משהו על מצעד הגאווה

לא רק המוזות, אלא גם אני, נוטה קצת להשתתק כשתותחים רועמים – לא מתוך כבוד לארטילריה אלא בגלל כאב הראש (זו לא מליצה, באמת כואב לי הראש, גם אם זה לא באמת באמת בגלל התותחים).

בכל אופן, יש חוב קטן שאני נדרש לסלק. אני מדבר על מצעד הגאווה ועל הכרוז המטונף שהופץ בירושלים באמצע השבוע וקרא לרצוח אנשים שישתתפו בו. אחרי שאני עצמי העליתי את ספקותיי לגבי הרעיון לקיים את מצעד הגאווה בירושלים, הסיפור הזה עורר בי חשק עז לכתוב כאן פוסט נגדי, להביע חרטה ולדרוש שהמצעד יתקיים בירושלים. אפילו שברור לי שהכרוז הזה לא מייצג את הציבור החרדי בירושלים, שהנהגתו גם מיהרה להסתייג ממנו.

בכל אופן, אני עדיין חושב שלקיים את מצעד הגאווה בירושלים הוא רעיון פחות טוב, כי בעיני המצעד הזה הוא, כשמו – מצעד של גאווה ולא של מחאה. אני חושב שהכוח שלו הוא דווקא בזה שמדובר באירוע שאיננו אנטגוניסטי אלא שלו. הפנינג גדול שיוצר מוקד משיכה לצעירים שרוצים לחגוג ולמשפחות שרוצות לצאת עם הילדים ביום שישי ולשבת על הדשא בפארק הירקון.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חייזר כחול   ביום 14 ביולי 2006 בשעה 21:03

    שהאירועים המתפתחים יספקו את התירוץ לדחותו.
    ביחד עם הדחייה של הרבה דברים אחרים.
    ומי יודע אם לא לכך נועד הכל.

  • שוקי   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 0:59

    מיטל יקירתי,
    איפה סטונוול ואיפה אנחנו. את מדמיינת לעצמך שוטרים מרימים יד על חברים מהקהילה בזמן מצעד בתל-אביב? בחושך, בלילה, בסמטה ליד מועדון כן – אבל לא לאור יום. וזו תמצית ה"גאווה" בעיני.

    אז נכון, אני בסך-הכל אורח. אבל אני חושב שההפנינג הוא אירוע מהפכני. אין ניצחון גדול יותר מאשר שאירוע הומו-לסבי נהפך מוקד משיכה לקהל הרחב. זה יותר טוב ממחאה – זו נורמליזציה. זו המטרה של המאבק הזה. לפחות כפי שאני מבין אותו.

    את רוצה שינוי של העמדות המקובלות בחברה? הילדים שמגיעים לפארק הירקון עם ההורים שלהם הם השינוי שלך. את לא תשני עמדות של חרדים ירושלמים.
    את הנצחונות האמיתיים, את המהפכות הגדולות, עושים בחינוך לא בעלייה על בסטיליות.

    אבל נכון, אני אורח – ועל רקע האירועים האחרונים אני אתמוך במצעד הגאווה גם אם הוא יהיה בירושלים. אבל מתוך סולידריות ולא בגלל שאני חושב שזה נכון.

  • שוקי   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 1:01

    אם אתה רוצה לקבוע איך תראה ירושלים – לך לגור בה. הסיבה היחידה שהחרדים מעצבים את פניה של העיר היא שהם ממשיכים לגור בה בזמן שכל מיני בכיינים עוזבים אותה.
    ואגב בני ברק – בבני ברק החרדים הם רוב מכריע, אבל בשכונות לא חרדיות אין שום סוג של כפייה דתית. גרתי בבני ברק איזה 25 שנים, אתה יודע.

  • שוקי   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 2:03

    ומה זה אומר? מה אתה מסיק מזה?

  • רגוע   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 16:09

    אינו אמור להיות מושפע מפרובוקציות.
    אגב, אפשר לנסח את הויכוח קצת אחרת: בישראל של 2006, איזו מיעוט הוא נרדף יותר בישראל, הומואים או דוסים.

  • שוקי   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 17:59

    מי נרדף יותר זו שאלה קשה. הייתי אומר שקל יותר להיות הומו בתל-אביב וקל יותר להיות חרדי בירושלים.

  • יעל   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 3:36

    מה רע בכל זאת לכבד את בקשותיהם?
    למה להתעקש על המצעד הזה כל עוד הוא גורם לפגיעה באחר?
    המגזר ההומולסבי לא יפגע אם לא יצעד בגאוה ברחובות ירושלים, החרדים לעומת זאת רואים את הדבר כבוטה מאוד וכמשהו שפוגע בהם.
    ברור שיש בירושלים רוב גדול של אנשים מהסוג הזה, אז מה הקטע לעשות דווקא?

  • אורן   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 10:08

    מה עם מצעד גאווה משולב של דראג-קווינס והווירדוס של נאמני הר הבית שיעבור ברחוב יפו ייכנס לעיר העתיקה (כדי להביע גאווה, מחאה ושאיפות לשלום) ואז יעלה ברוב הדר וססגוניות להר הבית ויקיף את כיפת הסלע?!
    יום שישי הוא יום מצויין להפניג מחאתי-הפגנתי שכזה וכך נרוויח מסרים אוניברסליים במקום בו הם צריכים להישמע חזק בצורה הברורה ביותר (גם בגלל המרכזיות שלו וגם בגלל חוסר הסובלנות המופגן בו והעובדה שאין שם כניסה ליהודים הומואים כסטרייטים).
    מי בעד?
    מי להשם אלי?

  • אורן   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 10:10

    את מתכוונת ליום הזיכרון?

  • שוקי   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 15:53

    את יודעת, מדי פעם מגיע לתקשורת סיפור על תושבי שכונה חילונית כלשהי שנלחמים בחרדים שהחליטו להקים בשכונה שלהם בית כנסת או משהו דומה.
    מצד אחד, זה מאד מרגיז אותי. מצד שני, לפעמים הפרדה פיזית ופוליטית היא באמת הדרך הכי טובה להתמודד עם חוסר היכולת של מגזרים שונים לחיות ביחד. יש מדינות שלמות – שוויץ ובלגיה הן דוגמאות טובות – שהיו עסוקות במלחמות במשך מאות שנים עד שעיצבו מודל של דמוקרטיה קונסוציונלית, ששומרת על ההפרדה בין התרבויות אבל מאפשרת להן לנהל יחד מדינה.
    את יודעת שלי, באופן אישי, אין בעיה לא עם אלה ולא עם אלה. "כמה מטובי חבריי" כמו שאומרים. אבל אני לא רואה איך שני הצדדים "מקבלים" אלה את אלה. יש תהום עמוקה מדי ביניהם.
    אדרבא – הרי אף אחד מהצדדים לא רוצה שהשני יתערב לו בחיים. השאלה היא האם שני הצדדים מסוגלים לקבל את זה ש*הם עצמם* יוותרו על היכולת להשפיע על הצד השני.
    אם היה מודל שהיה מאפשר את זה, תוך שמירה על הדדיות, זה פתרון לגיטימי בעינייך?

  • מיטל   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 16:47

    אתה מוכן להפנות אותי ללינק הרלוונטי?

    ובנוגע לשאלתך, לא, אני לא חושבת שזה פתרון הולם. בעיקר משום שהוא מבוסס על הנחות יסוד שאינן מקובלות עליי. אני לא יודעת מה הבסיס להפרדה במדינות אחרות, אבל אם נעשה הפרדה כזו כאן, היא תהיה מבוססת על ההנחה שההומואים והלסביות הם ""אחרים" בצורה כלשהי. וזוהי הנחת יסוד שאני לא יכולה להסכים איתה.

    מלבד זאת, כאי הסכמה משנית, הפרדה כזו היא אינסופית. כלומר, יש מספיק מיעוטים בחברה הישראלית. אם נעשה הפרדה בין מזרחיים לאשכנזיים, בין נשים לגברים, בין חרדים להומואים וגו', ניוותר רק עם חברה שסועה לחלוטין.

  • שוקי   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 22:32

    הנה דוגמא עסיסית במיוחד
    http://www.hofesh.org.il/secular_power/rishon_leziyon3.html

    בכל אופן, אני לא מסכים איתך בכלל. מה זאת אומרת "אם נעשה הפרדה כזו כאן, היא תהיה מבוססת על ההנחה שההומואים והלסביות הם 'אחרים' בצורה כלשהי"?
    תעזבי רגע את ה"אחר" הפוסט מודרניסטי ותכירי בעובדה הפשוטה הזו: הומואים הם אחרים מחרדים וחרדים הם אחרים מהומואים מעצם העובדה ששתי הקבוצות הללו בחרו לעצמן דרך חיים שונה. אלה לא רוצים לגור עם אלה, וההפרדה הגיאוגרפית ביניהם היא כבר עובדה קיימת.
    וגם הפלסטינים הם אחרים מהישראלים, כי הם בעלי לאום שונה ולכן הם רוצים לחיות במדינה אחרת.
    אז יש מי שמאמין שמדינה דו לאומית היא הפתרון, אבל הרעיון להפריד בין העמים – או בין שתי קבוצות אוכלוסייה אחרות כלשהן – הוא שאלה פרקטית לא אידיאולוגית.

  • שוקי   ביום 17 ביולי 2006 בשעה 9:46

    אף פעם לא אמרתי שהאחר הפוסט מודרני היא תיאוריה קלושה. זהו כלי טוב בשביל להבין הרבה דברים. אבל גם פטיש הוא כלי עבודה מצויין, ולפעמים כדאי להניח אותו מהיד אחרת הכל נראה כמו מסמרים.
    אין ספק שהקהילה ההומו לסבית היא "אחר" בשביל הרבה סטרייטים, כמו שהחרדים הם "אחר" לחילונים והערבים ליהודים והיהודים לנוצרים.

    אני ממש לא חושב שאת עושה דווקא או שאת צמאה לפרובוקציה. ואני גם ממש לא חושב שאני בעמדה חסינה מפגיעה, או לפחות זו לא החוויה האישית שאני מביא לתוך הנושא. אני, בתור ילד, חטפתי מכות לעיתים קרובות כי הייתה לי כיפה על הראש. זה לא כמו לחטוף מכות כי אני מתנהג בצורה נשית, אבל זה גם כן תענוג מפוקפק שקשור לשונות. וזה בערב הדבר הכי קטן שבו הייתי שונה. ה"אחרות" מוכרת לי בצורה הרבה יותר עמוקה ממה שאת מבינה.

    את טיעון הפגיעה ברגשות לא אני הבאתי, ותרשי לי לא להתייחס אליו.
    אני לא מדבר על פתרון נכון מבחינה נורמטיבית אלא על פתרון מועיל ברמה הפרקטית.

  • שוקי   ביום 17 ביולי 2006 בשעה 10:58

    מסכים, המצב שלי – היום ואולי מאז ומעולם – הוא טוב יותר משל לסבית ירושלמית.
    ואני בוודאי לא מתווכח עם הזכות של הומואים ולסביות להפגין בירושלים.
    ואם אנחנו כבר סוגרים פה עניינים – איך נשמע לך הפגנה בירושלים ומצעד בתל-אביב?

  • עידן דורפמן   ביום 14 ביולי 2006 בשעה 22:03

    זהו לא רק מאבק של הקהילה ההומו-לסבית, אלא מאבק על צביונה של ירושלים. אם החרדים יחליטו מה קורה בעיר הזו, זו סופה של ירושלים כפי שהיא, ותחילתה של בני ברק שניה.

    המצעד הוא של גאווה, גם בירושלים. המצעד אכן איננו מחאתי, והמחאה באה מהצד השני. האם ניתן להראות גאווה רק בתל אביב? האם בירושלים אסור לאנשים להצהיר במודע על אופיים וזהותם?

    אם בשנה שעברה המצעד כמעט נגמר ברצח, והשנה הוא יפסק בגלל בדיוק אותם דברים, זה יחזיר את כולנו הרבה שנים אחורה.

  • עידן דורפמן   ביום 14 ביולי 2006 בשעה 22:20

    התכוונתי לשוקי כמובן…

  • מיטל שרון   ביום 14 ביולי 2006 בשעה 23:04

    התאפקתי בפעם הקודמת שהעלית את הנושא, אבל לא עוד 🙂

    המשפט "המצעד של גאווה ולא של מחאה" הוא משפט פשוט לא נכון היסטורית. אני בטוחה שאני לא צריכה להזכיר את סטונוול. לא הייתה שם הרבה גאווה, רק הרבה דרגאיסטיות מעוצבנות ואלות של שוטרים. המילה גאווה היא בעצמה מחאה.

    מלבד זאת, הטענה שזהו הפנינג גדול בפארק הירקון היא טענה מאוד מעציבה. בשבילך אולי זה הפנינג גדול (וזו גם אחת הטענות המרכזיות נגד קיום המצעד בתל-אביב), אבל המצעד הזה לא נועד בשבילך. אתה אורח. מאד מבורך, אבל אורח. למצעד הזה יש אג'נדה פוליטית ברורה – ברורה יותר, כמובן, באורח החברתי מאשר באורח שקשור למפה הפוליטית גרידא – שנוגעת לזכויותיהם של מיעוטים חברתיים מסויימים לשוויון זכויות. שוויון שכזה לא משיגים בעזרת הפנינג גדול.

    וכאן אני מגיעה לנקודה השלישית. שוויון זכויות משיגים במאבק. גם אם המאבק הזה הוא מנומנם לעיתים ואפילו "ססגוני" לעתים, הוא תמיד כולל רצון לשינוי עמדות מקובלות בחברה. המאבק הזה לא יכול להיות מנומס, והוא חייב לייצר אנטגוניזם. כמו שאתה יודע, לא רבים האנשים שאוהבים שמזיזים להם את הגבינה.

    או כמו שאמרה הפמיניסטית ההיא: נשים מנומסות לא מרבות לשנות דברים.

  • עידן דורפמן   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 1:27

    נכון, בירושלים.

    יש גם עזיבה חרדית מאוד גדולה, אבל ירושלמים חילונים עוזבים את ירושלים לא בגלל שהם "בכיינים", אלא בגלל שהיא לא אטרקטיבית, מכל הבחינות.

    אני לא יודע מה בנוגע לכפייה דתית בבני ברק, אבל אני כן יודע מהו גירעון העירייה שם, ולאן הולך הכסף של משלמי הארנונה בעיר.

  • מיטל שרון   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 2:06

    השוטרים המכים רק לאור ירח לא מעוררים בי הרבה גאווה. וזו בטח לא תמצית הגאווה. מה? העובדה שהשוטרים הצליחו להבין שיש מי שמפקח עליהם
    אמורה להוות את סוף התהליך החינוכי?

    וחינוך זה טוב ויפה, ואכן נעשות פעילויות חינוכיות שכאלו, אבל אני לא חושבת שזוהי מטרת המצעד עצמו.

    אני חושבת שהמטאפורה שממחישה את כוונתי בצורה הטובה ביותר היא מטאפורת הצבא (אין מה לעשות, צפייה בחדשות אחרי תקופה ארוכה של הינזרות עושה את שלה). מצעד הגאווה הוא מעין כינוס צבאי שכזה, שנועד להציג את כוח ההרתעה. רוצה לומר, אנחנו – הקווירים ותומכיהם, מה שזה לא אומר – כאן, ואנחנו נהיה כאן לטובת כל אחד שנפגע בשל נטייתו המינית/עמימותו המגדרית/ כל החרא הזה.
    בדיוק בגלל המטרה הזו חשוב לעשות את המצעד במקומות שבהם כוח ההרתעה הזה חלש במיוחד.

    ולכן, דווקא הכרוז הזה מבהיר איזה מטרות בדיוק צריך להפציץ בדרום מאה שערים ובאילו תשתיות לפגוע שם.

  • איתי   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 8:16

    זה נשמע אולי הזוי במקצת, אבל בכל זאת:

    כולם מדברים על המיקום ואף אחד לא מדבר על אופי המצעד. בתור ירושלמי "כבד" מעולם לא התחברתי לרוח העליזה כל כך ואולי מוגזמת הנושבת ממצעדי הגאווה. משהו בזה שידר לי לא רק גאווה אלא חיזוק סטיגמה: הומואים = אנשים שכל הזמן עסוקים במראה החיצוני שלהם ובסקס. כצופה הרגשתי שנשכח חלק חשוב במצעד – המחאה על האפלייה וגם רצון של הצועדים שיכבדו אותם למרות שהם שונים.

    אז אולי (א) כן לצעוד בירושלים אבל (ב) לא בתלבושות דראג ועם נשיקות צרפתיות

    אני מציע תהלוכה שקטה של אנשים בחליפות שצועדת כמו בימים של מרתין לותר קינג ואומרת – אנחנו כאן, אנחנו רבים, כבדו אותנו, כפי שאנחנו מכבדים אתכם.

  • עידן דורפמן   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 10:54

    איתי, אופי המצעד בירושלים (בניגוד לתל אביב) הינו שקט לחלוטין. אין כמעט דראג, ואין בטיח, וזה בטח לא נראה כמו בתל אביב, וטוב שכך. בכלל המצעד בתל אביב, בלי קשר, הוא גועל נפש אחד גדול, בגלל אופיו. אבל זה דיון אחר.

    שוקי – מה שזה אומר, שאם ניישר קו עם הסדר יום החרדי שהם מנסים להטיל עלינו, עתיד העיר הינו שחור ואפל.

    אם אני לא אמצא עבודה טובה בירושלים בסוף התואר (עוד חודשיים), אז אני אאלץ לעזוב בסופו של דבר, לא בגלל שאני "בכיין", אלא בגלל שלא יהיה לי מה לחפש פה.

  • איתי   ביום 15 ביולי 2006 בשעה 22:55

    יש לי שאלה תמימה, שנראית כפרובוקציה, אבל באמת היא תמימה, ואשמח לתשובה:

    – במה מופלים הומואים בירושלים?

  • איתי אחר   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 0:15

    סבבה, למה לא ללכת עם זה יותר רחוק ולהודיע שעושים מצעד בירושלים אבל מתלבשים ממש ממש צנוע (כמו בביקור בשכונה חרדית). מי שרוצה יכול גם להתחפש לחרדי/ת.
    הרעיון הוא (1) דוגמה להתחשבות
    (2) דוגמה לחשיבות של הסתכלות מעבר למעטה החיצוני של הבגדים (או במקרה של ת"א – של היעדר הבגדים)

  • איתי   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 0:51

    @איתי אחר –

    אני חושב שקיום המצעד בירושלים בא להביע את השונות. את המגוון. כלומר – הוא דוקא בירושלים, דוקא בגלל ההתנגדות. אין הרבה משמעות להפנינג של הומואים במקום שבו לאנשים זה נראה נורמטיבי, כבת"א.

    לכן הוא יהיה דוקא בירושלים, ודוקא מיני, ודוקא פרובוקטיבי. ולכן, גם, אין סיכוי, לדעתי, שתשכנע מסה של מפגינים לבוא בבגדי חרדים.

    זאת מעבר לכך, שלתחושתי, רבים מהמפגינים סולדים באופן עמוק מהחרדיות, באופן כזה שדוחה אותם לבוא בבגדים כשלהם.

  • עופר לנדא   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 8:37

    עכשיו תנשמו עמוק, תספרו עד עשר ותענו לי על השאלה הזו: מה תהיה תגובתכם אם מחר יסגרו את הרחובות הראשיים של תל אביב כדי שחרדים יוכלו לערוך תהלוכת מחאה נגד הפריצות והזנות השולטת בכל?

    להזכירכם, גם תל אביב הייתה בעבר עיר בעלת אוכלוסיה דתית גדולה מאד, ובתי הכנסת באזור רחוב שנקין (כן, יש כאלה) מעידים על כך שפעם התקיים שם אורח חיים דתי, שנס על נפשו בגלל שהוקף בדברים שהוא מתעב.

    השורה התחתונה? נחמד מאד שאתם נאבקים "לקבל הכרה", אבל אם בדרך אתם דורכים על אוכלוסיות אחרות, למה בדיוק שתהיו זכאים להכרה או הוקרה?

  • מיטל שרון   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 8:53

    בירושלים יש רוב של חרדים.
    בתל-אביב יש רוב של הומואים.
    ברעננה יש רוב של ברזילאים קרניבורים.
    באמירים יש רוב של טבעונים.
    באילת יש רוב של משתתפי תריאטלון.
    בטבריה יש רוב של אוכלי דגים.
    וגו'.
    אם כך, אסור לפתוח מסעדה טבעונית ברעננה, או חנות דברי מתיקה גדולה באילת. שהרי תהיה זו פגיעה ברגשות הרוב.
    רעיון מגניב, רק תודיעי לכל האנשים שהם לא הומו-לסבים לצאת מתל-אביב, כי הם לוקחים לי את הדירות.

    ולעופר לנדא
    תמיד מעניין אותי, אצל אנשי "למה דווקא", איך אתם יכולים להתייחס לארגון חברתי כלשהו כחבורה של ילדים קטנים? כלומר, אני יודעת שכל עניין הנצנצים מבלבל, אבל למרבה ההפתעה מאחורי ההחלטה לעשות את המצעד בירושלים עומד טיעון של ממש, ולא ערימה של צעקות "אונה לך ואונה לך". זה קצת מעצבן להתייחס ככה, אתה לא חושב?
    ולשאלתך, כן, סוגרים את תל-אביב לפחות פעם בשנה לעניינים שאמנם אינם קשורים רק בחרדים אבל בהחלט מקדמים את האג'נדה שלהם. נו, היום הזה שבו כל התל-אביבים מתקיפים את ספריות הוידיאו .

  • עופר לנדא   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 13:41

    מתוך תגובתו של איתי: "לכן הוא יהיה דוקא בירושלים, ודוקא מיני, ודוקא פרובוקטיבי."

    כשהמוטו הוא דווקא, מי אני שאוריד אותם מהעץ?

    ואורן, תודה – חסכת לי את ההתלבטות, למרות שכרגע אני מתלבט האם מדובר ביום הזכרון לחללי צה"ל או יום הזיכרון לרבין…?

  • מיטל שרון   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 15:44

    נו, האם תגובתו של איתי היא המידע היחיד שזמין עבורך בהקשר הזה? אתה סבור באמת שזוהי המטרה?

    ובנוגע להצעה לבוא בלבוש חרדי הולם, כבר נעשה בשנה שעברה:
    http://tinyurl.com/myj9z

  • איתי   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 19:06

    @עופר,

    לא הובנתי כשורה: כשהשתמשתי חמש-שש פעמים במילה דוקא, רציתי להביע את התנגדותי לדוקאיות שבאירוע. לכן, אין זה נכון להשתמש בציטוט של דברי כדי לתמוך באותה נקודה בדיוק.

    @מיטל,

    הייתי רוצה להציג סיטואציה אחרת, מפורסמת יותר, שנוגעת בצביון הדתי בת"א: מכירת חמץ בפסח. שם זה מורכב יותר, כי החוק הישראלי אוסר על מכירת חמץ. למרות זאת, ניתן לקנות לחם, ואני מקווה שאינך צריכה לינק לזה.

    אני חושב שפתיחת חנות-חמץ בירושלים תגרור תגובה שונה, קשה, משגוררות החנויות בת"א.

    מדוע? כי ישנה הפרדת אוכלוסיות. כי רבים מוכנים לקבל שונה, אבל מתעבים את דריסת האחר. ולדעתי, הפגנה שיש בה 'דוקא' באה, קודם כל, "לחנך".

    הטענה שלך בדבר הפרדת אשכנזים ומזרחיים וכו', היא דמגוגית מעיקרה. אין תנועות של מזרחיים המנסים לשכנע אשכנזים, או להפך, כי הם "צודקים יותר". השסע בין גברים לנשים אינו מתקרב לשסע בין נקודות הפשרה אליהן מוכנים להגיע ההומואים והחרדים.

  • מיטל שרון   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 19:14

    איתי, אני רוצה להזכיר לרגע במה מדובר, לפני שאתה מגיע לנקודת "דריסת האחר".
    מדובר במצעד של ארבע שעות, שיעבור בכמה מן הרחובות הראשיים של ירושלים, וישתתפו בו כמה מאות ואולי אלפים של בני אדם.

    פעם בשנה.
    ארבע שעות.
    כמה רחובות.

    האם זוהי דריסת האחר שעליה אתה מדבר?

  • איתי   ביום 16 ביולי 2006 בשעה 22:24

    מיטל,

    כן.

    (ואיני מתאפק, ומוסיף.) כי אם תקטיני את זה עוד ועוד, אז גם את בעצמך יכולה לוותר על המצעד בכל מקום שיהיה.

    מצעד הגאווה הוא מצעד בעל משמעות עמוקה, שמנוגד לאמונתם של רבים-רבים מתושבי ירושלים. אין לזה שום עניין עם מספר המשתתפים בו, או משך הזמן שהוא אורך. בהפעלת המצעד הזה יש כאן נסיון עמוק לבטא את "קבלו אותנו", כשברור שקהל היעד אינו רוצה לעשות זאת בשום אופן.

    או שאיני מבין נכון. מה מטרות ההפגנה? מה היא רוצה להשיג?

  • מיטל שרון   ביום 17 ביולי 2006 בשעה 9:18

    איתי, אינני מתכוונת להקטין את חשיבות האירוע, אלא לנסות ולהבין איזו סובלנות גדולה כל כך אי דורשת מן החרדים היקרים. בפועל, מה דורשת מהם הסובלנות ההו-כה-קשה-להשגה הזו?

    שוקי, זו אכן דוגמה עסיסית. אבל כידוע לך, לפנות לאתר חופש כדי לקבל פופוליזם אנטי-חרדי זו אופציה קלה במיוחד. כלומר, אני לא בטוחה שאני מסכימה עם המתנגדים ל"החרדה", אבל אני בטוחה שהאתר הזה מציג את הכל בצורה הקיצונית ביותר האפשרית.

    האחר הפוסט-מודרני, שבשבילך היא תיאוריה קלושה, היא בשבילי המשקפיים שדרכם אני מסתכלת על המציאות (וראה ויכוחינו בעבר). אני באמת לא מבינה את טיעון ה"פגיעה ברגשות", ואני מסכימה עם יונית, אם אני לא מתבלבלת בדוברת, שאמרה כבר שזהו טיעון שתמיד משרת את החזק. מסכימה שמדינה דו-לאומית היא בעייתית יותר, אבל זו לא הדוגמה היחידה למאבק. מה עם השחורים בארצות-הברית? גם להם צריך מדינה?

    בקיצור, אני חושבת שהגענו לשלב בוויכוח שבו אתם חושבים שאני, שבאופן מתמיה למדי הפכתי לדוברת הקהילה הגאה, ילדה שעושה דווקא וצמאה לפרובוקציות, ולא רואה את ההקרבה שלה נדרש הצד השני, ואני חושבת שאתם, מעמדתכם החסינה מפגיעה, מזדהים יותר עם האנשים שרוצים לשמור על הסטטוס קוו, לטובת השקט המקודש.

    זה מתחיל לשעמם אותי.

  • מיטל שרון   ביום 17 ביולי 2006 בשעה 9:52

    ברמה הפרקטית, כנראה שהמרכז ההומואי בירושלים לעולם לא יהיה מפותח כמו זה בתל-אביב. אף אחד הרי לא מבקש להפוך את ירושלים לעיר של הומואים. זו תהיה דרישה בלתי סבירה.
    ואם נניח ששני המקומות הם הקצוות של הרשת החברתית בישראל בהקשר הזה, הרי שאם הומואים יוכלו לקיים הפגנה בירושלים בלי שיזרקו עליהם חיתולים מלאי צואה, דייני.

    ואני לא חושבת שדווקא אתה חושב שאני צמאה לפרובוקציות, אבל אני חייבת לציין שמבחינה חברתית כוללת (לא בניסיון האישי שלך. כלומר, אני הייתי הבת של מנהל התיכון שלי. תעקוף את זה:)) המצב שלך טוב יותר מזה של לסבית ירושלמית.

  • מיטל שרון   ביום 17 ביולי 2006 בשעה 11:58

    מצעד הוא הפגנה, שוקיל'ה.
    'צטערת, אבל זה קו הגבול שלי.

השאר תגובה