שיחות מופרכות על עיתונות

– תחתום לי פה
– בבקשה
– עכשיו תחתום לי פה
– הנה
– תודה
– בבקשה, משהו לשתות?
– לא תודה, אני בסדר. חכה רגע, אני רק אתקשר אליהם לראות שזה בסדר…

[שיחה בסלולרי. השיחה מסתיימת]

– אז מה, אתה עובד בבית?
– כן
– וואלה, איך אני מקנא בך
– תשמע, יש לזה יתרונות ויש חסרונות
– איזה חסרונות? הלוואי עליי. אני מקנא בך
– תשמע, גם אני מקנא בך
– איך זה?
– במקצוע שלי יותר מדי אנשים מכירים את השם שלך.
– אבל זה טוב, לא?
– לא יודע, אף פעם לא היה כל-כך חשוב לי. זה נחמד בפעם הראשונה אבל מהר מאד מתרגלים.
– אז מה אכפת לך?
– תשמע, הרבה אנשים מכירים את השם שלי. אם אני כותב משהו וקוראים מאה אלף, מתוכם אלף משוגעים? מתוכם מאה יתעצבנו עליי? מתוכם אחד יכול לבוא אליי הביתה?
– אתה חושב?
– בטח. לכתוב הם כבר כתבו, להתקשר הם כבר התקשרו – ואם אני לא מבין בטוב אז אולי צריך לבוא אליי הביתה להסביר.
– אז מה אתה עושה?
– ישן עם אקדח.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)   ביום 7 ביולי 2006 בשעה 2:16

    זה אמיתי?

  • עודד   ביום 9 ביולי 2006 בשעה 9:53

    ויש הטוענים שאני די משוגע, אז, מה הכתובת?

  • שוקי   ביום 9 ביולי 2006 בשעה 16:09

    גילם צעיר וגו' – זה ביטוי נכון? אין לך באמת שתלי סיליקון, נכון?

  • TheRaveN   ביום 9 ביולי 2006 בשעה 14:13

    בלי הרבה פרטים, אבל לפני זמן מה פקדו את דלת ביתי (בטענה שאני היא הוולוט אנדרגראונד!) שני מחזיקי מצלמות ומשקפיים שגילם המשותף צעיר משתלי הסיליקון שלי.
    זה היה משעשע, אבל מפחיד לא פחות.

    TheRaveN

השאר תגובה