אז כמה גרמנים היו נאצים בעצם?

כמו הרבה אנשים גם אני הלכתי שולל אחרי המיתוס לפיו רוב הגרמנים היו נאצים. כשביקרתי בגרמניה לראשונה בשנת 1993, כל קשיש מאפיר שיער נראה לי כמו קצין אס.אס. בדימוס. כל זקנה נדמתה בעיני לאווה בראון או לני רייפנשטל, או שדמיינתי אותה עובדת כאחות "רחמנייה" לצדו של מנגלה. ואפילו שנה שעברה, בביקור הראשון שלי בברלין, חשבתי לעצמי שהיום בעצם "אין בעיה" כי אפילו אנשים בני שישים ושבעים עוד לא נולדו, או שהיו ילדים קטנים, בתקופה הנאצית.

אבל מה הייתה התמיכה בנאצים בפועל? נכון לחלק לתקופות שלפני ואחרי עליית הנאצים לשלטון במרץ 1933.

בתקופה שקדמה לעליית הנאצים לשלטון, הם הצליחו להגיע ל-37 אחוזים מקולות המצביעים בשיא (יולי 1932). באותן בחירות היה שיעור ההצבעה כ-84 אחוז, כך שהשיעור הידוע של הנאצים מתוך כלל האוכלוסייה היה כ-31 אחוז: כמעט 13.8 מיליון נאצים. בבחירות הבאות, שנערכו בנובמבר אותה שנה, אחוז ההצבעה הכולל ירד והמפלגה הנאצית באופן ספציפי איבדה שני מיליון קולות.

מרגע עליית הנאצים לשלטון, הבחירות בגרמניה כבר לא היו חופשיות. הקומוניסטים זרמו בהמוניהם לדכאו, או סתם נרצחו. מי שסתם לא תמכו בנאצים, גילו מהר מאד שהם אינם יכולים שלא לשלוח את ילדיהם לפעולות הנוער ההיטלראי, וזמן לא רב אחרי זה הילדים שלהם כבר עקבו אחריהם – ובמידת הצורך גם הלשינו על חוסר הנאמנות של ההורים. לכן, לתוצאות הבחירות שהתקיימו בגרמניה החל משנת 1934 אי אפשר להתייחס כ"בחירה" מצד אזרחי גרמניה.

הנעלם הגדול הן הבחירות של 1933. אלו הבחירות הספק-חופשיות היחידות בהן הנאצים קיבלו יותר קולות ממפלגות השמאל בגרמניה: 44 אחוזים לנאצים לעומת 27 אחוזים למפלגות השמאל (ה-KPD הקומוניסטית וה-SPD הסוציאל-דמוקרטית. מפלגת המרכז קיבלה כ-10 אחוזים נוספים).

ההיסטוריונים יודעים לספר איך הנאצים עלו מ-2 אחוזים ל-44 אחוזים בתוך חמש שנים (או למעשה, ל-38 אחוזים מקולות הבוחרים, אם מתחשבים באחוזי ההצבעה בפועל). גם בבחירות האלה, כשהיטלר הוא קאנסלר והרמן גרינג שר הפנים, הנאצים לא זכו לרוב – וההיסטוריונים יודעים לספר שזה הפתיע ואיכזב מאד את היטלר. הם גם יודעים לספר שהתחזקות הנאצים על חשבון השמאל הייתה תוצאה של שריפת הרייכסטאג, בה הם האשימו את הקומוניסטים.

טכנית, גם אם שוכחים שהנאצים ניהלו את הבחירות של 1933, וליוו אותן במסע הפחדה – הרי שהם מעולם לא קיבלו רוב. לאותם קשישים שראיתי בגרמניה ב-1993 היה סיכוי טוב יותר להיות מתנגדי-נאצים (מלכתחילה ובוודאי בדיעבד) מאשר נאצים בעצמם.

מעשית, קצת יותר משליש מהגרמנים בשלהי רפובליקת ווימאר תמכו בנאצים. אבל כפי שאנחנו יודעים מההיסטוריה הפוליטית במדינות אחרות, בשעות קשות הרבה אנשים נוטים להצביע למועמדים ומפלגות "חזקים" תוך סתימת אף. וזה קורה אחרי התקדים של הנאצים בגרמניה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עומר   ביום 7 בספטמבר 2006 בשעה 20:25

    הרבה. השאלה היא כמה תמכו בהיטלר ב-1938 או ב-1941
    כשנראה היה שפני הרייך לניצחון?

  • גל   ביום 7 בספטמבר 2006 בשעה 21:36

    איך בדיוק שני שליש שלא תמכו הם שני שליש שהתנגדו?
    העובדה שחלק מהציבור השמרני סלד מהאלימות של הנאצים אינה אומרת שסלד בהכרח מהרעיונית.
    כמו כן המרחק בין השמאל הקומוניסטי המהפכני לחלק מהאגף הסוציאליסטי במפלגה הנאצית קטן מכפי שהיית מצפה בימינו.

    טענה לא מדויקת נוספת היא שהנאצים התחזקו על חשבון השמאל. קריסת המעמד הבינוני בגרמניה בתחילת ה 30 גרמה להתפרקות מפלגות המרכז, לא השמאל אלא אותו מרכז זעיר בורגני שהוא הגורם המייצב בכל דמוקרטיה.

    הטיעון שלך מזכיר את ההיסטוריונים הגרמנים המאוחרים שחקרו את נושא "ההתנגדות הפאסיבית" אבל מתעלם מטיעון המרכזי כנגד – התנגדות פאסיבית כנגד כל שלטון אינה מעידה בהכרח על התנגדות לרעיונותיו .

  • איריס ח.   ביום 8 בספטמבר 2006 בשעה 0:24

    מצטרפת לגל: לא כל מי שלא הצביע הוא "מתנגד". בכלל ההתנגדות הגרמנית היתה לא מאוד חזקה, אבל צריך לזכור שיש לישראלים מה לקנא בהתנגדות הגרמנית. תחת שלטון טרור היו הרבה יותר סרבנים בגרמניה מאשר בישראל של היום, למשל.
    ממה שאתה כותב, משתמע ש"נאצי" להגדרתך הוא מי שהצביע בעד המפלגה הנאצית. זוהי הגדרה בעייתית וגם השימוש במילה נאצים בעייתי. גרמנים רבים משתמשים בזה, כדי לנקות את עצמם. בבחינת: זה לא הגרמנים זה הנאצים. גם האמריקנים השתמשו במונח הזה כדי לציין את "גרמניה הישנה", להבדיל מהדמוקרטיה של אחרי המלחמה בחסותם.
    האם נאצים הם לא קודם כל מי שהאמינו ברעיון? חברי המפלגה? ולאמונה ברעיון ושיתוף פעולה אין "סולם ריכטר" ככה, שקצת קשה לדעת מי הוא נאצי ומי לא, אלא אם הוא עדיין מחזיק בדעות הללו. יש עוד נאצים זקנים בברלין, אמיתיים כאלו, אבל מעט. הרוב אנשים נורמליים, שבנסיבות מסויימות אפשר להוציא מהם מפלצתיות כמו מכל אחד.
    והבעיה היתה לא רק עם הנאצים הגדולים, חברי המפלגה ומצביעיה. הבעיה היא עם כל יותר משישים האחוזים שלא הצביעו להם ושיתפו פעולה והצטרפו להיסטריה ולהפחדות מפני "הקומוניסטים הרעים" (בסופו של דבר אלו שהביסו את הנאצים והיחידים שנלחמו בהם מלכתחילה).
    בתור מי שחיה בברלין ואוהבת את הצבעוניות שלה, אני מזדהה עם לא מעט ממה שאתה כותב, כי גם אני גדלתי עם הרעיונות הללו של "כולם נאצים", כשחיים כאן יותר זמן לומדים לתת בהם סימנים, ולראות שחלק מהגזענות נגד יהודים מקבל צורה לגיטימית היום בצורה של גזענות נגד מוסלמים.

  • שוקי   ביום 8 בספטמבר 2006 בשעה 1:33

    אוקיי, לא התנגדו אלא לא-תמכו. אבל אתם לא חושבים שנאצים זה אחד מהדברים האלה שאתה אוהב מאד או שונא מאד – סליחה על השאלה?

  • יונית   ביום 8 בספטמבר 2006 בשעה 10:23

    נאצי, למעשה, זה מי שהיה חבר במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית, לא מי שהצביע לה או מי שחשב שהם דווקא די בסדר. זה לא עניין של ניקיון, אלא של הגדרה. אבל כמובן שההגדרות נקבעות לפי המטרה.

    אני אגב לא כל כך מבינה את הטענה הזאת שהושמעה למעלה: "התנגדות פאסיבית כנגד כל שלטון אינה מעידה בהכרח על התנגדות לרעיונותיו" לגבי המקרה הספציפי הזה. במצב שבו ההתנגדות הקטנה ביותר (לספר בדיחה על היטלר או לשמוע שידורי BBC, למשל) עלולה להביא בן אדם למחנה ריכוז, איזו סיבה אחרת יש לבן אדם להתנגד, פסיבית או אקטיבית, אם לא מתוך התנגדות לרעיונות השלטון?

  • יואב בן סלע   ביום 8 בספטמבר 2006 בשעה 13:14

    כבר לא פעילה מזה עשרות שנים.

  • שוקי   ביום 8 בספטמבר 2006 בשעה 13:46

    תשמעי איריס, לומר שהגזענות כלפי מוסלמים היום היא איזה סוג של סובלימציה לשנאת היהודים, זה בוודאי לא שגוי לגמרי אבל נראה לי מאד מוגזם.

    בברלין אולי את רואה שנאה כלפי מוסלמים, אבל במקומות אחרים בגרמניה – עד כמה שאני מבין – הגזענות מופנית כלפי טורקים. בדיוק כמו שבישראל היחס לעובדים זרים נגוע בגזענות ובשנאת זרים.

    אני חושב שלקשור את תופעות הגזענות בגרמניה לנאציזם זה פשוט לא נכון. כל החברות המערביות נגועות בגזענות. למעשה, אני חושב שנכון לומר שזה קיים פחות או יותר בכל החברות בעולם. העניין הוא שאנחנו גדלנו על תזה שייחסה לגרמנים מאפיינים גזעניים ייחודיים, וקשרה את זה לעליית הנאציזם. כשבודקים את העניין לעומק מתברר שגרמניה של העת החדשה לא הייתה גזענית יותר ממדינות אחרות, ושגרמניה הפוסט-נאצית היא כנראה *פחות* גזענית מחברות מערביות אחרות.

  • איריס   ביום 9 בספטמבר 2006 בשעה 2:00

    מסכימה עם מה שד.ט. כתב. אתה צודק שוקי בכך שכישראלים למדנו משהו די פשטני על הסיבות לעלית הנאצים. בענין הזה יש ניגוד גדול בין החינוך בישראל לבין זה שבגרמניה: בעוד שאנחנו כישראלים למדנו שהסיבה נעוצה בגרמנים, כלומר באישיות שלהם ובטבע שלהם (גישה גזענית לכשעצמה, שאולי מה שקורה לך כרגע הוא שאתה מגלה שמשהו פגום בה, וזה נכון…) הם למדו שהסיבות טמונות בסיטואציה. אני מסכימה איתך שגרמניה של היום היא פחות גזענית בצורה ממוסדת ממדינות רבות, אבל הגזענות שפוגשים ברחוב נגד מוסלמים או תורכים (שהם כמעט רובם ככולם מוסלמים ומקלקלים את הלובן של המדינה) היא לא ממסדית. להיפך, הממסד פועל נגדה. בשנים הנוראות כשהנאצים הצליחו לפעול בגדול, היתה בגרמניה גזענות מאורגנת, ונאצים היו מהרבה סוגים. כמו בכל מקום: יש גרעין קשה של מאמינים, יש סתם סאדיסטים, יש מובטלים ומתוסכלים חסרי עתיד שהדבר היחיד שיש להם הוא הלובן של עורם, יש אופורטוניסטים ושכנים שרוצים לסגור ריב או להעלים חובות דרך רצח של הרופא היהודי במה שהנאצים קראו לו "ליל הבדולח". בשביל לשלם למישהו שיעשה את זה, צריך להיות חבר מפלגה? לתמוך ברעיון? או סתם לעלות על הגל שנותן לגיטימציה לסילוק החוב בדרך "נקיה"?
    וכאן בדיוק הבעיה: יש אכן גזענות בכל מקום, אבל כשהיא ממוסדת, כשהדיבור הוא על "בעיה דמוגרפית" ולא על בני אדם, כשזה מקובל מבחינה חברתית, ואפילו נחשק להסתובב עם כמה גולגלות על החגורה, יש הרבה שקופצים על המציאה, בכל מקום.
    וכדאי באמת לקרוא את הספר של סבסטיאן הפנר.
    יכול להיות שנאצים זה משהו שאוהבים או שונאים ואין אמצע לדעתך, אבל לנו יש ידע היום שלא היה למי שחי את זה בהווה אז. היו כאלו שהוקסמו מהרעיונות ולא עלה על דעתם שזה יגמר כל כך רע, היו יהודים שרצו להצטרף למפלגה הנאצית, כי הם האמינו שכל האנטישמיות הזו מופנית כלפי אוסט-יודן ממזרח אירופה והיו גרמנים שהתנגדו להיטלר, כי הוא לא היה קצין בצבא, והם שהיו גיבורים במלחמת העולם הראשונה, לא מסכימים לקבל פקודות משום טירון… כך שהמציאות היתה יותר מורכבת מ"אוהבים או שונאים".
    ובענין האנטישמיות שמתבטאת היום נגד המוסלמים: תבדוק פעם את הדימויים ותראה מה זה מזכיר לך. איך המוסלמים מרושתים בעולם, בטרור הבינלאומי, הלכלוך שלהם, כיסוי הראש שמסתיר מה שהם זוממים כמו היהודים, הזקנים בקריקטורות ועוד ועוד…
    ברלין היא עיר מדליקה, אבל אתה נהנית בה מהיודופיליות השוררת בה, שעליה אתה אולי עוד לא יודע מספיק, ולכן אני "מקלקלת" קצת, אבל כבר יצאה לי תגובה ארוכה מדי גם ככה.

  • יונית   ביום 10 בספטמבר 2006 בשעה 0:11

    בהקשר הספציפי הזה. ואם אכן נאצי זה השקפה, כמו סוציאליסט וכו', אזי מדובר בהשקפה לאומנית חברתית (כאילו, נאציונל-סוציאליסטית), ואם תרצה – שכוללת גם אמונות מסויימות לגבי הירככיה גזעית, וגם אצלנו לא חסרים כאלו. הם פשוט לא יקראו לעצמם נאצים – זה לא מאוד פוליטיקלי קורקט (אם כי כבר נתקלתי במישהו באיזשהו פורום אקטואליה שחיפש שותפים להקמת מפלגה לאומנית-סוציאליסטית, שמשום מה נעלם ללא שוב לאחר ששאלתי אותו אם לא היתה כבר אחת כזו שלא גמרה טוב).

  • שוקי   ביום 10 בספטמבר 2006 בשעה 2:49

    קראתי את הספר של הפנר. אבל אולי המסקנות שלנו היו קצת שונות.

  • ניר   ביום 10 בספטמבר 2006 בשעה 11:07

    הנקודה היא לא כמה נאצים היו ואת מי אנו מחשיבים כנאצי.

    השואה והשמדת היהודים בוצעה בחלקה הגדול ע"י גרמנים "רגילים ללא כל סינון אידיאולוגי או מפלגתי. אנשי משטרת-הסדר היו גרמנים שנבחרו לתפקיד בשל גילם ומצבם הרפואי שלא התאים לצבא. אחוז חברי המפלגה הנאצית ביניהם היה קרוב לאחוז באוכלוסיה הכללית, רובם בעלי משפחה. יחידות של משטרת הסדר השתתפו בחיסול היהודים בשטחים שנכבשו בתחילת המלחמה. חלקם במסגרת האיינזצגרופן וחלקם לאחר מכם בשטחים שכבר הוחזקו ע"י הגרמנים.

    לכן השאלה כמה מהגרמנים היו נאצים לא מעלה ולא מורידה מאחריותו של העם הגרמני לשואה.

    ראו: תליינים מרצון בשרות היטלר\ דניאל גולדהגן
    פרוט מרתק של תעשיית המוות הגרמנית וסקירה על האנטישמיות

  • יונית   ביום 10 בספטמבר 2006 בשעה 16:44

    ראה "אנשים רגילים" של בראונינג. הרבה יותר מעניין. בין השאר, גם הדברים שהוא כותב על גולדהגן.

  • ניר   ביום 11 בספטמבר 2006 בשעה 15:41

    אני אבדוק, אבל בינתיים, בקווים כלליים, מה הוא אומר? הוא חולק על גולדהגן?
    גרמניה לא היתה שטופה בגל אנטישמי מטורף?

  • האשורי   ביום 27 באוקטובר 2006 בשעה 17:59

    אחת ההחמצות הגדולות של מערכת החינוך אצלנו היא בדיוק בנושא הזה- אחרת קשה להבין למה חוזרים כאן כל כך הרבה אנשים על הקלישאה החבוטה 'היטלר עלה לשלטון ברוב דמוקרטי'.
    אז קודם כל-כל הכבוד על העובדות החשובות.
    חוץ מזה, כדאי להזכיר משהו נוסף שנוטים לשכוח אצלנו:
    מ1930 לא היו ממשלות דמוקרטיות בגרמניה. הנשיא הינדנבורג מינה את הקאנצלרים ברינינג, פאפן ושלייכר מבלי שהיה להם רוב פרלמנטרי וזאת הודות לסעיף 48 של החוקה שנתן לו סמכויות חירום, אבל גם בעקבות העובדה שלא נדרש מהממשלה לקבל את אמון הפרלמנט כדי לכהן.
    ב1932, כאשר פאפן הפסיד בהצבעת אי אמון שספק אם עוד הייתה בתולדות גרמניה או בכלל (512 הצביעו נגדו ורק 45 תמכו בו) הרייכסטאג פוזר ונערכו בחירות חדשות תוך פחות מ4 חודשים מהקודמות.
    יחד עם זה צריך להוסיף שלא היה ניתן, לפחות מיולי 1932, להקים קואליציה של המפלגות הדמוקרטיות. אבל לא מעט חוקרים, כמו קרל דיטריך בראכר למשל, סבורים שהיה ניתן למצוא פתרונות אחרים ממה שקרה ב1933.
    וכמה עצוב שמה שרוצים לעשות פה גאוני
    שינוי שיטת הממשל/משטר זה להביא עלינו ממשלה שלא תהיה תלויה בכנסת…

  • אלעד יאיר   ביום 8 בספטמבר 2006 בשעה 13:17

    גם מבין אלו שהצביעו למפלגה הנאצית, לא כולם הסכימו עם כל פעולה, בטח לא השמדה שיטתית של אנשים.

  • ד.ט   ביום 8 בספטמבר 2006 בשעה 21:31

    אותו נורווגי, ששמו נעשה שם נרדף למנהיג משת"פ, התמודד בבחירות בשנות השלושים עם מצע בסגנון והשראה נאצית. הוא לא הצליח לעבור את אחוז החסימה.
    תנועות פאשיסטיות וגזעניות בבלגיה (היו שתיים, כמו כל דבר בבלגיה: פלמית, שחתרה לאיחוד עם הולנד, וואלונית) הצליחו יותר מקוויזלינג אבל הרבה פחות מהיטלר.

    דבריך, שוקי, בתגובה:
    >>>גרמניה של העת החדשה לא הייתה גזענית יותר ממדינות אחרות

    קצת תמוהים, אם העת החדשה כוללת את השנים 1929-1945. בכל זאת מפלגה שגזענות קיצונית היתה יסוד עיקרי במצעה זכתה שם להצלחה גדולה, גם אם לא לרוב הקולות, וגם יישמה את מצעה.

    כדאי מאד לקרוא את הספר "סיפורו של גרמני" של סבסטיאן הפנר. שום ספר אחר שקראתי לא העביר תמונה חיה ומובנת יותר של התהליך.

    יונית, כתבת: "נאצי הוא (ורק) מי שהיה חבר במפלגה הנאצית".

    נאציזם זו מפלגה וזו גם השקפה. האם סוציאליסט, למשל, הוא רק מי שחבר במפלגה סוציאליסטית? או קלריקליסט וכו'.

השאר תגובה