לבנון: לאן הולכים מכאן?

הייתי מגדולי המתנגדים לנסיגה מלבנון. לא בגלל שחשבתי שצריך להישאר שם, אלא בגלל הצורה המבישה בה יצאנו משם. נדמה לי שזה היה אנטואן לאחד שאמר שנהיה "המצורעים של המזרח התיכון". מי יסמוך עלינו אחרי שנטשנו בצורה כזו את צבא דרום לבנון וברחנו באישון לילה.

בהזדמנויות שונות אמרו, כמעט כל מי שדיברו על הנסיגה מלבנון, שבסך-הכל מדובר בסיפור הצלחה. קודם כל, כי מספר ההרוגים בלבנון ירד. ההרוגים "שלנו", כמובן, כי אצלנו סופרים הרוגים רק אם הם ישראלים, רצוי יהודים. נדמה לי שזה זמן טוב לחשוב על העניין מחדש על רקע הארועים האחרונים.

***

קשה שלא לחשוב על הדמיון הגדול בין ההכרזות של ברק ב-99' לאלו של אולמרט ב-2006. אהוד ואהוד. הרבה הבדלים – אולי אפילו יותר הבדלים מאשר דמיון – אבל אותן הבטחות חסרות שחר לשינוי מהיר במפות, ואותו כישלון רווי דם.

אישית, המצב הנוכחי מעמיד אותי בסיטואציה מגוחכת עוד יותר, כי בינתיים הספקתי להיות תומך נלהב בפרץ ובמפלגת העבודה, שגם הם לוקחים חלק בפארסה הזו.

אבל עזבו את הכישלון שלפני, זה שמוביל למלחמה – השאלה החשובה היא מה יקרה אחרי. כיצד מסיימים מצב כזה. מה נעשה אחרי ההפצצות והביקורת הבינלאומית והתאונה בסגנון כפר כנה שהרי בטוח תתרחש. בוקר אחד נקום ונקרא שצה"ל הרג בשוגג מאה, אולי מאתיים, אנשים, נשים וילדים. אלו דברים שקורים במלחמה. אז מלבד, נניח, שיקום כושר ההרתעה של ישראל – איזה רווח אפשר להשיג מהמתקפה בלבנון? איפה היא תסתיים? כיצד נדע שהגיע הרגע להסיג את הכוחות?

***

24 שנים עברו מאז מבצע של"ג. כשמונים את השינויים, מעריכים את ההתפתחויות, אומדים את מצבנו במערכה הבלתי נגמרת נגד לבנון ובסכסוך הבלתי נגמר עם הפלסטינים, קשה שלא להסיק: לא התקדמנו.

אני לא מנסה לומר מה צריך לעשות, אבל אני חושב שאפשר – אולי אפילו צריך – לומר מה לא כדאי לעשות. ודי ברור שלא כדאי להמשיך בדרך בה הלכנו במשך השנים האלה. אנחנו פשוט לא מגיעים לשום מקום.

אני לא חושב שצריך לקפל את הפקלאות, ולא טוען שהושטת יד בלתי מתפשרת לשלום היא הפתרון. אבל גם בניהול של סכסוכים ומלחמות אנחנו נכשלים כשלון חרוץ, וכשלון של דוקטרינה אומר שצריך להחליף אותה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • סחבק   ביום 14 ביולי 2006 בשעה 19:55

    אבל מה כן ניתן לעשות?

    אל תבין אותי לא נכון, גם אני הגעתי לאותה מסקנה, אבל כשאני מנסה למצוא תשובה, אני נותר רק עם השאלה.

  • ד.ט   ביום 14 ביולי 2006 בשעה 20:46

    שכתב לפני שנים אלוף בני פלד ז"ל. הטענה המרכזית היא שישראל אינה מדינה אלא שבט, ולכן אין לה מדיניות בטחון לאומית, אלא מדיניות בטחון שבטית, דהיינו צמצום הנזק לחיים ולרכוש של בני השבט בטווח הקצר.
    ההבחנה של פלד מודגמת יפה בלבנון.
    הפקרת צד"ל בכלל לא נספרת בשיקולי בטחון השבט. זה אירוע ברמת המדינה, שאינה קיימת. השיקול השבטי הוא משהו בנוסח: קודם נהרגו 20 חיילים בשנה, בממוצע, ומאז 20 חיילים בחמש שנים – מכאן שזו הצלחה.

  • יוחאי   ביום 14 ביולי 2006 בשעה 23:16

    אם ההתקפה החמורה של החיזבאללה היתה נכשלת, לא היתה תגובה ישראלית. מקסימום דיווח שחיל האוויר הפציץ מטרות ופגע בהן בלה בלה.
    זאת עדיין פגיעה בריבונות, ופעולה מלחמתית. עדיין יש להם ארסנל אדיר.
    כמו שכתבת, פגיעה המונית באזרחים תפסיק את הלחימה. זה יהיה הרגע המתאים.

    אגב, כבר מספיק אזרחים נהרגים שם, ומעט לוחמי חיזבאללה.

    נראה לי שקובעי המדיניות, כמוך וכמוני, לא ממש יודעים מתי להפסיק. וזה לא בגלל שהם אזרחים או טירונים.

    דכאון !

  • שוקי   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 1:07

    תיאור די קולע.

  • שוקי   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 18:03

    היו הרבה אפשרויות בין להישאר בלבנון לנצח לבין לברוח באישון לילה. כמו שיש עוד כמה אפשרויות להתמודדות עם הסכסוך הישראלי פלסטיני מלבד נסיגה חד צדדית והסכם שלם שכולל זכות שיבה מלאה לכל הפליטים.
    הטעות הגדולה של ברק היתה ההצהרה הנמהרת על הנסיגה הצפויה, שהפכה את המו"מ לבלתי אפשרי.

  • שפי   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 1:55

    קל להשתכנע מההסברים על המניע הבטחוני הכולל, אבל האמת היא שמדובר בסעיף כבוד עצמי. החטיפה לא היתה "עילה" (כפי שאמרו שרים בטלויזיה) אלא המניע עצמו. כמו כמעט כל המלחמות והמבצעים בתולדות המדינה, גם המבצע הזה יסודו בסעיף הזה. כמו אצל פרטים כך אצל מדינות – הסעיף הזה מועצם כאשר אין אמת פנימית, חוט-שידרה, צידקת-דרך, השקפה, אמונה, משהו מהותי להבליג בשבילו.

  • שפי   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 2:14

    בעוד כמה שנים מפלגת העבודה תעשה עם נסראללה איזשהו אוסלו.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 7:22

    "הייתי מגדולי המתנגדים לנסיגה מלבנון. לא בגלל שחשבתי שצריך להישאר שם, אלא בגלל הצורה המבישה בה יצאנו משם".

    משפט הפתיחה שלך הוא התגלמות ערפול המחשבה הישראלי. מילא אם היו לך נימוקים עניינים כלשהם, למשל ראיית העתיד כפי שהתיימרו אחרים וטענו שאחר כך נשלם מחיר כבד אפילו יותר ממשחק הרולטה הרוסית ששיחקנו בלבנון.

    אבל בגלל הכבוד שלך? זה בסיס למהלכים מדיניים? טוב שאתה לא יושב בממשלה, אבל במחשבה שניה, אלה שיושבים שם פועלים מאותם מניעים כמוך – חטפו לנו חיילים? ניכנס באבי אביהם. עסקאות חילופים? בשום אופן. בחיים לא עשינו ובחיים לא נעשה. כן ממש כאילו.

  • עומרון   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 7:53

    מאז שעזבנו את לבנון חסכנו חיי עשרות אם לא מאות חיילים ואזרחים.
    הצורה שבה עזבנו גרמה לחיזבאללה להניח שאנחנו עם רכרוכי ומה שאתה רואה עכשיו זה הוכחת יכולת. זה נחוץ לא כי יש לנו מה לחפש בלבנון. זה נחוץ כי זו הדרך היחידה שבה זה ייפסק.

    הרשה לי לצטט את שון קונרי בבלתי משוחדים:
    he draws a knife, you draw a gun. he sends one of your guys to the hospital, you send one of his guys to the morgue. that's the chicago way!

    לבנון היא מדינה ריבונית שתוקפת אזרחים בישראל. ואנחנו מגיבים. ייהרגו אזרחים. אז מה? אז זה בסדר שייהרגו אזרחים ישראלים אבל אנחנו צריכים לבכות על כל אזרח לבנוני שייהרג?

    לבנון זה לא השטחים.

  • איתי   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 17:25

    לזכותו של ברק ייאמר שהוא השתדל במשך שנה שלמה ליצור נסיגה בהסכם בין ממשלת ישראל לממשלת לבנון. אני לא מדבר על הצהרות ריקות על מו"מ כמו של שרון ואולמרט, אלא על מערכה מדינית בינלאומית. כשזה לא הלך, הוא יצא חד צדדית, למרות שהצהיר מראש שזה גרוע בעיניו.

    נקודה נוספת לזכותו היא המחיר ששילם (תוך התעמתות עם הצבא) על חזרה לקו הסגול על המילימטר, תוך השמדת מוצבי צה"ל ש"גנבו את הגבול", בשביל הכרה מהאו"מ.

    זה שונה מאוד ממה שאולמרט רוצה לעשות בגדה.

    מה היית מציע לו לעשות אז? להמשיך לדמם בלבנון עד שתתחלף שם הממשלה? אני מניח שלא, ולכן האמירה "התנגדתי בזמנו …." היא קצת בסגנון מיטב פרשנינו-בדיעבד בטלויזיה (שאין לי).

  • איתי   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 23:44

    איך נסיגה יכולה להיות "לא מבישה"?

    ובמה שונה ההתקפלות מעזה, להתקפלות מיו"ש ולבנון? האם שם לא היה זה, בסופו של דבר, הימלטות באישון לילה? (זאת בהנחה שאתה מדבר על "אופן ביצוע", ולא רק על סיבות שמביאות ל-, וכד'.)

השאר תגובה