מי מפחד מהזאב הרע

קראתי את הבוקר את רשימתה של ריקי, מה יש לדאוג באמת, והדברים שאני כותב כאן הם קצת תשובה למה שאמרה. לא תשובה אישית לדאגות הספציפיות של ריקי, או של אף אדם מסויים, והמטרה – אני מדגיש כבר עכשיו – היא לא להתנצח עם אף אחד. אני מכבד את חרדותיו של הזולת כשם שאני מצפה מהזולת שיכבד את חרדותיי שלי (נניח שכך, לפחות).

בכל אופן: אני לא מפחד. לא מתוך החלטה מודעת ומיושבת, להיות חזק, קר רוח ו"מאוחד". ואפילו לא בגלל שמה שקורה בצפון עובר לידי. אני חייב להודות, אמנם, שבתקופה בה היה כל שני וחמישי פיגוע בירושלים, הדברים נגעו לי יותר – מן הסתם משום שיש לי משפחה בירושלים, ושחלק גדול מהפיגועים היו קרובים, אפילו קרובים מאד, ליקרים לי. בכל אופן, אני לא מפחד מטרור.

וזה לא בגלל שאני אמיץ. אדרבא – אני מפחד שהסיגריות שאני מעשן יגרמו לי לסרטן, או שנהג משאית רדום יוריד אותי מהכביש, או שהמוסד לביטוח לאומי יחליט יום אחד שאני חייב לו כסף ויעשה לי את המוות עד שיתברר לו שטעה (אה, בעצם מזה אני לא מפחד. זה כבר קרה). אלה סתם דוגמאות שבחרתי ויכולתי להביא מאה אחרות. אני מפחד מכל מיני דברים, שכוללים או לא כוללים מוות, שלי או של אחרים.

אבל למות מפיגוע אף פעם לא פחדתי, כמו שאני גם לא מפחד למות מטיל שיפגע לי בבית. אולי לו היו לי ילדים הייתי מפחד. אולי לו גרתי בנהריה הייתי משקשק. אני לא יודע להסביר מה הסיבה לכך שאני לא מבועת. אני לא יודע למה אנשים אחרים שאני מכיר, כולל כאלה שלא גרים באזור המרכז, לא מתים מפחד.

אבל אני יכול להעלות השערות.

למשל, אולי אנחנו לא מתים מפחד כי אנחנו יודעים שפיגועים וטילים הם לא דרך לנצח מלחמה. אלו כלל לא שיטות של מלחמה – זהו טרור. וטרור, כשמו (Terror, פחד), לא נועד לנצח אלא להפיל פחד על האויב, לשחוק אותו, לערער את בטחונו.

ומבחינה הזו לפחות, כשאני מסתכל על התמונה היותר רחבה, אז לא רק שטילים/פיגועים לא מסתמנים כגורם תמותה בסדר גדול של סרטן או מחלות לב או תאונות דרכים. הם גם לא הגורמים שהכי מערערים ושוחקים את החברה בישראל.

נסראללה, עם כל הכבוד לתדמית הדמונית שנבנתה לו, הוא רק עוד אחד מאוייבינו – והלוואי שהיה הגרוע ביותר. יש יותר אנשים בישראל שיש להם סיכוי להתפגר מחר בגלל טיפול רפואי גרוע מאשר בגלל טיל או מרגמה. והחיים פה בכלל קשים במידה שגורמת לך לפתח עור של פיל. קשה לחיות בכבוד וקשה לשמור על צלם אנוש וקשה לראות את אלה שלא מצליחים.

קטיושה יכולה להחריב חיים של אדם, של משפחה. אני לא שוכח את זה לרגע. אבל אם התקשורת הישראלית הייתה מאוננת שעות על כל הרס של משפחה, אז כולנו היינו מפחדים משירותי הבריאות ומהבנקים למשכנתאות יותר מאשר מנסראללה.

אז נכון שהמלחמה הזאת היא עסק מחורבן, שכרוך בסבל גדול ואמיתי מאד לאנשים שנפגעים משני הצדדים. אבל אני לא הולך למרוט שערות רק בגלל שזה מצטלם טוב יותר מצרות אחרות. שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור, ולבלות את החיים בפחד מוות זה טוב פחות או יותר כמו לא לחיות. אז אני לא מדחיק ולא מייפה – פשוט אין לי זמן לפחד, מצטער.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • זאב בעור של כבש   ביום 17 ביולי 2006 בשעה 22:21

    שאתה חרדתי, יצירתי ונוירוטי

  • שוקי   ביום 17 ביולי 2006 בשעה 22:40

    מי זה חשבנו, אתה והתועלים?

  • יוחאי   ביום 18 ביולי 2006 בשעה 2:37

    אולי כי לא חוויתי מלחמה על בשרי.
    כשאני חושב על זה, אני מאמין שאני איהרג בתאונת דרכים. זה פשוט הסיכוי הכי גבוה. אם לא, הסרטן כבר יתפוס אותי בגיל יותר מבוגר.
    איכשהו, גם אותי זה לא מפחיד. בכלל. ואם ייפלו טילים על עירי תל אביב ? שייפלו, אני אחשוב אז. לא נראה לי שזה יזעזע אותי.

    בכל מקרה, אני לא עוזב את העיר, גם אם ייפלו טילים. פטריוט או אדיוט, אני כאן.

  • רוני   ביום 18 ביולי 2006 בשעה 8:21

    שזה פשוט מאוד: האימהות בחרדה. גם אני. לא כל האימהות בחרדה, אבל כל מי שבחרדה היא אימא.
    אבות לא, עד כה. מה שמעורר אצלי מחשבות לרוב.

  • תומר גבל   ביום 18 ביולי 2006 בשעה 16:01

    ואני שמח שאתה מבין שלו היית בנהריה, היית משקשק. אני חושב שזו הקצנה קלה, אבל אני מאמין בכנות שהסיבה היחידה שאתה לא מפחד היא כי אתה פשוט לא פה.

    אני, בניגוד אליך, כן בוחר באופן מודע לא לפחד. או ליתר דיוק, להעמיד פנים שאני לא מפחד. אני הולך לעבודה (מקום עבודתי ממוקם בקיבוץ סער, מיד צפונית מנהריה), אני ישן בבית שלי בחיפה, אני נוסע בכבישים, וכן – אתמול בלילה יצאתי לפאב (הבראון בחיפה פתוח, לידיעת המחפשים נואשות). אבל כל הנ"ל לא משנה את העובדה שכשהסירנות מתחילות ליבב אני מרגיש כאילו העולם שלי מתהפך. אז החיים נמשכים, והסבירות הסטטיסטית שאמות מקטיושה נמוכה משמעותית מהסבירות הסטטיסטית שאיזה נהג מונית מטומטם יכנס בי בכביש חיפה-עכו בדרך לעבודה. אבל כשאתה ישן הרבה פחות טוב כי אתה דרוך לשמוע רעשי פיצוצים או סירנות, כשערים מרכזיות שאתה מכיר כל חייך נראות פתאום שוממות כמו הכניסה לירוחם, כשאתה יוצא להפסקת קפה בעבודה ושומע את רעמי התותחים והבומים העמומים של הרקטות נופלות בכל גבול הצפון… אתה מפחד. ואם לא, אז משהו לא בסדר איתך.

  • יונית   ביום 18 ביולי 2006 בשעה 19:04

    אני באופן אישי חושבת שנשחקתי מהעניין הזה של הפחד. מאז שנת 2002. למעשה, באמת שמתי לב לזה, שכבר ארבע שנים אף תסריט אימה ואף ניסיון הפחדה לא מצליח לעשות עלי שום רושם. וגם אז, שהתפוצצו אוטובוסים ובתי קפה כמעט כל יום, שהעיר היתה די נטושה, פחדתי רק בהתחלה ואחר כך רק בהתקפים, שהלכו והתרחקו אחד מהשני והלכו ונחלשו, ובאמת לא היו קשורים לפחד האישי שלי מהמוות, שנעלם לחלוטין, אלא לפחד שמישהו שאני אוהבת ייפגע. ועכשיו מבחינה רגשית אני לגמרי אדישה למצב. בקיצור, גם לפחד מסתגלים, ונראה לי שאני לא יכולה לחזור אחורה מזה. עכשיו, למשל, הדבר היחיד שמטריד אותי קצת בהקשר של המלחמה הנוכחית היא מה לעשות עם החתולים במקרה שהחרא יגיע לכאן. ומצד שני, חתולים בדרך כלל יודעים לדאוג לעצמם מצוין.

  • שפי   ביום 18 ביולי 2006 בשעה 15:58

    אני אתן לך סיגריה ואתה תיתן לי אש.

השאר תגובה