אחרי שבועיים בברלין

לפנות בוקר חזרתי משבועיים בברלין. זו הפעם השנייה שהייתי שם, והיא הייתה שונה מאד מהפעם הראשונה (עליה כתבתי כאן כמה דברים). עוד אחזור בהמשך לתיאור של כמה מהחוויות הסוריאליסטיות שעברתי שם, ולתובנות שהבאתי איתי. בינתיים, אני רוצה ליישר קו, לומר כמה מילים על העיר, ולהכניס את כל העניין לקונטקסט.

כמו שכבר הסברתי, מצאתי את עצמי בברלין מאותגר-וירטואלית. אמנם יש בברלין הרבה מאד Hot Spots ולא מעט בתי אינטרנט-קפה, אבל בניגוד למה שציפיתי זה לא הספיק כדי שאוכל לדווח בזמן-אמת בפוסטים מן הנכר. אז קודם כל – סליחה עם כל האנשים שהגיעו לכאן ומצאו אותי שאינני בבית – כמו שאומרים.

ברלין מעניינת אותי במיוחד בהקשר הטכנולוגי, ובתור עיר של ניגודים היא מקיימת ניגודים חריפים גם בתחום הזה. כולה תערובת של לואו-טק עם טכנולוגיות היפר-מתוחכמות, והגישור על הפערים האלה – שהם רק מקרה פרטי אחד בין מקרים וסוגים רבים של פערים – הוא בפירוש אחד מהאתגרים שלה בתחום החברתי.

אבל כאמור, העניין הטכנולוגי הוא לא העיקר. ברלין היא מופע מורכב של מגמות ותופעות פנים אירופאיות ובינלאומיות, ועבורי היא גם נקודה ארכימדית שמאפשרת לי לתפוס את ישראל ואת העולם – או בתור התחלה, את עצמי ואת העולם שלי – בצורה שונה. ולכן, את הפוסט הזה אני רוצה לחתום באחת התובנות הכי מעניינות שלי מהטיול – כאמור, רק סיפתח לעוד שלל תובנות: גרמניה אוהבת את ישראל.

גרמניה אוהבת את ישראל
טוב, אולי לא גרמניה אלא ברלין, ואולי לא ברלין אלא הברלינאים, אבל דברים שרואים משם לא רואים מכאן – וכשאתה בברלין אפשר להבחין בהרבה דברים שאנחנו מחמיצים פה, מתוך המדינה מוקפת האוייבים שלנו.

שאלתי את עצמי איך יגיבו אנשים בברלין כשאומר להם שאני מישראל. הייתי משוכנע שיעוו את פניהם – לא בגלל שאני יהודי והם שונאים יהודים, אלא בגלל שאני ישראלי והם שונאים את "מדיניות החוץ" של ישראל. לפחות כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקשורת הבינלאומית.

אבל רוב הברלינאים ששמעו את השם "ישראל", הגיבו בשמחה או בדאגה. הם שמחים להכיר ישראלים, מביעים אהדה גלויה לישראל – בלי קשר לשאלה האם הם מזדהים עם המלחמה בלבנון, למשל, או לא.

הגרמנים הרבה יותר חזקים מאתנו בהפעלת המהלך הקוגניטיבי הנדרש להפרדה בין מדינה לאזרחיה. זה, אני מניח, כלי מחשבתי חיוני עבור מי שחי במדינה שהייתה לפנים – ועבור רבים היא עדיין – הכי שנואה בעולם. הגרמני מסוגל לחוש הזדהות עם המדינה שלו, אבל הוא לא חייב להרגיש הזדהות כזו. חשוב יותר: הוא מבחין בין המשטר למוסדות ובין הבירוקרטיה לאנשים, ויודע היטב – מנסיונו האישי – שאפשר לאהוב חלק מהדברים ולשנוא אחרים.

לגרמנים יש לא מעט ביקורת על המדינה שלהם, גם היום. אבל מעל לזה, ההפרדה בין המדינה לאזרח היא כלי חיוני בהבנת הנאציזם והשואה (אני אחזור לזה באחד הפוסטים הבאים) ובהשלמה האישית של הגרמני עם העובדה שהוא שייך לעם שנושא באחריות לתופעות המחרידות ביותר בהיסטוריה האנושית.

חלק מהאהדה לישראל קשור לרגשות אשמה, או מסתיר צביעות – כי אם אתה מתנגד לישראל יהיה תמיד מי שיחשוד בך שבעצם אתה שונא יהודים. אבל עד כמה שיכולתי להתרשם, אצל רוב האנשים האהדה בישראל לא נגועה בשום שיקולים זרים. ולא, זה לא אומר שהם מבינים אותנו.

לא זו בלבד שרוב הגרמנים אינם לאומנים ולא מחזיקים בהשקפות גזעניות, אלא שהם מגיבים בדחייה לכל מה שמריח מלאום או גזע. הם הפנימו היטב את לקחי הנאציזם, והם משתדלים ליישם אותם בדרך של אחריות ולא של אשמה. וכלפינו הם מרגישים אותי קצת אחריות וקצת חמלה, אבל בעיקר – אני חושב – מרחמים עלינו שיש לנו פוליטיקאים כל-כך מטומטמים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.   ביום 1 בספטמבר 2006 בשעה 17:10

    שהגרמנים מפגינים סימפטיה לישראל. יש בגרמניה חוקים נוקשים נגד נאציזם, והילדים מתחנכים מגיל בית ספר על השואה ועל האחריות הגרמנית לכך. הרבה מזה הוא בזכות המנהיגות הגרמנית שידעה לקחת אחריות וליצור את האווירה הזאת במדינה.

    אבל צריך לזכור שהתחושה הזאת היא במקרים רבים קליפה דקה והיא עלולה להסדק בקלות. יש היום זרמים מתחזקים בגרמניה שנמאס להם מהאחריות הגרמנית לשואה והם מנסים להתנער ממנה. אם האנשים האלה יצליחו לשנות את תכניות הלימודים הגרמניות – האנטישמיות הישנה תרים ראש מהר מאד.

    אגב, אני חושב שכל התחושות החיוביות האלה תופסות בעיקר לגבי "הישראלים". אילו היית שואל אותם על החרדים (הדומים יותר לסטראוטיפ האנטישמי) נדמה לי שהיית מקבל תשובות אחרות וקצת פחות סימפטיות.

  • ברלינאית   ביום 2 בספטמבר 2006 בשעה 2:21

    עלית על משהו חשוב, שהוא לא רק שייך לגרמנים. רוב האזרחים של מדינות דמוקרטיות באירופה ובארה"ב לא מדברים בלשון רבים, כמו שאתה למשל כותב "מבינים אותנו" ולא מרגישים שהם מייצגים את המנהיגים שלהם. יש אכן הפרדה בין המנהיגים לבין האזרחים. גם אמריקאי שיוצא לעולם יכול לקטול את בוש, בלי להרגיש בוגד, שלא כמו ישראלים, שגם דופקים אותם וככל שדופקים אותם יותר, הם מרגישים שהם צריכים "להסביר" לעולם, כדי ש"יבינו אותנו".
    באירופה מדינת הלאום היא כבר לא אין הרבה זמן, ובגרמניה מאז המלחמה, לא רק שהגרמנים מפרידים בין המדינה לבינם, להיות לא-גרמני זה אין. רק במונדיאל האחרון התחילו להופיע דגלים ברחובות,אחרי יותר משישים שנה בלי. מי שהולך לצבא שייך למעמדות הנמוכים לרוב, ולבקר את המדינה והשלטון בכלל נחשב לאינסטינקט בריא שיש לטפח ולא למעשה בגידה. הם עם מעשי הבגידה גמרו כבר ושילמו מחיר כבד מאוד.

  • איריס   ביום 2 בספטמבר 2006 בשעה 8:15

    אולי תאמץ לחשיבה שלך קצת הפרדה בין הזהות הלאומית/אתנית ובין עצמך .

  • עומר   ביום 3 בספטמבר 2006 בשעה 10:44

    עם אילו גרמנים נפגשת ועד כמה הם מייצגים את כלל האוכלוסיה?!

  • שוקי   ביום 3 בספטמבר 2006 בשעה 11:43

    נפגשתי ו/או שוחחתי ארוכות עם ישראלי לשעבר שגר בגרמניה שנים רבות; עם זוג, ישראלי וגרמניה, שבאו לביקור; עם קבוצת קשישים מהריין שבאה לנפוש בברלין; עם סטודנט, חבר של חברה, שאירח אותי ואת החברה שלי ולקח אותנו לכמה מקומות. מלבד זה דיברתי עם עשרות אנשים, חלקם ברלינאים מלידה, אחרים מהגרים או תיירים. וכל זה רק חלק ממה שספגתי שם.
    מדגם מייצג אין כאן, אבל יש מגמות מובהקות שקשה להתעלם מהן. וגם הקשבתי לאנשים שמכירים את התרבות הגרמנית ושיושבים בתוך "עמם", ושמתי לב למוטיבים החוזרים.

  • ארז ש   ביום 3 בספטמבר 2006 בשעה 13:38

    כמו שכתבו לפני, הברלינאים הם דוגמה מדהימה לצביעות עמוקה ולא מודעת. עם שהוא כל כך ממושמע ומסודר, שאפילו מוכן שיכתיבו לו את מי לאהוב או לשנוא. לפחות עד כמה שהם מוכנים להודות בפני עצמם.
    כרקע רחב לדיון בנושא, אני ממליץ לך לקרוא את "הברלינאי האחרון" של יורם קניוק. לא משנה עד כמה התובנות שלך על ברלין הגיעו רחוק – אם אתה מתעניין בתחום, אני בטוח שתוכל להרוויח הרבה מהספר הזה.

  • יוחאי עילם   ביום 3 בספטמבר 2006 בשעה 16:36

    אתה לא חייב לעדכן בזמן החופשה…

    יהיה מענין לקרוא חוויות, ושים גם תמונות !

  • איריס ח.   ביום 3 בספטמבר 2006 בשעה 22:01

    סקירה קצרה על העיתונות הגרמנית בזמן אמת של המלחמה, כדי שתוכלו לראות כמה העיתונות הזו היתה פרו-ישראלית והיא גם תומכת במה ששוקי הרגיש וחווה שם.
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=1107&t=pages

  • שקדיה   ביום 2 בספטמבר 2006 בשעה 11:31

    יכול להיות שגרמניה מפותחת טכנולוגית, אבל מניסיוני ברמת קידום הטכנולוגיה והשרות היא עדיין נמצאת הרחק מאחורי ישראל. אפילו להזמין קו טלפון ביתי בגרמניה, יכול להפוך למבצע מסורבל המזכיר את ימי משרד הדואר הישראלי.

השאר תגובה