הטובה ביותר לתקוע סכין בגב של מישהו, היא לעמוד מאחוריו.

אנחנו, האנשים שעמדו מאחורי מפלגת העבודה בבחירות האלה, יכולים להועיל או להזיק לה הרבה בעתיד. אין לנו סנטימנטים למפלגה – רק לרעיונות.

הכוח המקוון

בבחירות 2006 תמכו במפלגת העבודה, יחד איתי, כ-50 בלוגרים. לדברים שכתבו בנושא נחשפו ברמה זו או אחרת עשרות-אלפי אנשים, כמה מנדטים (למעשה, אליי לבד הגיע במהלך הבחירות לפחות מנדט אחד של אנשים, כדי לתמוך או לקלל אותי). אם הבחירות הבאות יהיו בעוד שנתיים או שלוש, הכוח הזה יהיה משמעותי עוד הרבה יותר.

בין קוראי הבלוגים, יש אחוז גבוה מאד של עיתונאים. נדמה לי שיהיה מדוייק לומר שאין כמעט עיתונאים צעירים שלא קוראים בלוגים, ולחלק מהם גם יש בלוגים משל עצמם.

היו כמה אנשים שהתמיכה של הבלוגרים במפלגת העבודה הזכירה להם את התמיכה של התקשורת בקדימה בבחירות האלה, או בברק בבחירות 99'. אני חושב שהזו ראייה שגויה של התופעה, אבל לא נתעמק בה הפעם. אולי בפעם אחרת.

מה שחשוב להבין, הוא שלא בחרנו במפלגת העבודה כי זו מפלגת העבודה, אלא בגלל המצע והאג'נדה שהציגה. וזה בכלל לא משנה שהיא לא זכתה בבחירות – לנו יש את הדעות שלנו לגבי מה שעליה לעשות. אז נכון שאי אפשר לקבל את כל מה שרוצים, אבל אפשר בהחלט להשפיע, וההשפעה של הכוח המקוון על התנהגות המפלגות רק תלך ותגדל.

בין קיטור לשינוי

הדרך להשפ
יע על מה שקורה היא לעשות. יש כל מיני סוגים של עשייה, ועשייה שמטרתה ליצור סדר יום היא חלק חשוב.

כדי ליצור סדר יום, צריך לא רק להיות ביקורתי ולהביע ביקורת, אלא גם להציג מטרות ויעדים ולתבוע סוגים מסויימים של פעולות מהנבחרים שלנו. לא צריך להגיד "הצבעתי בשבילכם ואני מאוכזב". עדיף לומר "הצבעתי בשבילכם ואני מצפה שתעשו כך וכך". להתאכזב זה להחליט שאתה מפסיק להשפיע, ולא שונה בהרבה מלא להצביע בכלל. כשאתה לקוח – וזה פחות או יותר מה שאנחנו – אתה לא "מתאכזב", אתה דורש לקבל תמורה על מה ששילמת. זה מה שצריך לעשות גם במקרה הזה.

וחשוב להזכיר, כל הזמן, שהאלטרנטיבה לתמיכה היא לא נייטרליות אלא התנגדות. ש-11 המנדטים החדשים של מפלגת העבודה יכולים לפעול בעדה או נגדה, אבל לא לשבת על הגדר – לא בשביל זה הם הזיזו את התחת והלכו לקלפי.

ובתור התחלה, הנה מסר שצריך להגיד אותו בקול: צריך להיות קיצוץ בתקציב הביטחון, ועמיר פרץ הוא זה שצריך לעשות אותו. ואם כל מי שהיה מעורב לפני הבחירות וביום הבחירות יהיה מעורב גם עכשיו – זה יקרה. חכו ותראו אם לא.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • איתי   ביום 4 ביוני 2006 בשעה 17:38

    נתראה בפסאודו-שיחה הבאה

  • יונית   ביום 4 ביוני 2006 בשעה 18:17

  • איתי   ביום 7 ביוני 2006 בשעה 9:02

    (אין לראות בהדבקת המכתב הצהרת תמיכה שלי בו)

    יום שישי 26 מאי 2006

    כ"ח באייר תשס"ו

    חברים יקרים שלום,

    בחודשים הקרובים תקבע דמותה של מפלגת העבודה וסיכויה לחזור לשלטון בשנים הקרובות. בכוונתי להוביל יחד עם חברים נוספים, מחנה של אנשים המאמינים שמפלגת העבודה חייבת להיות מפלגת שלטון מרכזית, המייצגת את מגוון הדעות בחברה הישראלית והמובילה קו של שפיות מדינית-ביטחונית, יחד עם סולידאריות חברתית. חינוך, השכלה, מדע ומחקר, הם הבסיס לבניית חברה חזקה.

    אני פונה אליכם בקריאה לקום ולעשות מעשה. כל מי שהאמונה בצדקת הדרך וביכולתנו לקבוע את זהותה של המפלגה, בוערת בעצמותיו – מוזמן לבוא ולהצטרף אלי ולהיות חלק בלתי נפרד מהמסע.

    כחלק מלקחי העבר, אנו מבינים היום את חשיבות קיומו של כוח פוליטי מסודר ומאורגן. בעוד אנו מחליפים מיילים, עוסקים אחרים בגיוס מתפקדים, לכן המבחן הראשון של כולנו הוא קיומו של מפקד גדול ואיכותי. אני פונה אל כל אחד ואחד מכם, לפקוד את מרב האנשים סביבו.

    בימים הקרובים, בכוונתי להתארגן, להיפגש, לתכנן ולהעביר הנחיות. מצורף למכתב זה טופס התפקדות ממוחשב, אנא הדפיסו אותו והחלו לפקוד. כמו כן ניתן להוריד טופס התפקדות גם באתר האינטרנט שלי בכתובת: http://www.amiayalon.org.

    לנוחיותכם להלן פרטי ההתקשרות שלי:

    [email protected], שאקו (עוזר פוליטי) 0544747872, אייל (עוזר פרלמנטרי) 0524799699

    כמאמר רבי טרפון: "הזמן קצר והמלאכה מרובה".

    ב ה צ ל ח ה ל כ ו ל נ ו !

    ח"כ עמי אילון

  • איתי   ביום 7 ביוני 2006 בשעה 11:37

    http://www.sevisev.co.il/

    חוג אס"ף המנסה לעשות שינוי מבפנים ולהפוך את מפלגת העבודה למפלגה סוציאל דמוקרטית אירופית.

  • יונית   ביום 2 ביוני 2006 בשעה 16:06

    את ברוורמן (וחבר שלו ג'ו) וחושבת שהמוסדות הקיימים הם רקובים מכדי שתהיה להם תקנה? אני רוצה לראות את ברוורמן, איילון, יחימוביץ', כל החבר'ה החדשים והטריים האלו, מקימים מפלגה חדשה, סוציאל דמוקרטית אמיתית, ומביאים עימם עוד אנשים רציניים וטריים פוליטית כמותם. ונראה לי שאפשר לדחוף דבר כזה ולהפוך אותו למאוד בר קיימא עד הבחירות הבאות. בכל זאת, אפשר להיבנות על מורשת של מפלגות סוציאל דמוקרטיות שקיימות כבר יותר מ-100 שנים, ואפילו לקבל מהן תמיכה וסיוע. לפעמים, הריקבון בעץ הוא כל כך עמוק, שעדיף לכרות אותו ולנטוע אחד חדש.

  • יונית   ביום 3 ביוני 2006 בשעה 15:11

    (אם כי הוא בטח לא ירצה להיות נגיד בנק ישראל, כי מה רע לו בקולומביה).

  • יונית   ביום 4 ביוני 2006 בשעה 9:50

    ולכן התקף האמונה הפתאומי (או הלא פתאומי?) של ברוורמן ממש לא עושה עלי שום רושם. זה עניין פונקציונלי של האם נראה לי שהבן אדם משרת את האינטרסים והאמונות שלי או לא. חשבתי שפרץ כן, גיליתי שלא, ועכשיו, במקום לשקוע בייאוש או להפוך לצינית, נראה לי שברוורמן יכול, אם כי בערבון מוגבל ובטח שלא לבד.

השאר תגובה