כיצד תוכלו לשנות

גם אם לא הצבעתם כמוני למפלגת העבודה, כדאי לכם לקרוא עד הסוף. לא משנה במה אתם מאמינים – ישנה כנראה רק דרך אפקטיבית אחת להשפיע על התרבות הפוליטית בישראל, ולהחזיר את רצון העם לסדר היום.

***

אחרי שהצבעתי למפלגת העבודה, ושכנעתי אחרים לעשות כמוני מצאתי את עצמי קרוב יותר מאי פעם למחנה הפתק הלבן.

כמובן שאני מאוכזב. כבר התייחסתי לזה כאן בתריסר הזדמנויות בחודשים האחרונים, בכל פעם מתוך מידה קטנה יותר של סבלנות לאנשים עבורם הצבעתי. עכשיו, ארבעה חודשים מאז הרכבת הממשלה, אני נאלץ לומר "בצורה הברורה ביותר": מפלגת העבודה מביישת אותי ואת כל מי שהצביע עבורה.

בעיקר מביישים אותנו שרי העבודה, שעד עתה הוכיחו מעט מאד נכונות להיאבק על מה שהתחייבו לתת אם יזכו. ונ' גדול – אם כי הרבה יותר קטן מזה שמיהרו להעניק לו – מגיע גם לעמיר פרץ. פרץ, שאמר יום אחרי הבחירות כי "אוי לה למפלגת העבודה אם לא תעשה הכל כדי לקיים מה שהבטיחה לבוחר". ובכן – אוי.

מכיוון שאמר זאת יום אחרי הבחירות, אני נוטה להאמין שהיו לו לפרץ כוונות טובות. חבל שהן לא גובו במעשים אמיצים יותר.

מול שוקת שבורה
הצבעתי למפלגת העבודה, והקדשתי מספר שבועות מחיי כדי לשכנע אלפי אנשים נוספים לעשות כמוני. לא רק בבלוג שלי, אלא גם בשיחות פנים אל פנים, ובשיחות טלפון ממטה המתנדבים של מפלגת העבודה.

עשיתי זאת, לא מפני שהאמנתי במפלגה הזו כמפלגה – למעשה, זו הפעם הראשונה שהצבעתי עבורה. גם לא מפני שהאמנתי שעמיר פרץ הוא כליל השלמות. וגם לא חשבתי שההבדל בין המצע המדיני-בטחוני של מפלגת העבודה לאלו של הליכוד וקדימה, משקף באמת פער אידיאולוגי עמוק – ולכן לא הופתעתי מיישור הקו של שרי העבודה עם מדיניות קדימה במהלך המלחמה.

הצבעתי למפלגת העבודה משום שאימצה מצע סוציאל דמוקרטי. קראתי לאנשים להצביע למפלגת העבודה, כדי שתדאג – אפילו רק קצת יותר – להם, במקום לאלפיון העליון. גם משום שהאמנתי, ואני עדיין מאמין, שמהפך אמיתי במדיניות הכלכלית של מדינת ישראל יכול לבוא אך ורק מתוך אחת המפלגות הגדולות.

זו הייתה ההזדמנות, ונראה שהיא הוחמצה. אז מה עושים, מוותרים?

עבודה שחורה: הזווית שלי
אחת הבעיות בדמוקרטיה ייצוגית כמו שלנו, היא שהנבחרים נזכרים בנו רק בשנת בחירות. בסך-הכל לא קשה להבין מדוע, אם זוכרים שהם מוצפים בלוביזם מסביב לשעון לאורך כל ארבע השנים. מחוייבות הם חשים, אם בכלל, לתורמים שלהם ולחברי המפלגה שפועלים עבורם בשטח.

אנחנו, הבוחרים הפשוטים, מצליחים למשוך את תשומת לבם לזמן קצר, רק אחת לארבע שנים. ואז, הרי אנחנו ממילא בוחרים בחריקת שן בחירה שאנחנו לא שלמים איתה, או מוותרים על הזכות להשפיע.

האתר עבודה שחורה, לפני כל דבר אחר, מציע ערוץ נוסף לתקשורת בין הבוחרים לנבחרים. ברמה השטחית ביותר, אפשר לומר שזהו ערוץ שיוכל לשמש את נבחרי מפלגת העבודה כדי להאזין לרחשי הלב של "העם". ההצלחה בכך, תלויה בעיקר באותם בוחרים – אם יסכימו להשתתף, ויבואו בהמוניהם, השרים והח"כים מטעם מפלגת העבודה לא יוכלו להתעלם מהעניין. אין דבר יותר דמוקרטי מזה, ואין עתיד פוליטי למועמד פוליטי שימשוך מדיונים כאלה את ידיו.

עבורי, עבודה שחורה הוא גם ערוץ שקיומו והצלחתו חשובים, כדי שתהיה לי דרך יעילה לתבוע מהאנשים שהצבעתי עבורם לעשות מאמץ אמיתי להגשים את מה שהבטיחו. לא מעשים שמטרתם לצאת לידי חובה, ולא דיבור מופרך על "מציאת אג'נדה חדשה", כשאנו ממתינים עדיין לאג'נדה הקיימת שתעלה על סדר היום.

צרכנות פוליטית נבונה
אני מניח שרבים כמוני, חשים בימים האלה בעיקר תחושת דחייה כלפי הפוליטיקה. אני בטוח שרבים מכם גם חשים דחייה כלפי חברה שמסרבת להעניק שירות או מוצר עליו שילמתם. אבל אם כבר שילמתם – האם אתם מעדיפים לוותר על התמורה, או להילחם עליה?

כאשר אני דורש לקבל את מה ששילמתי עבורו, זה לא מחייב אותי להמשיך ולהיות לקוח של מי שנהג בי בחוסר הגינות. לכן – גם אם לא אצביע למפלגת העבודה בבחירות הבאות, מה שנראה היום כהימור די סביר, זה לא צריך להפריע לי לדרוש – לא לבקש – שנבחריי יפעלו בהתאם למנדט שקיבלו, שנגזר ישירות ממצע המפלגה.

מה גם שההיסטוריה הוכיחה שייאוש שמוציא אנשים מהשותפות במשחק הפוליטי, מביא בסופו של דבר לעליית פאשיזם. לפני כן, הוא גורם לזליגת כוח אלקטורלי מהמפלגות הגדולות לקטנות, בתקווה למצוא אלטרנטיבה. התוצאה היא מערכת פוליטית רעועה, שלא מבזרת את הכוח אלא בעיקר מחלקת את הכסף ליותר מקורבים.

נשק יום הדין
כדי לכופף את ידיו של בית עסק שנהג בנו בחוסר הגינות, אפשר להציג לו מקל וגזר – הגזר הוא שנעזוב אותו במנוחה במקרה שיקיים את התחייבותיו; המקל, הוא שנכתוב למועצה להגנת הצרכן או למדורי הצרכנות בעיתונים, או שנתבע אותו, ובוודאי – נפסיק להיות לקוחות שלו.  

ומהו אמצעי הלחץ מול מפלגה שלא מקיימת את הבטחותיה? לא להצביע לה שוב, כמובן. אבל זה כשלעצמו לא מספיק כפי שכבר סיכמנו. ארבע שנים הן זמן ארוך מדי.

מעגלי הפעילות סביב עבודה שחורה, מקיפים היום כתריסר משתתפים פעילים, שעוסקים בפנייה נמרצת בכתב לשרים, ח"כים, וחברי מפלגה, ואלפים בודדים של משתתפים סבילים, שקראו – אולי אפ

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה