הספירה לאחור להיעלמות המפעל הציוני

"החלה הספירה לאחור להיעלמות המפעל הציוני", כך הכריזה כותרת כתבתו של רועי נחמיאס אמש ב-ynet. הציטוט לקוח מראיון של בכיר בחיזבאללה לעיתון קטארי. בתוך הכתבה אומר נחמיאס "לקראת סוף המלחמה נשמעים יותר ויותר קולות מדאיגים במדינות ערב, ששואלים בקול רם ובלי למצמץ האם ה'ניצחון' על ישראל בלבנון יקדם את היום שבו ישראל תיעלם".

בתוך הכתבה ישנם ציטוטים "מעוררי דאגה" נוספים. ביניהם צד את עיני במיוחד זה: "השקר האומר כי ישראל קיימת ותישאר מוכח כשקר מידי יום ביומו שכן ניתן להביס את ישראל ועל הארגונים הערביים להבין זאת". הציטוט, אגב, מפיו של שר התרבות הפלסטיני בממשלת החמאס, ד"ר עטאללה אבו א-סבח.

את הציטוט האחרון הבאתי כדי לחדד, ולהכניס דברים לפרופורציות. הציטוטים להם נחמיאס קורא "מדאיגים" באים לתפיסתי מהשוליים הסהרוריים של התנועות האיסלמיות במדינות ערב. "סהרוריים" לא במובן שהם מבודדים אידיאולוגית אלא במובן שהם מבודדים אופרטיבית. רבים תומכים ברעיונות שלהם, אבל מכאן ועד ג'יהאד כלל-איסלמי ארוכה הדרך. זה גם לא שאנחנו מעניינים אותם כמו הבעיות הפנימיות שלהם.

כן, זה בהחלט מרגיז לקרוא שוב ושוב על אנשים רעים שרוצים להשמיד אותנו. אבל הם והדברים ה"מדאיגים" שהם אומרים אינם תופעה חדשה. הם תמיד רצו להשמיד אותנו, והאמצעים שעומדים לרשותם היום לא באמת מציגים איזו פריצת דרך איכותית מבחינת היכולת לעשות את זה.

כאשר עטאללה אבו א-סבח מדבר על "השקר האומר כי ישראל קיימת ותישאר" הוא בעצם מזכיר לנו את האמת: שזו הדעה הרווחת, גם באומות הערביות ובציבורים האיסלמיים.

מי צריך הרתעה
"החזרת כושר ההרתעה" הייתה אחד הנימוקים הרשמיים למחצה ליציאה למלחמת לבנון השנייה. אז ספק אם המטרה הזו הושגה, אבל אולי גם הגיע הזמן לשאול האם יש לנו עוד צורך ותועלת באותו כושר הרתעה מיתולוגי שאנו מייחלים לו תמיד.

הדיבורים על הרתעה החלו עוד מסביב לשולחן הדיונים של "הזקן" ב-1948. הדוקטרינה שעוצבה בשנים הבאות העדיפה הרתעה – כיעד בר השגה – על הכרעה שלא היה ברור שהיא אפשרית. עד שנות השמונים סבל צה"ל מנחיתות אסטרטגית מול צבאות ערב. גם הניצחון במלחמת ששת-הימים היה בעיקר תוצאה של פעילות מודיעינית טובה, ואולי גם של מהלכים טקטיים נבונים.

ההרתעה הייתה חיונית לישראל במהלך רוב שנות קיומה, כדי לחפות על כך שצבאות ערבים יכלו, לפחות בתיאוריה, להשמיד אותה. אבל ההתעצמות הכלכלית והצבאית של ישראל בשנות השבעים והשמונים, יחד עם הבריתות עם ארה"ב וההצטיידות בנשק האמריקני, ואז גם קריסת הגוש המזרחי, סתמה את הגולל על האפשרות הזו.

כעת, כשמדברים אצלנו על "איום אסטרטגי", מתכוונים לטרור. אבל האם הטרור הוא אכן איום על קיומה של מדינת ישראל? לפחות מבחינת אבידות בנפש, הטרור על צורותיו השונות נראה כמו איום משני לתאונות הדרכים, למשל.

מות ההרתעה, לידת הטרור
היסטוריונים ואנשי מדע המדינה תמימי דעים היום כי אסד וסאדאת יצאו למלחמת יום-כיפור עם מוטיבציות שונות. אסד יצא למלחמה כוללת במטרה להסב לישראל נזק גדול ככל האפשר (אבל כשהצליח יותר משציפה לא ידע לאן להמשיך). סאדאת יצא למלחמה מוגבלת, כדי לשפר עמדות לקראת משא ומתן מדיני.

כך או כך, מלחמת 73' הייתה הניסיון האחרון של מדינות ערב להתמודד בקרב פנים אל פנים. מכאן ואילך, נפתח תור הזהב של הטרור – אנטבה, מינכן, מעלות, בן-גוריון, משגב עם, קו 300, אקילה לאורו. השמות האלה ואחרים נצרבו בתודעה כאילו היו מלחמות עקובות בדם; אבל זו בדיוק מעלתו של הטרור, שכשמו ("Terror", פחד), נועד לקיים מאבק מוגבל עם השפעה פסיכולוגית גדולה, במקום שבו יחסי הכוחות אינם שווים.

טרור, לעיתים קרובות וגם במקרה שלנו, הוא גם כלי פוליטי בידיהן של מדינות שאינן יכולות ליזום פעולות צבאיות רגילות ולקחת עליהן אחריות. כך או כך, טרור לסוגיו אינו מנצח מלחמות ולא משמיד מדינות.

באותה מידה, החלומות הוורודים של הקיצונים האיסלמיים על השמדת ישראל או על התפוררות של ישראל מבפנים, נובעים מתוך הכרה – מודחקת אצל חלקם – עם כך שזה בעצם בלתי אפשרי. אלו רעיונות משיחיים או סיסמאות פוליטיות – לא תוכנית פעולה.

עם מה נשארנו מהמלחמה
באופן פרדוכסלי, כוח ההרתעה של ישראל בעידן הנוכחי הוא הכוח הטמון ברתיעה של אוכלוסיית במדינות שכנות מפני האפשרות ש"נחזיר אותן 50 שנה אחורה".

לישראל לא היה סיכוי לנצח במאבק נגד החיזבאללה כשם שלאף צבא סדיר אין יכולת לנצח אף צבא גרילה. אלא אם כן הוא מסוגל, פוליטית ומוסרית, למעשי זוועה גדולים יותר מאלו שעשתה ארה"ב בויאטנם – וישראל אינה מסוגלת לזה. פוליטית לפחות.

אבל כאמור – אין צורך לנצח במלחמה כדי לקצור הישגים פוליטיים. וישראל אולי לא הגדילה את כוח ההרתעה שלה אבל גם ספק אם איבדה ממנו משהו. הדיבורים של נסראללה על תבוסת ישראל מסעירים את הדמיון הפונדימנטליסטי, אבל התמונות של ביירות המופצצת חזקות לא פחות. את זה, אגב, אפשר היה להשיג בלי פעילות קרקעית. הגורם לפעילות הקרקעית הן ההכרזות האוויליות שבאו ממערכת הביטחון בתחילת הלחימה, וכמובן העובדה שהחיזבאללה הוסיף לירות רקטות על ישראל לכל אורכה.

אם חל שינוי כלשהו בכוח ההרתעה, הרי שזהו כוח ההרתעה של החיזבאללה כלפי תושבי הצפון שגדל. ההתנהלות של מקבלי ההחלטות בישראל כוונה יותר לצרכים פנימיים מאשר ליעדים אס
טרטגיים אמיתיים או מדומים.

בכל אופן, כל התפיסה של העולם הערבי כהמון אדם מונוליתי שחותר בכל כוחו להשמידנו, היא שטחית וטיפשית. כן, בוודאי שהם היו רוצים שנפסיק להתקיים – וזה די הדדי. אבל הפלשתינים שהעלו את החמאס והשיעים שתומכים בחיזבאללה, בסך-הכל התגייסו מתוך מצוקה כלכלית לטובת מי שהאמינו שייצג את האינטרסים שלהם בצורה טובה יותר.

המכנה המשותף למתאבד החמאסי וללוחם החיזבאללה הוא לא מוסלמי אלא כלכלי. אבל זה כבר עניין לדיון אחר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רגוע   ביום 14 באוגוסט 2006 בשעה 2:26

    ננסה להיות מסודרים:
    1. אין מה לזלזל ברצון של העולם הערבי להשמיד אותנו. לא אז, וגם לא היום. ההבדל בין שאיפות באוויר למעשים בפועל אינו גדול בעיתות משבר.

    2. הטרור איננו איום אסטרטגי על מדינת ישראל, במובן שלא סביר שיוכל להביא להפסקת קיומה.
    לעומת זאת, האיום של מדינות ערב על ישראל (כן, גם אלה שחתמנו איתן הסכמים) הוא שריר וקיים.
    היכולת של סוריה לפגוע בעורף הישראלי היא פי עשרות מונים מהמלחמונת שעברנו עכשיו.
    השאלה שצריכה להישאל היא "אז למה הם לא יורים"
    התשובה היא, מה לעשות, הרתעה.

    3. העובדה שקבעת ש"אי אפשר לנצח כח גרילה" צריכה אישור. ההשוואה לויאטנם אינה במקומה. הכוחות של חיזבאללה הם בסדר גודל קטן בהרבה בשטח קטן בהרבה. לא מן הנמנע שנצחון כזה היה מושג בהמשך (כמובן שלא בטוח אם היה שווה את המחיר)

    4. כתבת ש"בוודאי שהם היו רוצים שנפסיק להתקיים – וזה די הדדי" , אני לפחות לא מכיר את רצון ישראלי בהפסקת הקיום של העולם הערבי.

    5. מה שמשותף לחמאס ולחיזבאללה זה ועוד איך האיסלאם. הדיון על כך הוא לא רק למקום אחר, אלא גם לזמן אחר. התפיסה שגורסת שטרור וקיצוניות דתית מונעים ממצוקה כלכלית הופרכה פחות או יותר ב 9.11
    כל כך הרבה כבר דובר ונכתב על הנושא כך שאני מרגיש שאין לי מה להוסיף

    בכל מקרה, שיהיה לילה שקט

  • רוזוב   ביום 14 באוגוסט 2006 בשעה 4:03

    קודם כל – כשמישהו אומר שהוא רוצה להשמיד אותי, אני לוקח אותו ברצינות. זה מה שההיסטוריה שלי לימדה אותי.
    שנית – האמירה שניתן להשמיד את ישראל נאמרה לא רק על ידי קיצוניים ברשות הפלשתינאית, אלא גם על ידי קיצונים במדינה כמו איראן, שיש לה את היכולת הפוטנציאלית להשמיד אותנו.

    כשאני מדבר עם אמריקאים ומנסה להסביר להם למה יש מלחמות במזרח התיכון אני מציע להם נסוי מחשבתי פשוט – תדמינו שאתם יכולים לעשות קסם ולהעלים את כל הנשק שנמצא בידי יהודים במזרח התיכון ומה יקרה אז. (תוך יום יהיו פה שישה וחצי מיליון יהודים מתים) ועכשיו תדמינו שאתם יכולים להעלים את כל הנשק שבידי ערבים ואיראנים , מה יקרה. והתשובה כמובן שיהיה פה שלום.

    אתה יכול לסובב את זה בכל כיוון שאתה רוצה אבל אנחנו עדיין מדינה קטנה, מוקפת אויבים, והם מנוולים פנאטים חסרי מוסר שמתחבאים מאחורי ילד ערבי כדי לירות על ילד יהודי. ויחסי הכוחות הם בפירוש לא לטובתנו.

    לגבי חוסר היכולת של צבא להתגבר על מלחמת גורילה – תסלח לי אחי אבל ההיסטוריה מוכיחה פעם אחרי פעם שאתה טועה. כל ארגון טרור שאין מאחוריו מדינה תומכת מנוצח תוך זמן קצר מאד.ארגוני טרור שיש מאחוריהם מדינה תומכת הם בלתי מנוצחים עד שלא מורידים את המדינה התומכת על הברכיים. דווקא המקרה הנוכחי של חיזבאללה הוא מקרה יוצא דופן שכן המדינה התומכת העיקרית היא איראן שנמצאת רחוק מהזירה המקומית וניתן לבודד את החירזבללה מלקבל תגבורת מבחוץ ולפוצץ אותם אחד אחד. איך הצבא נכשל בזה בזמן כל כך ארוך נשגב מבינתי הדלה, אבל כאמור אני לא הייתי במכללה צבאית, ואני בסך הכל גנרל דה לה שמטה שיושב בכורסה שלו ומבקר את הגנרלים.
    ודרך אגב, גם ההכשרה הצבאית שלך עד כמה שאני זוכר זה בערך רובאי שתיים.

  • באנדר   ביום 14 באוגוסט 2006 בשעה 8:38

    ההתגיסות לחיזבאלה היא מסיבות כלכליות?
    מהיכן בדיוק הבאת את זה?
    יש שני סוגים של טרוריסטים:
    סונים (אל קאידה) ושיעים (חיזבאללה).
    לכל אחד יש מדינה (אחת לפחות) שתומכת בו, ערב ואיראן בהתאמה.
    המשותף לשניהם: הם רוצים להשמיד את ישראל ויעשו זאת מייד כשזה יתאפשר.
    הם אומרים זאת במופרש, פועלים בשטח כדי להשיג זאת, ורק בישראל יש עוד כמה שלא מאמינים להם.

השאר תגובה