חובטים בעמיר פרץ

עמיר פרץ אומר שעד עכשיו הוא "נתן לכולם לחבוט בו". עכשיו הוא יעשה סדר.
ובאמת, מתבקש לשאול – מדוע כולם חבטו בו? ולמה הוא נתן להם לחבוט בו? והאם באמת מידת חביטותו היא שאלה של רצון והחלטה, ועכשיו כששינה מדיניות המצב ישתנה.

הרבה אנשים שהצביעו לפרץ ולמפלגת העבודה מרגישים מרומים. במיוחד אנשים כמוני, שגם טרחו לשכנע הרבה אחרים ללכת ולהצביע ולתמוך בסיכוי לשינוי שהמפלגה הזו הציעה.

האם מפלגת העבודה שיקרה לבוחר? התשובה לשאלה הזו לא באמת חשובה. מה שחשוב הם המעשים. גם השותפות של מפלגת העבודה באיוולת המלחמה בלבנון היא מאכזבת – ואף אחד לא יינקה מהעניין הזה, זו לא אשמתו של פרץ בלבד. אבל אמרתי לפני הבחירות ולכן לא הופתעתי אחרי, שאני מאמין באמת ובתמים שההבדלים בין העבודה, הליכוד וקדימה מבחינה מדינית-בטחונית הם קוסמטיים. האכזבה הגדולה היא במישור הכלכלי-חברתי.

הטעויות הספציפיות של פרץ בהקשר הזה הן התמיכה בקיצוץ בתקציב המדינה למימון המלחמה, וההצעה המטופשת להטיל מיסים חדשים על תושבי המרכז. אלו הצעות מיותרות מבחינה כלכלית ומגונות מבחינה חברתית. זהו המשך לאותה מדיניות כלכלית שהובילה למיתון העמוק של השנים האחרונות, וזהו צחוק הגורל שדווקא ביבי הוא זה שמתנגד עכשיו למדיניות הזו. 

המהלכים האלה הם מעשים שמצטרפים למחדלים. יש הבדל בין לא לקיים מה שהבטחת לבין לאמץ מדיניות שמנוגדת לזו שהובילה לבחירה שלך.

אגב, אני לא חושב שפרץ הוא שקרן גדול. בעיני, מה שמוכיחה התנהלותו הפוליטית מהבחירות ועד עכשיו, הוא לא שלא התכוון לקיים את הבטחותיו אלא שאין לו מושג איך לעשות את זה. או שאין לו את האומץ, או התבונה, או כושר המנהיגות. מה זה משנה בעצם – רוצה ולא יכול, יכול ולא רוצה, בשורה התחתונה את העניין החברתי הוא לא משרת. על זה הוא נבחר, ואם "הסדר" שהוא הולך לעשות לא יוביל לשינוי במישור החברתי, אז עדיף שייקח את הרגליים וילך כבר עכשיו. מה שעבר עליו בינתיים זה כלום לעומת הזובור שמחכה לו.

***

כמו שהבטחתי, אני הולך להציק למפלגת העבודה באותה דבקות שבה ניסיתי לעזור לה במערכת הבחירות. לא מעניין אותי מה יקרה איתה בבחירות הבאות, ובאופן כללי – מפלגת העבודה כשלעצמה לא מעניינת אותי. מה שמעניין אותי הוא לגרום להם לעמוד מאחורי מה שהבטיחו.

זו, עבורי, מטרת הפעילות במסגרת עבודה שחורה. יוזמה שלדעתי כדאי לכל מי שהצביע למפלגת העבודה להצטרף אליה. לתפיסתי, ההצבעה בבחירות היא רק השלב הראשון – חשוב לא פחות לדרוש מהנבחרים לקיים את מה שאמר מצע המפלגה שלהם, ולהבהיר להם אם הם לא יעשו זאת הם ישלמו בכיסאות שלהם. וזה צריך להיות הכי אישי: מי שייתן את הדין הם לא רק המפלגה אלא גם ובעיקר האנשים שיושבים בשמה בכנסת.

על פרץ, באופן ספציפי, מוטל להוכיח שהוא מוכן להקריב את קיומו הפוליטי – אם עוד יש כזה – כדי להגשים לפחות חלק מהמטרות הרשמיות שהציב לעצמו לפני הבחירות. אבל גם האנשים שמקיפים אותו, ונהנים לחסות בצל הכישלונות שלו שמושכים מהם את האש, צריכים להתרגל לרעיון שכמו שהדברים נראים עכשיו – הם הולכים הביתה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אורן   ביום 8 בספטמבר 2006 בשעה 15:36

    ובכן – זו אשמה כאשר התפקיד הוא להיות אחראי לביטחון המדינה.

    אם פרץ היה מוכן, כדבריך, "להקריב" את קיומו הפוליטי אזי כבר אחרי הבחירות הוא היה נותן את תפקיד שר הביטחון לאדם ראוי יותר ובעל ניסיון (היינו מישהו שכבר היה באיזה דיון של ועדת חוץ וביטחון מצד זה או אחר של השולחן) והיה לוקח בעצמו את תיק הרווחה.

    אה, אם הוא היה עושה כך הוא בעצם היה לא היה מקריב אלר קונה את עולמו הפוליטי וממצב את עצמו כאיש עקרונות נטול אגו.

    כן. נטול אגו. הנה הבעיה.

  • יוחאי עילם   ביום 8 בספטמבר 2006 בשעה 16:53

    יותר ויותר התשובה שלי היא כן.
    זה לא שהחברים שלו הם מושלמים, אבל נדמה לי שהם עושים עבודה הרבה יותר טובה ממנו.
    זה התחיל בהתנהלות שלו מייד אחרי הבחירות, המשיך במיליטנטיות במלחמה ומגיע עד הפעילות שלו עכשיו.

    אכזבה גדולה.

    אולי הפתרון, אולי הקל, הוא להדיח אותו?

  • יוסף דזוגאשווילי   ביום 8 בספטמבר 2006 בשעה 17:10

    אם האיש,שנסראללה יזכור אותו (וזה נכון,אגב,רק לא במשמעות ובצורה שפרץ רצה,או התכוון), לא מבין לבד,או לא רוצה להבין,שהוא לא מתאים לתפקיד,וכדאי,ובמהירות,בהתחשב במצב הבטחוני הנפיץ,שייתן את התפקיד למישהו שגם מבין משהו בחיים שלו,בענייני ביטחון, אז באמת אין מה להגיד, ואין מה להסביר, חוץ מלהעיף אותו בבעיטה גדולה ממשרד-הביטחון, אותו ואת שפם ה"סטלין" עלק שלו.

  • אורן   ביום 8 בספטמבר 2006 בשעה 18:33

    "חוסר ניסיון? זו אשמה?"
    כך שואל-מתריס פרץ במעריב בניסיון פתטי להתנער מאחריות.

  • נמרוד ברנע   ביום 8 בספטמבר 2006 בשעה 22:39

    זוהי אזרחות פעילה לשמה, ולא רק להצביע פעם בארבע [או שלוש, או שנתיים] שנים.

    הייתי מציע לך לרכז קבוצה של מאוכזבי העבודה ולהתחיל לעבוד בצורה מאורגנת, ולא רק לשלוח חצים ברחבי הרשת. צריך לארגן הפגנות, להגיע לכינוסים של מרכז העבודה, לשלוח מכתבים למערכות העיתונים וכ' וכ'.

    העשייה הפוליטית-ציבורית היא סזיפית, מדי פעם יש זיקוקי דינור, אך בעיקר זוהי עבודה אפורה ומתסכלת – אל ייאוש.
    חזק ואמץ!

  • יוחאי עילם   ביום 9 בספטמבר 2006 בשעה 3:37

    כל החצים מרוכזים במקום אחד, וגם נשלחים לבכירי המפלגה. אתה מוזמן לאתר, לקרוא, להגיב וגם לשלוח מכתב.
    http://blacklabor.com

  • uri460   ביום 12 באוקטובר 2006 בשעה 17:21

    אדוני השר אין להסתתר אחרי מעשה,אתה שאפתה להיות כל יכול בנושא רגיש כל כך , ועליך לקחת אחריות.

  • אסי   ביום 8 בספטמבר 2006 בשעה 14:03

    מסכים לכל מילה.
    אני מרגיש מצד שני גם ששיפוט תוך 120 יום עם מלחמה באמצע אינו הוגן והייתי מחכה עוד קצת אבל ברור שהם חייבים להוביל למעשים בשטח או לפרישה עוד לפני תקציב 2007.
    עדיין – בחירת רשימת השרים והתיקים ביזארית ועליה כבר אפשר היה לראות את הכשלון מראש.
    עצוב מאוד.

  • איתי   ביום 9 בספטמבר 2006 בשעה 7:43

    מיקוד החבטות שלך בעמיר פרץ או בעיקר בו הוא לדעתי שגיאה מכמה סיבות.
    1. המשך הקו האימפולסיבי הרואה באדם אחד קודם את הפתרון לכל הבעיות ואח"כ את מקור כל הבעיות, בדומה ליחס למאמני כדורגל בקרב אוהדים ועיתונאי ספורט. כתבתי על המגמה הזו כאן
    http://www.notes.co.il/shooky/21770.asp
    מקריאת השיחות עם מתן וילנאי, מהבוטים שבמבקריו של פרץ, אתה שומע שחלק גדול מהבעיה הוא השיטה הרקובה.
    דוגמה: הסניגור של פרץ היה אומר לכך שאילו היה מנסה למנות לשרים את ברוורמן ואיילון, כפי ששנינו דרשנו בזמנו, הוא לא היה שורד אפילו 3 ימי חסד במפלגה. בתור שועל פוליטי הוא מינה לשרים את האנשים עם הכוח במרכז. לך ולי ולרוב הציבור זה נראה מגעיל, וכמובן שהמאוכזבים הפכו לבכירים שבמתנגדיו, אבל השאלה הגדולה היא האם היתה לו ברירה.
    מסקנתי היא שחלק גדול ממאבקנו הוא בשיטה ולא באדם זה או אחר.

  • איתי   ביום 9 בספטמבר 2006 בשעה 7:57

    מול הקו האזרחי-חברתי שהוביל עמיר פרץ לפני הבחירות עומד קו הרואה בנושא המדיני את העיקר,
    ומכסה את התחת באמירות חברתיות פופוליסטיות.
    מול האדם שמייצג (כנראה רק לכאורה) את "העם", או לפחות את הפריפריה, עומדים נציגי אליטה בטחונית-כלכלית מובהקים.

    אם פרץ לא מסוגל או לא יודע איך לבנות סדרי עדיפויות חדשים שיטיבו עם רוב האזרחים, אני בספק אם אלו שיוכלו, *ירצו* לעשות בכך.

    האם עמי איילון יהיה זה שיקצץ בקור רוח את השומנים במשרד הבטחון?

    האם ברוורמן או יתום יצליחו לקבל את אמונם של תושבי מצפה רמון וירוחם?

    ולבסוף – האם אתה באמת רוצה את אהוד ברק כיו"ר העבודה?

    הדרך היחידה לבניית מפלגה סוציאל דמוקרטית חזקה היא דרך סינרגיזם של כוחות אזרחיים חברתיים אותנטיים (ואם פרץ לא מתאים, חייבים להציע אלטרנטיבה פרסונלית!) ובין נציגי האליטות הבטחוניות והכלכליות. נצחון מלא של צד אחד על חשבון האחר יביא את העבודה להיות עוד "עם אחד" או עוד "קדימה".

  • איתי   ביום 9 בספטמבר 2006 בשעה 8:06

    כל מי שמכריז עכשיו שהוא אנטי-פרץ מקטין את כח המיקוח שלו.

    נניח שהמתנגדים לפרץ מצליחים להתגבר על האגו ומציבים מולו מועמד אחד בלבד (נגיד איילון).

    אנשים כמוך מתחייבים מראש להצביע לאיילון.

    האיתות שלך לפרץ – אין לך סיכוי אצלי. לכן הוא ינסה להשיג קולות בדרך שונה ממה שאתה רוצה (ארגזים במקום קיום הבטחות).

    האיתות שלך לאיילון – לא אכפת לי מי אתה ומה עשית, אני איתך. כך גם איילון יפסיק לעבוד (והוא עובד ברוך השם) על קיום הבטחות.

    נ"ב – כל עוד לא התפקדת, יקירי, השוט היחיד שלך מול הח"כים הוא להחליט לא להצביע לעבודה – ענישה קולקטיבית של כל הח"כים.
    בכדי לקדם את מי שעובד למענך ולסלק את מי שהפר הבטחות או היה מושחת לדעתך, אין מנוס מהתפקדות.

    קרא את אשתו:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=35352&blogcode=4703745

השאר תגובה