שלוש סוגיות אקטואליות

מצעד הגאווה העולמי צפוי כנראה לעבור מירושלים לתל-אביב. העיתונות, צהלה וקפצה כמוצאת שלל רב על האירוע החסר התקדים, שבו הפוליטיקאים החרדים חברו לתנועה האיסלמית כדי להעביר את רוע הגזירה.

אז מה, שוד ושבר לקהילה? לא ממש. בסך-הכל חסכו להמון אנשים את הנסיעה המיותרת מתל-אביב לירושלים. בינינו – מה זה בכלל הרעיון המפגר הזה לעשות את המצעד בבירה? אין מקום גרוע מזה להפנינג אמיתי, אפילו מהסוג ההטרוסקסואלי. ויסלחו לי כל חברי הגאים, אבל האם זה באמת שווה את המאמץ? האם היה שווה להרוס אירוע מפואר כדי להוכיח פואנטה? [במחשבה שנייה, אולי בכל זאת עדיף בירושלים]

ארגון משפחה חדשה זה שכבר הוריד את סעיף הלאום מתעודת הזהות, יוצא עכשיו נגד סעיף המצב האישי. הנימוקים: פגיעה בפרטיות ואפליה של ידועים בציבור.

בתור ידוע בציבור אני חייב להודות שהשתוממתי. אני לא זוכר שמישהו ביקש פעם לראות את תעודת הזהות שלי כדי לבדוק את מצבי המשפחתי. גם אין שום קשר בין זכויות ידועים בציבור, שמעוגנות בתקדימים משפטיים שונים, לבין תעודת הזהות. ובקשר לפרטיות שלי – הרי כל שני וחמישי מחרבן עליה משרד ממשלתי אחר, בחסות החוק או בניגוד להחלטות בג"ץ. דווקא לזה נטפלו בארגון?

הצעה קונסטורקטיבית לחברים בעמותה: פעלו להסרת השם הפרטי ושם המשפחה מתעודת הזהות. זה יגן על הפרטיות בצורה הטובה ביותר.

המבצע בעזה, שת"פ נאה בין אולמרט לפרץ – שלעת עתה מוסיף לפופולריות של שניהם, כבר מכונה בתקשורת "בוץ". עזבו אתכם אם זה כן בוץ או לא, אם הוא מוצדק או לא, או אם השיטות שמיושמות בו מוסריות או לא. במקום זה, נסו להיזכר בטיעון המנצח של הצדקנים שאמרו שרק קדימה יכולה – היא ולא אחרת תתנתק, תתכנס ותתכרבל.

כבר כתבתי על זה, בתקופת הבחירות, שסוד הפופולריות של קדימה הוא במסר האלים שלה: היא תיכנס בערבים, תיכנס במתנחלים, תיכנס בעוני ובאופן כללי תיכנס באימ-אמא של כל מי ומה שאפשר להיכנס בו.

עוד חמישה שבועות ייגמרו מאה ימי החסד של הממשלה. גם מאה ימי החסד של פרץ כשר ביטחון.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עומרון   ביום 7 ביולי 2006 בשעה 22:13

    הטענה שגם ככה אין לך פרטיות היא טענה עצובה.

    ראה:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=177394&blogcode=4342223

    עומר

  • יונית   ביום 7 ביולי 2006 בשעה 22:40

    בהקשר הציבורי, טיעון ה"פגיעה ברגשות" הוא תמיד, אבל תמיד, טיעון צבוע, מתחסד וחסר כל קשר למה שאנחנו מכירים מהחיים שלנו כרגש אנושי. הוא שימש גם את המתנגדים למאבקן של הנשים לשוויון זכויות וגם את המתנגדים לאמנסיפציה היהודית. והוא תמיד מניח משום מה שרגשותיהם של כל מיני שמרנים אטומים נמצאים מעל ומעבר לרגשותיהם של אלו שמודרים מהחברה ונאלצים להיאבק על מקומם בה. אם לאנשים יש בעיה רגשית עם זה שההומוסקסואלים מעוניינים בשוויון זכויות ובהתייחסות אנושית ככל אדם אחר, אז הבעיה נמצאת ברגשות האלו, ולא בקיומו של מצעד הגאווה, ויש לטפל בעניין הרגשות שלהם בצורה אחרת מאשר העלמת את הבעיה מעיניהם.

    ואני אעשה כאן פרסום נלוז לפוסט שכתבתי בנושא:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=254138&blogcode=4121656

    ולעומרון – מה לעשות שצריך להתייחס גם למציאות, ושהמציאות תומכת במה ששוקי אומר. פרטיות היא דבר כל כך שברירי כיום, כל כך מותקף, וממש לא מהצד של תעודת הזהות, וצריך להתייחס אליו בקצת יותר רצינות מצורת ההתייחסות של הארגון הזה, שבינתיים מתעסק בעיקר במילים ובפורמליטיז, עיסוק מאוד נוח שלא מביא ולא יביא לשום שינוי אמיתי במצב בפועל. לבטל את סעיף המצב האישי זה רעיון מגוחך וחסר משמעות. כן, סימבוליקה זה לא דבר בטל באופן עקרוני, אבל הוא בהחלט דבר בטל כאשר לא עומד שום דבר ממשי מאחורי העיסוק בו.

  • עומרון   ביום 7 ביולי 2006 בשעה 22:44

    אני לרגע לא טוען שזה הדבר הכי חשוב. בייחוד לאור זה שפריט המידע הזה אינו מופיע על התעודה עצמה ולכן אינו חייב להיות מוצג למישהו.
    אני טוען רק שהטיעון שאין פרטיות גם ככה הוא טיעון תבוסתני.
    למה לסוע בכביש שש? כי כבר בנו אותו. זה בדיוק אותה רמה של טיעון שלוקחת כל עוולה שכבר נעשתה ומכשירה אותה.

  • שוקי   ביום 7 ביולי 2006 בשעה 23:00

    למה לעצור במגזר החרדי ובמגזר הערבי? אתה יודע מה מצב ההומואים והלסביות במדינות מוסלמיות? אולי נעשה מצעד גם אצלם?

    המגזר החרדי והמגזר הערבי לא ישקלו מחדש את דעתם על הומוסקסואליות בגלל מצעד כזה או אחר. ההומוסקסואלים במגזרים האלה לא יתחילו להרים ראש רק בגלל שקיבלו לגיטימציה מאנשים ממגזר אחר.
    חשוב להושיט להם כל עזרה שאפשר, אבל האם זו הדרך?

    הבעיה עם הרעיון לעשות את המצעד בירושלים היא לא שזו פרובוקציה, אלא שאין בכך שום תועלת ויש בכך אפילו נזק עקיף למאבק של ההומוסקסואלים בישראל לקבל מעמד שווה. כי תמיד ישנם הרבה אנשים שיושבים על הגדר ולא מגובשים בדעה שלהם. לא כולם הם גיי-פרנדלי או הומופובים, יש הרבה גוונים. ומאבק שנראה לאנשים האלה כקיצוני, טרחני, או פרובוקטיבי שלא לצורך, יעורר אצלם אנטגוניזם.
    אני, אגב, לא רואה את הדברים כך.

  • יונית   ביום 7 ביולי 2006 בשעה 23:02

    בעיקרון אתה צודק, רק שזו לא הטענה כאן. הטענה שלי לפחות היא שהעיסוק בדברים האלו מסיט את המאבק בבעיה הכללית יותר של הפרטיות ומעמד הפרט בתוך החברה (ובאופן אפילו כללי יותר, במאבק בריאקציוניזם המגובה באופציות חדשות שמעניקה הטכנולוגיה, סטייל 1984, אבל ממש בלי פרנואידיות) לכיוונים עקרים, ולכן מזיקים.

  • עומרון   ביום 8 ביולי 2006 בשעה 6:47

    מאחר ואני לא רואה אף אחד במדינה עושה משהו כדי להילחם בבעיית הפרטיות, אם מישהו נלחם על השפיץ של הנעל ומתוך כך יעלה את המודעות לכך שפרטיות זה בכלל נושא ששווה לדבר עליו, אני מוריד בפניו את הכובע.
    נכון, הייתי מעדיף לראות קואליציה רחבה שפועלת למען הפרטיות במובנה הרחב. אבל אין כזו.
    אין כלום. יש רק שממה של פרטיות.

  • שוקי   ביום 8 ביולי 2006 בשעה 13:47

    אני מסכים איתך לגבי מצב הפרטיות, וזו בדיוק הסיבה שמרגיז אותי שמי שכבר פועל בנושא עוסק באיזוטריה אווילית. מעניין את התחת שלי מה מופיע בתעודת זהות. מעניין אותי יותר שבזק, חברות האשראי, האוניברסיטאות ומשרדי הממשלה, מעבירים זה לזה מידע עליי וסוחרים בפרטיות שלי.
    העמותה הזו לא רק שלא מביאה תועלת במאבק הטיפשי שלה, אלא שהיא גורמת נזק כי היא מעבירה מסר עקיף שנושא הפרטיות הוא עניין של תמהונים קטנוניים.

  • עומרון   ביום 8 ביולי 2006 בשעה 14:01

    תצביע לי בבקשה על הפעולה להגנת הפרטיות שנפגעת כתוצאה מהפעולה שלהם. אני מניח שלא תמצא, כי אף אחד לא עושה כלום גם ככה. אז אני מעדיף אותם על כלום.
    וגם בלעדיהם פרטיות נחשבת בארץ לעניין לתמהונים

  • עמרי   ביום 8 ביולי 2006 בשעה 14:27

    ימי חסד זה לעיתות רגיעה, לך לתושבי עזה וספר להם על מאה ימי חסד. למשפחות ההרוגים, לאוכלוסיה שלמה מנותקת מחשמל הנמצאת תחת התקפה צבאית. כן , כן גם לתושבי שדרות והישובים בסביבה ספר על ימי חסד.
    במקרה הטוב עמיר פרץ רק נכשל, ולא הצליח לעמוד מול הצבא והלחץ מצד ראש הממשלה. במקרה הרע הוא שותף בכיר לפשעי המלחמה החדשים. לקדימה יש אולי מסר אלים אבל למפלגת העבודה יש גם מסורת מפוארת של אלימות ופרץ לא חרג ממנה.

  • מוסיף   ביום 10 ביולי 2006 בשעה 13:04

    .מסכים לגמרי עם עמרי

  • יונתן   ביום 7 ביולי 2006 בשעה 22:12

    יש המון תל-אביבים שחושבים משום מה שכל ההומאים והלסביות בעולם הם חילונים, ולכן כדאי "לחסוך" להם נסיעה מיותרת לירושלים. אלא מה, כמו בכל חברה, גם בחברה היהודית-דתית וגם בחברה הערבית יש לא מעט הומואים ולסביות, והחיים שלהם, שוקי, עלולים להפוך לגיהנום.
    מצעד הגאווה אינו חג, אלא סוג של הפגנה. זו לא חוכמה לקיים אותו במקום שבו להיות הומו או לסבית זה לא עניין גדול. בשבילך המצעד, שנראה כמו פרסומת ארוכה לקוקה-קולה, זה בילוי נחמד ליום שישי בצהריים. יש אנשים שעבורם המצעד הוא צעד קטן נוסף בדרך לקבלת לגיטימציה לזכות אדם בסיסית.
    להגיד שטוב לחסוך את כל העניין כי זו סתם פרובוקציה, זה כמו לומר שרוזה פארקס, האשה השחורה שסירבה לפנות את מקומה באוטובוס, הייתה צריכה להתנהג יפה כדי לא להרגיז את השכנים, ולעבור דירה לארץ נאורה יותר.

  • שפי   ביום 7 ביולי 2006 בשעה 23:30

    אצל זוגות רגילים הצד הפורמלי של הזוגיות-משפחה נהיה יותר ויותר מזולזל, ואילו אצל ה"גאים" ההפך, הם יותר ויותר נלחמים על הגשמתו. כמו שמצד אחד יותר ויותר בני-נוער משתמטים מהצבא, ומצד שני (דומני ש) יותר ויותר נכים נלחמים על הזכות להתגייס. ובקיצור איפה הגאווה של ה"גאים" – מהכמו-כולם הזה נודפים ריגשי-נחיתות.

  • איתי   ביום 10 ביולי 2006 בשעה 13:18

    קודם נושאים מישהו על כפיים כי הוא סטאר חדש ומרענן (ביבי איש העולם הגדול, ברק הנועז מסבנה, מצנע ראש העיר, פרץ האותנטי, ברוורמן הפרופסור), אח"כ נותנים לבנאדם "100 ימי חסד" (עם ניכוי שליש על התנהגות לא טובה), ואח"כ מגיע העליהום.

    כמו שההערצה הראשונית היא טפשית, כך גם ההרשעה בסיום היא טפשית.

    יש דברים שאין עליהם יום אחד של חסד (וצודק עמרי) ויש דברים שעליהם צריך לפחות שנה שלמה של חסד (למשל הורדת מיליארדים של שומן מתקציב הבטחון).

    בכל מקרה את חשבון הנפש הנוקב לגבי פרץ צריכים לעשות בוחרי העבודה (ר' באתר "עבודה שחורה" לעיל) ולא אלה שהצביעו שמאלה לעבודה, הצבעה אולי יותר צודקת אך לא בהכרח חכמה.

    יתרה מזאת, חברי הכנסת לא ילמדו כלום אם אנחנו לא נסביר להם יומם וליל מה בדיוק לא בסדר אצלם, ושאם לא ישפרו דרכיהם יש לנו כוח להעיף אותם.

כתיבת תגובה