המצב בעזה מנקודת מבט יהודית

זה מסוג הנושאים שכבר כמה זמן אני שובר את הראש איך לגשת אליהם. הטריגרים העיקריים שלי להחליט ולכתוב על זה, בסופו של דבר, היו רשימותיהם של פיגו ושל הכוסית, ובמידה מסויימת גם זו של נעמה כרמי.

ההקשר הספציפי בו תקפו את העניין שלושתם, היה אדישותה של הבלוגספירה לחיי אדם מצד אחד, מול הנקרופיליה שהיא מגלה בעניין אחר. מה שלדעתי גם שופך קצת אור על המניעים האמיתיים של חלק מה"רגישים" למיניהם, או לפחות על המרחק שהתודעה שלהם מסוגלת לתפוס מהישבן של עצמם, או כפי שניסחה הכוסית בפשטות: "האישי הוא הפוליטי מיי אס".

האישי-פוליטי היהודי
הביקורת של הכוסית בעניין האישי-הפוליטי, מקובלת עליי לגמרי (לא שאני יכול להרשות לעצמי אחרת)  אבל החלק שהכי מעניין אותי בה הוא השינוי בכיוון ההתייחסות: האישי הוא אכן פוליטי, רק כאשר האישי הוא אדם המפעיל שיפוט מוסרי ולוקח אחריות מוחלטת על חייו ומעשיו. כשאדם פועל מתוך צו מצפונו, תוך סיכון ברור של הישבן שלו – זהו ההפך המוחלט מאנשים שמבינים את האמירה הזו, כאילו התחת של עצמם ראוי שיוקם לו פרלמנט. שלושת הבלוגרים שהזכרתי קודם, משתייכים לסוג הראשון ולא לשני.

כשלעצמי, בתור אדם שאולי איננו "דתי" במובן המקובל אבל מאמין באלוהים ושואב הרבה מהמוסר היהודי, ה"אישי" שלי הוא "פוליטי" במובן הכי עמוק.

היהדות היא דת פוליטית, במובן שהיא מקדישה הרבה מחשבה והוראת דרך למישור היחסים בין בני אדם. מצוות שבין אדם לחברו קודמות ביהדות למצוות שבין אדם למקום. כלומר: אם אתה מקפיד על שבת, כיפור וכשרות, ומתפלל שלוש פעמים ביום, אבל מתייחס לאנשים כמו לזבל – אז נכשלת.

אני, שלא ממש מצטיין בעניין הראשון (שמירת מצוות קפדנית), מנסה לפחות להתנהג כמו יהודי בעניינים שבין אדם לחברו. "ואהבת לרעך כמוך", על שלל פרשנויותיו, בסופו של דבר מוביל בעיני לאותו מקום. כך גם "יהי כבוד אדם חביב עליך כשלך".

ובבלוגספירה, יותר מדי פעמים אני מגלה שהאנשים ה"מוסריים" וה"חברתיים" שלה, הם אולי מאמינים גדולים בחופש הביטוי, זכויות אדם ושאר עניינים חשובים – אבל כבוד אדם לא תמיד חביב עליהם כשלהם. יותר מדי אנשים יש פה, שחשוב להם כבוד האדם כשזהו אדם תיאורטי, אבל כשמדובר באדם מוחשי אין להם בעיה שימרחו לו את הקישקעס מצד אחד לשני של ערימת הטינופת האינטרנטית שאנו חיים בה.

ואגב, יכול להיות שגם אני פחות צח ממה שהייתי רוצה לחשוב – אני לא מכחיש שלפעמים גם אני יכול להיות חסר רגישות. אבל אלוהים – בחיי שאני משתדל, מאד משתדל. ואם אני עושה שטויות מותר ורצוי מאד גם להעיר לי על זה, בבחינת "הוכח תוכיח את עמיתך" (רק תבדקו את עצמכם לפני, ותעשו את זה באימייל או בטלפון או פנים אל פנים ולא באופן פומבי כמו חברי יובל).

היהדות הפוליטית
היהדות שאני מכיר, לא משאירה לך מקום לספק: "לא תוכל להתעלם" מדבר על האחריות שלך לגורל רעך, וזהו הבסיס לתפיסת העולם החברתית שלי. "לא תעמוד על דם רעך", אומר שאסור לך להפיק תועלת מסבל של אחר – וזו בדיוק הסיבה שאני מתעב פוליטיקאים ועסקנים למיניהם, ורבים מעורכי-הדין, הפרסומאים, היח"צנים והעיתונאים, ושאר אוכלי-נבלות מדרג שני (אחרי שאוכל האריה, אוכלים הלביאות והגורים. את השאריות אוכלים הצבועים והתולעים. הכוונה בעיקר לתולעים).

להיות יהודי בעיני זה כן לישב את הארץ, אבל לא לעקור עצי זית.
להיות יהודי בעיני זה כן להילחם כשאין לך ברירה, אבל לא מתוך זלזול בחיי אדם.
בכל אופן, הערך של יישוב הארץ אינו דוחה חיי אדם, ובהחלטה ההיסטורית על פתרון הסכסוך הוא לא צריך היה לעמוד במקום הראשון.

להיות יהודי בעיני זה לבחון כל מקרה שכרוך בבעיה מוסרית, מול סיפורי התורה והתנ"ך. למשל, מול סיפור תחינתו של אברהם אבינו על סדום, כי אולי יש בה חפים מפשע.
למשל מול סיפור הגר וישמעאל, שממחיש כי ילד הוא ילד – הוא ראוי להגנה אפילו אם לכאורה ברור, כמו במקרה של ישמעאל, שבעתיד הוא יהיה אויב שלך.
למשל, מול סיפורו של יונה הנביא, שממחיש שפתרון אלים הוא אופציה – אבל הוא האופציה האחרונה. כי חיים, כל חיים – מעץ קיקיון ועד לאחרון הרשעים בנינוה – הם תמיד יקרים.

חיסולים בראייה היהודית
בכל המקרים האלה, ובסיפורים מקראיים רבים אחרים, הקו ברור: החלטות בנושאי חיי אדם הם לא משהו שבני אדם אמורים בדרך-כלל לעשות. ישנו עונש מוות ביהדות, אבל עצם הצורך להשתמש בו הוא בבחינת הוכחה לפשיטת רגל חברתית ("סנדהרין שקטלה שניים בשבעים שנה נקראת קטלנית").

מקרים מובהקים בהם התורה פוסקת עונש מוות על פשע מסויים, מבוארים בפרשנות ומתגלים כהיפותטיים כל-כך, עד שניכר שמדובר בדיון אקדמי ולא הלכתי (ע"ע פרשת בן סורר ומורה). עונש המוות המוטל, לכאורה, על עבירות הקשורות בזנות למשל, מועמד בספק כאשר קוראים את הדיונים בגמרא בנושא זה. הם מעוררים מחשבה שכבר בתחילת האלף הראשון היתה לחז"ל ראייה הרבה יותר "מודרנית" בנושא הזנות מאשר יש לרוב האנשים ומערכות החוק בימינו.

ברשותכם, אני אוותר על דוגמאות קשות יותר שקשורות לעונש מוות ביהדות. אני יכול רק לסכם את הגישה הכללית כפי שאני מבין אותה: המקרים היחידים בהם באופן מובהק בני אדם נדרשים על-פי היהדות להמית אדם אחר, הם כאשר המטרה היא להציל חיים ש

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עמרי   ביום 24 ביוני 2006 בשעה 23:12

    שוקי, מה אתה רוצה מאיתנו ה"מוסרים", "הצדקנים", "החברתיים" וכו' ? כן הצבענו לאופוזיציה, למרות שידענו שהיא לא תחליף את השלטון. להיות שמאל זה אכן לתמוך במוסר, בצדק ובחברה ולראות עד כמה התמיכה בהם היא קטנה.

    להצביע לעבודה, לעומת זאת, לא היתה הצבעה להחלפת השלטון. הרי העבודה היתה כבר בשלטון במהלך האינתיפאדה וביצעה את חלקה בפשעי מלחמה. אז נכון היו תקוות מפרץ, אבל ללא חשבון נפש של העבודה, הבחירה המפלגתית בו היתה בסך הכול ניסיון לרווח פוליטי קטן ולא מהפך. ההצבעה למפלגת העבודה היתה לא פחות נאיבית מהצבעה לחד"ש להוציא את העובדה שמצביעי העבודה שמעונינים לקחת אחריות קיבלו אחריות לפשעי מלחמה.

    ובחזרה אליך. איזו אחריות לקחת, אם אתה בעד "יישוב הארץ" ? ישראל היהודית מיישבת כבר שנים את הארץ, אז מה הכל היה בסדר אם לא היינו עוקרים עצי זית ?

    איזו אחריות זו "להילחם אם אין לך ברירה" ? זו לא לקיחת אחריות אלא בקשה או תחינה שיבואו איזה "גדוילים" ויגידו לך שאן ברירה.

    אתה אומר שבחרת בעד מי שאכפת לו ממך קצת ולא מי שמזלזל בך לגמרי זה אולי טיבעי אבל לא יהודי. היית צריך להצביע למי שדואג לגר, ליתום ולאלמנה כדי לדבר על נקודת המבט היהודית.

  • יונית   ביום 25 ביוני 2006 בשעה 1:33

    "לעקור עצי זית" זה שם קוד למשהו שכל אדם בר דעת במדינה הזאת יודע מה זה. אני אישית חושבת שיישוב הארץ זה דבר חסר כל חשיבות כשלעצמו, אבל אין לי שום בעיה עם אנשים שמאמינים בעניין הזה כאידיאה עתידית, אך מוכנים לוותר עליו במידה והוא ידרוש בהכרח חציית גבולות מוסריים.

    להצביע לעבודה הפעם היה להצביע לכאורה למפלגה שונה, עם מנהיג חדש ואנשים חדשים. עם כל הכבוד, אין מפלגה כאן, גם לא השמאלניות ביותר, שאינה שותפה ללגיטימציה של הדברים שבוצעו כאן, אפילו אם היא באופוזיציה. והשיפוט הזה אינו ענייני. זה שהסתבר בסוף שהרוב היה שקר, זה לא משהו שאפשר היה לדעת מההתחלה. וזו דרך הפעולה הדמוקרטית, שתהיה רעועה ככל שתהיה, היא עדיין טובה יותר מכל האלטרנטיבות.

    וגם הטיעון שלך נגד ה"להילחם אם אין לך ברירה" הוא די קלוש. אם תוקפים אותך, עליך להילחם. אף שמאלן (אפילו לא אני) לא יגיד לך שצריך לוותר מראש ולהגר לאירופה. השאלה היא כיצד עליך להילחם. האם עליך להילחם תוך כדי ויתור על כל עקרון מוסרי? האם אתה מוכן לקבל באופן אוטומטי ובלי שום ביקורת את דרך המלחמה שאלו שנמצאים שם "למעלה" מוכרים לך כדרך היחידה? מלחמה מוסרית זה אולי אוקסימורון, אבל בהחלט אפשר לשאוף למלחמה מוסרית יותר.

    ותגיד לי אתה, מכל המפלגות שעמדו לבחירה, איזו מפלגה עומדת בקריטריונים שלך מבחינה מוסרית והיה לה סיכוי גם לממש אותם מבחינה מעשית? למיטב הבנתי והכרתי, הסוציאל דמוקרטיה מקדמת בדיוק את העקרונות האלו, בכוח ובפועל, כפי שניתן לראות במדינות סקנדינביה, ולא היתה מפלגה שטענה לאידיאולוגיה כזו באופן רשמי חוץ ממפלגת העבודה. באופן אישי, אם לא הייתי מצביעה לעבודה, לא הייתי מצביעה כלל. כבר הצבעתי למרצ ולחד"ש. אף אחת מהן לא מספקת שום סחורה רצינית חוץ ממירוק מצפון אישי, משהו שאין לי עניין לעשות.

  • איתי   ביום 25 ביוני 2006 בשעה 10:37

    השאלה הגדולה בעיני היא האם הנימוק המוסרי יכול לשכנע אנשים שאינם משוכנעים מראש בגישה שלך. לדעתי כלל לא.

    א. כי מי שירצה למצוא סימוכין מוסריים/יהודיים התומכים במה שעושה מדינת ישראל (או במה שהוא היה רוצה לעשות – טרנספר, נפאלם על עזה) – ימצא בקלות. זוכר את הציווי למחות את זכר עמלק?

    ב. עשרות שנים חינכו אותנו במע' החינוך ובתקשורת שאנחנו הדוד והם הגוליית. חינכו אותנו במסגרת "לקחי השואה" לא ללכת כצאן לטבח, במקום לחנך אותנו לשמור על זכויות אדם ועל קדושת החיים, ולהילחם בגזענות ובשנאת זרים. הישראלים תמיד ירגישו קורבנות וחלשים, לא משנה כמה ילדים פלסטינים יהרגו. מי שמרגיש במלחמת הישרדות מסתכל בפליאה ובזעם על הלפלפים של הסמול שעוסקים בשאלות מוסריות רגע לפני שאנחנו נכנסים למשרפות (ר' התייחסותו של אהוד אשרי למונח הסכין בגב)

    לכן הדרך העיקרית בעיני היא לשכנע שמה שאנחנו עושים *פשוט לא עובד*, ולא משנה אם הוא מוסרי או לא.

    רוב אזרחי ישראל הגיעו לבד (לא בזכות גדעון לוי ואורי אבנרי) למסקנה שהחזקת השטחים לא מוסיפה בטחון אלא מהווה נטל בטחוני (אף מילה על נטל מוסרי).

    צה"ל הגיע לבד למסקנה שהרס בתי משפחות מחבלים לא מונע טרור, אולי מגביר טרור.

    הגיע הזמן לשאול בראייה לאחור אילו פעולות שעשתה ישראל בשנים האחרונות חיזקו את הבטחון והיציבות ואילו פגעו. ובאופן ספציפי האם הפגזות ארטילריה וחיסולים מהאוויר מועילים באמת. הגיע הזמן לשאול לאן מובילה פעילות צבאית נמרצת שאינה מלווה באמצעים מדיניים רציניים מול הפלסטינים, מדינות ערב והקהילה הבינ"ל.

    מעבר לספירת ההרוגים משני הצדדים יש לקחת בחשבון גם את ההשפעות המדיניות ארוכות הטווח (למשל עליית ממשלת חמאס, אנארכיה שלטונית בשטחים, היחס לישראל באירופה).

    דוגמה למאמר שהולך על הקו הזה – בבלוף הדמוקרטי:
    http://fietsen.wordpress.com/

  • איתי   ביום 25 ביוני 2006 בשעה 13:41

    הדיון שבינך ובין יונית (באתר שלה) משווע לפורמט חדש של בלוג, בו שניים מחליטים ביחד לכתוב על אותו נושא. מין דיבייט בכתב, או פולמוס תלמודי. שניים שהם קרובים מספיק בשביל שפה משותפת, ובשביל לא לרצות לרמוס אחד את השני בכל מחיר, אבל ההבדל ביניהם יוצר מתח מעניין לקורא.

  • שוקיג   ביום 25 ביוני 2006 בשעה 21:57

    כבר חשבו על זה. גגל "דיאבלוג". מצויין ומומלץ, אגב.

  • רגוע   ביום 26 ביוני 2006 בשעה 2:36

    יכול להגיע רק אדם שמדבר הרבה ועושה מעט.
    מי שמקבל את ההחלטות בסופו של דבר לא יכול להישאר מוסרי.
    מפקד שצריך להחליט האם להפציץ מהאוויר או לשלוח חלק מחייליו אל מותם לא יכול לצאת עם מצפון נקי.
    באותה מידה רופא בועדת סל התרופות שמחליט להוריד מהסל תרופה אחת לטובת אחרת לא יכול כנראה לישון טוב מדי בלילה.

    זו בדיוק הסיבה מדוע אנחנו שונאים את הפוליטיקאים שלנו, אבל לא מוכנים להחליף אותם בשום אופן.

  • איתי   ביום 26 ביוני 2006 בשעה 9:41

    אעפ"י שלא לזה בדיוק התכוונתי

  • טל ג   ביום 26 ביוני 2006 בשעה 9:53

    למרות שאין ספק שהתנך והתורה הם ספרות כבדת משקל.
    להזכירנו שגם הנוצרים חולקים אותה.
    כנראה, כפי שרמזת, ייחודו של העם היהודי הוא בתורה שבעל פה (משנה, גמרא ומסבביהם).
    לשאוב מוסר מהתנך, בעיני, זה קצת בעייתי (עין תחת עין ?! )
    אבל אין ספק שהגמרא מציגה זווית מאד אנושית לניהול חיי חברה.

    טל.

  • עאמר   ביום 27 ביוני 2006 בשעה 13:11

    "להיות יהודי בעיני זה כן לישב את הארץ, אבל לא לעקור עצי זית. "

    חבל שאתה מתייחס ,לעקירת עצים ולא לעקירת ישובים,והריסת בתים לא רק בשטחי 67 אך גם בכל הארץ.מאז קום המדינה לא הוקם ולו ישוב ערבי אחד בתוך ישראל .אלא נעקרו הרבה ישובים ונהרסו אלפי בתים כולל בחודשים האחרונים. ואני יודע שגם זה לא יהודי, זה פחד המוות.להיות יהודי שממש את "האני העליון " שלו זה להתגבר על הפחד הזה,ולהפסיק
    לתת לו לעצב את החיים שלכם ושלנו.

    שפרעם

  • חזי   ביום 29 ביוני 2006 בשעה 11:21

    שוקי יקירי "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך

  • יונתן   ביום 25 ביוני 2006 בשעה 12:16

    לא אומרים "עקירת עצי זית". אומרים חישוף.

    http://www.notes.co.il/yonatan/18581.asp

השאר תגובה