מאה ימי חסד?

[איתי אשר מגיב לפוסט נגמרו מאה ימי החסד. עד כאן אני, מכאן ואילך הוא.]

א. אני לא סובל את המונח "מאה ימי חסד".
 
הוא מזכיר לי את הנטייה של הציבור הישראלי ושל התקשורת בשנים האחרונות להתייחס למנהיגים פוליטיים כאל מועמדי "כוכב נולד". בשלב הראשון יש הבטחה נוצצת למשהו שונה לגמרי מכל מה שכבר נלאינו ממנו. בשלב השני יש מאה ימי חסד (המזרחי והאישה מקבלים קצת פחות) ובשלב השלישי יש "עליהום" ומסע חיסול המגיע עד כדי התעללות בגוויה. אולי זה ריבוי תוכניות המציאות, ואולי עוד אפקט של רצח רבין, לא יודע. את התהליך הזה עברו כבר בגדול ביבי וברק, ובקטן – עמרם מצנע. עכשיו מגיע תורו של עמיר פרץ, ובעתיד הקרוב גם אהוד אולמרט. זו לא דרך לבניית מנהיגות, זו לא דרך לבניית מפלגות וזו לא דרך לבניית שלטון דמוקרטי יציב.          
 
ב. יש אלטרנטיבה, והיא שיח ביקורתי מתמשך בין בוחרים ונבחרים.
 
השיח הזה צריך להתקיים לא רק לפני הבחירות, כשהם מחפשים אותנו, וחייב להיות ענייני, דו כיווני וישיר. ענייני, כי סיסמאות כמו "כמה ילדים רצחת היום" לא יביאו אף אחד לחשבון נפש אמיתי. דו כיווני, כי גם אנחנו הבוחרים וגם הם הנבחרים צריכים ללמוד להקשיב ולא רק לרצות לדבר ולדבר. ישיר, כי המסננת של יועצי התקשורת וסוקרי הסקרים עולה למפלגות (כלומר לנו) הרבה מאוד כסף, אבל הרושם שלי הוא שהיא רק מנתקת את הפוליטיקאים מהציבור ואת הציבור מהפוליטיקאים. התהליך הזה, שכמובן מיובא מאמריקה, מייצר פוליטיקאים שדומים מדי אחד לשני, שמתמקצעים באריזה ולא בתוכן, ובכלל לעתים נדמה לך שהם רק בובות מונעות ע"י מערכת משומנת ו/או גורמי כוח נסתרים, ולא באמת מנהיגים עם אג'נדה.
 
ג. התנהגותם של עמיר פרץ ומפלגת העבודה לאחר הבחירות הובילה רבים מאוד להאשים אותם בגניבת קולות.
 
מפלגת העבודה הלכה לבחירות עם אג'נדה המציבה את הנושא החברתי במרכז. זה היה צעד אמיץ ביותר למפלגה המתיימרת להיות מפלגת שלטון. יותר מזה, הם חתמו על חוזה מחייב ובו בולט סדר העדיפויות של ממשלה בראשות העבודה. מפלגת העבודה לא זכתה בבחירות, אך האם זה אומר שהיא פטורה מקיום החוזה עליו חתמה? האם זה אומר שסדר העדיפויות החדש שהציגה היה רק טריק שיווקי לא מזהיר? מהם הקווים האדומים במצע שלציבור יש זכות לצפות שיעמדו עליהם גם עם 19 מנדטים? מה אמור לעשות אזרח שמרגיש שגנבו לו את הקול? אלו שאלות שראויות לדיון רציני יותר מזה שמספקת לנו התקשורת הממסדית, הנוטה להתמקד בדרמות של רגע ובסכסוכים אישיים (הזוכים לכינויים דרמטיים כמו "קרב ענקים").
 
ד. אז בואו ונעשה לעמיר פרץ ולמפלגת העבודה משפט ציבורי.
 
המשפט הזה התחיל מבחינתי כאן. המשפט הזה אמור לקחת בערך שנה שלמה ולא מאה ימים. הרבה חסד לא יהיה בו וגם לא צריך להיות. בעוד כשנה מהיום ייערכו בחירות חדשות לראשות מפלגת העבודה (התאריך המדויק עוד ייקבע אחרי הרבה התנצחויות ומריבות לא מעניינות בכלל שיסוקרו כמובן בהרחבה).
 
השופטים בשלב הראשון של המשפט הם חברי מפלגת העבודה, שיחליטו אם לזכות או להרשיע את עמיר פרץ בגניבת קולות המצביעים ובהפרת החוזה.
 
זה אינטרס של כולנו שצוות השופטים יהיה בלתי תלוי ויחליט החלטה עניינית, ולא על סמך הבטחות לג'ובים או על פי פתק שמישהו דחף להם ליד. לכן, בין אם כבר גיבשתם דעה ובין אם לא, אם הצבעתם למפלגת העבודה, ובייחוד אם אתם מ-11 המנדטים החדשים, עכשיו זה הזמן להתפקד.      
 
חלקו השני של פסק הדין יינתן במועד מאוחר יותר, קרוב למועד הבחירות הבאות. כאן השופטים יהיו כל בעלי זכות הבחירה. אם מפלגת העבודה כולה (בראשות עמיר פרץ, או שלא) תצא נקייה ממשפט הציבור, היא תצליח להחזיר אליה רבים שהלכו הפעם לקדימלאים (המונח ליקודימה זה כבר פאסה) או שסתם הלכו לים. אם מפלגת העבודה כולה תצא אשמה, היא תתרסק ובענק. את הוואקום שיווצר תצטרך למלא מפלגה סוציאל דמוקרטית אמיתית, שאותה יש הטוענים שצריך להתחיל לבנות כבר עתה.           
 
למצוא מתנדבים לצוות התביעה זה די קל. אולי את, או את, או את?
 
למצוא מתנדבים לצוות ההגנה זה הרבה יותר קשה. מישהו מתנדב? אפשר לחשוב על כמה קווי הגנה אפשריים, אבל אני בשום אופן לא מוכן לקחת את התפקיד, ונראה לי שגם שוקי לא.
 
אבל יותר חשוב זה למצוא עדים. עדי הגנה ועדי תביעה. עדים מציבור המצביעים ועדים מתוך הנהגת המפלגה. העדים צריכים להעיד בכנות ולומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת. ככל שיהיו לנו יותר עדים, וככל שהעדויות יהיו יותר אמינות ומגוונות, יש סיכוי רב יותר להגיע למשפט צדק. ב"עבודה שחורה" העדויות האלה מוצגות (בינתיים) בפורמט של מכתבים.
 
ומה עם מי שהצביעו ימינה או שמאלה מהעבודה? מה תפקידם במשפט הזה? 
לדעתי, שישבו בצד ויצפו בנו. העובדה שאנחנו עושים עבודה שחורה ומכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ לא צרי

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אורן   ביום 3 באוגוסט 2006 בשעה 9:57

    "ומה עם מי שהצביעו ימינה או שמאלה מהעבודה? מה תפקידם במשפט הזה?"

    יש כאן חוסר הבנה מסויים של תפקידה ובעיקר של חובותיה של מפלגה במדינה דמוקרטית.
    תפקידה של מפלגה – בעיקר מפלגת שילטון הוא לשרת את הציבור ולכן אנשים נפגעים בכלל הציבור רשאים וחייבים להצטרף ל"מסיבה", כלשונו של איתי. גם למי שבחר חד"ש יש זכות להעיר, לבקר ואפילו לדרוש ראשים במשחק הדמוקרטי.

  • יהל   ביום 3 באוגוסט 2006 בשעה 19:02

    לדעתי, רעיון מצוין, ואני גם מתכוון להשתתף.

    מפלגת העבודה הבטיחה תקווה גדולה, והתברר שיש
    לתקווה הזו ציבור תומכים של ממש. גם האינטרנט הוא "חדשות טובות", בכך שאנשים רחוקים נפגשים.
    אני עדיין מאמין ביכולת שלנו להתארגן ולהשפיע.

  • יוחאי עילם   ביום 3 באוגוסט 2006 בשעה 22:54

    בינתיים יש כבר לא מעט תגובות של חברי כנסת. ככל שיהיו יותר משתתפים, כך תהיה יותר השפעה.
    יהיו עוד מספיק דיוני תקציב, והחלטות מדיניות בה העבודה יכולה לבטא את עצמה. לקטר עם חברים זה מאוד נחמד, אבל זה לא מביא לשום תוצאה. מכתב ועוד מכתב ועוד מכתב יכולים לעשות הבדל.

  • אלעד הן   ביום 13 בספטמבר 2006 בשעה 11:48

    כפי שאתה יודע משיחותינו, הביקורת שלי על התנהלות המפלגה הרבה פחות חריפה משלך (ואולי הציפיות שלי היו נמוכות יותר), אך אני מאמץ בכל לב את הקריאה שלך לא לוותר עכשיו. לוותר זה מפונק, זה צרכני ("אני רוצה את הקול שלי חזרה" וכו') ויותר מהכל, זה מנציח את המצב הקיים של אזרחים פאסיביים מול הפוליטיקה.

    אז יאללה, לעבודה (השחורה לפעמים, אין מה להכחיש).

  • חייש   ביום 3 באוגוסט 2006 בשעה 10:12

    ובכל זאת נושבת פה רוח מעט נאיבית. המחשבה שמפלגת העבודה הולכת באמת לייצג כוח סוציאל דמוקרטי, שמאל חברתי ומדיני, היא מחשבת שולל. סביר יהיה להניח כי מי שיתמודד במערכת הבחירות הבאה בראשות מפלגת העבודה יהיה אחד מבכיריה היום (או אהוד ברק). האם יש מישהו בשורות המפלגה (או אהוד ברק) שכרגע כותב מאמר זה או מארח מאמר זה מרוצים מתיפקודו? האם מישהו במפלגה (או אהוד ברק, בל נשכח) מייצג שמאל מדיני וחברתי בימים אלו? מישהו מוחה על מלחמת השווא שמתנהלת בימים אלו? מישהו הצביע נגד תקציב 2006 שהיה תקציב אותו הכין הסוציאל-דמוקרט בנימין נתניהו?
    הסירו את קורי השינה מעיניכם. מפלגת העבודה, חרף הצהרותיה, אינה מהווה אלטרנטיבה למצב הקיים – מפלגת העבודה היא היא המצב הקיים.

  • שקדיה   ביום 3 באוגוסט 2006 בשעה 18:36

    עם מי בדיוק אתה מצפה לנהל דיון, או שיח, או איך שלא תקרא לזה?
    עם פרץ שהפך מאידיאולוג חברתי לשר המלחמה, או עם מנהיגי העבודה שהתרחקו מתיקים חברתיים כמו מאש?

    תזכורת חשובה – קרוב למאה ימים, ועדיין אין בישראל שר רווחה.

  • איתי   ביום 6 באוגוסט 2006 בשעה 12:34

    אני מסכים עם הביקורת שלך על התנהלות פרץ והמפלגה. אני לא מסכים עם הספקנות שלך בקשר ליכולת שלנו לשנות. בטח שאין מקום לספקנות אם לא ניסית. הרי את הקול שלך לעבודה כבר נתת, אז במקום לאכול את עצמך כל היום על זה, אולי כדאי לעשות משהו?

    מה שמונע שיח הוא לדעתי לא הפער בין הציפיות שלי/שלך לבין הביצוע בפועל, אלא הפער בין כוחו הפוטנציאלי של הציבור לבין הכוח שאנחנו חושבים שיש לנו.

    לי כמצביע וכחבר מפלגה בודד יש כוח פוליטי קטן מאוד, אך אנשים רבים יכולים להביא לכך שמי שיקיים הבטחות יקודם ומי שמפר הבטחות ייבעט החוצה.

    אני מחכה למכתב שלך בנושא היעדר שר רווחה, ועוד יותר מחכה לתשובות של הח"כים, ביחוד "החברתיים".

    נ"ב: התקבלת לתפקיד הקטיגור.

  • שקדיה   ביום 6 באוגוסט 2006 בשעה 13:38

    אעשה מאמץ בכתוב בימים הקרובים מכתב בנושא שר הרווחה.

    מקבלת על עצמי את תפקיד הקטגור. אם כי אשמח להפסיד במערכה.

טרקבאקים

  • מאת העדות של עמיר פרץ ביום 13 באפריל 2011 בשעה 9:40

    […] 2006 הוקם אתר "עבודה שחורה". באוגוסט 2006, כתב איתי אשר: "השיח הזה צריך להתקיים לא רק לפני הבחירות, […]

כתיבת תגובה