ליברמן, איילון והיעדר האג'נדה

הקובץ שבלינק הזה (MP3) כולל ראיון בן תשע דקות שנערך לפני כמה ימים עם עמי איילון בגלי צה"ל (תקליקו והוא ייפתח בנגן המדיה שמותקן לכם במחשב). הוא אומר דברים חשובים ומעוררי מחשבה – כולה עשר דקות מהחיים שלכם, אז תקשיבו. לטובת מחוסרי הרמקולים, תמללתי את שתי הדקות הראשונות. אם יהיה ביקוש נביא עוד.

***

עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר ממפלגת העבודה, שלום.
שלום ליאת.
 
בוא נניח לרגע, אפילו ברמה ההיפותטית, שלא מדובר בספין ואביגדור ליברמן עושה את דרכו לממשלה שלכם. מה מפלגת העבודה צריכה לעשות?
תראי, הבעיה היא לא של מפלגת העבודה. קודם כל, אני אישית לא פוסל אף אחד מלשבת בשום מקום. אני אמרתי את זה גם לאורך מערכת הבחירות. 
…מה שמדאיג אותי הוא לא הצירוף של ליברמן אלא העובדה שאפשר לצרף אותו רק משום שבעצם אין שום סדר יום.
…את כל הפוליטיקה הישראלית אפשר לצרף היום לתוך הממשלה. ומאחר וגם אין מגבלה על מספר התיקים, אז אין שום בעיה. אנחנו מגיעים עוד מעט לשלושים שרים. העניין הזה בכלל הופך לבדיחה.
 
יהיו כאלה שיאמרו 'למה בכלל צריך אג'נדה. אפשר פשוט לנהל את המדינה בצורה טובה'.
אז זאת בעצם המחלוקת המרכזית… אני חושב שבלי סדר יום, בלי יעד מרכזי, בלי איזושהי תמונה בהירה שבראייתנו אליה אנחנו מובילים את המדינה הזאת, זה לא יהיה נכון בכלל לפתוח את הדיון על התקציב. התקציב קובע סדר עדיפויות על פי איזושהי תמונת עולם מסויימת, ואם אין לנו תמונת עולם אז כל הניהול הופך לבדיחה.
…אני חושב שאי אפשר לקבוע סדר עדיפויות בתקציב, כפי שאי אפשר להתמודד עם אלימות של פלסטינים אם תפרוץ, ואי אפשר לנהל או לא לנהל דיון עם סוריה או עם גורמים פרגמטיים בעולם הערבי, משום שאין סדר יום.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מוסיף   ביום 12 באוקטובר 2006 בשעה 22:31

    ליברמן הוא עדיין גזען עם נטיות פשיסטיות, ושום דבר לא מצדיק ישיבה איתו בממשלה.

    המלחמה, הפקרת העורף, תפיסת הממשלה הנוכחית בציבור כחסרת אג'נדה, והדיבורים על החלפת שיטת הממשל הם קרקע פוריה מדי לעליית פאשיזם.

    מיותר לציין, שמפלגת העבודה לוקחת חלק פעיל בסכנה הזו שמתרחשת על החברה הישראלית.

  • יוחאי עילם   ביום 13 באוקטובר 2006 בשעה 0:13

    כדאי לשמוע את דבריו בענין המאחזים הלא חוקיים, קביעת סדר היום הציבורי הרצוי למפלגת העבודה, ועוד.

    הוא קצת מתחמק מאמירה חותכת לגבי פסילתה של ישראל ביתנו. הוא שולל את פסילת ליברמן כאיש, אבל פוסל את הדרישות של ישראל ביתנו.
    הוא דורש מהשרים של המפלגה לייצר סדר יום ושם דגש על התקציב.

    אני חושב שלמראיינת קוראים ליעד ולא ליאת.

  • שוקי   ביום 13 באוקטובר 2006 בשעה 1:01

    אני אוהב את ליברמן בערך כמוך. וגם את מפלגת העבודה, אני חושב.
    ואפילו לא אמרתי שאני אוהב את עמי איילון. אמרתי שהוא אמר בראיון דברים חשובים ומעוררי מחשבה שכדאי לשמוע.

    לגבי הסכנה של עליית פאשיזם – אני דיברתי על העניין הזה כבר לפני עשר שנים, אבל ליברמן לא נראה לי כמועמד ריאלי לתפקיד הדוצ'ה.

  • מוסיף   ביום 13 באוקטובר 2006 בשעה 11:45

    הוא בהחלט מכין את הקרקע.

  • שוקי   ביום 13 באוקטובר 2006 בשעה 13:11

    *הוא* מכין את הקרקע?!
    אולי הוא צומח על הקרקע שהכינו כאן?

    א. בהתחלה העבירו את מרכז הכובד מהאידיאולוגיה המפלגתית למנהיג הכריזמטי, עם העברת חוק הבחירה הישירה. בבחירות הבאות ניצחה המפלגה שהלכה עם זה עד הסוף: "מפלגת העבודה בראשות רבין". "ישראל מחכה לרבין".
    ב. אחר-כך נכנס לפועל החוק, וניצח המועמד שידע לדבר יותר טוב. ביבי. אבל גם הקמפיין של העבודה היה מין סוג של פאשיזם-לייט: ילדות מביטות אל על ושרות בעיניים מצועפות "הובל אותנו בביטחה, כולנו לצדך". רק למרבה הצער לפרס.
    ג. אחר-כך הועמד בראש המפלגה הפייבוריטית "החייל מספר 1".
    ד. הוא הוחלף באיש "שלא עוצר באדום". גנרל מהולל, מנהיג חזק.
    אז עם הסתלקותו של שרון מהמפה הפוליטית, זה מפתיע אותך שאנשים מחפשים איש חזק?

    ליברמן הוא לא מנהיג, חסר כאריזמה, מפחיד יותר מדי אנשים כדי שיהיה לו סיכוי אמיתי להתקרב לראשות הממשלה אי פעם. הסיבה לפופולריות הנוכחית שלו היא שהוא מוקף בנמושות ובשקרנים ובאימפוטנטים.
    בכל אופן, בקרוב מאד יהיו כל כך הרבה אנשים "חדשים" בפוליטיקה, שכל זה לא משנה. לפני חודש וקצת אמרתי לאנשים שזה רק עניין של זמן עד שיוסי פלד, דן שומרון, בוגי יעלון וכל גנרל אחר שלא נשרף לגמרי יצטרפו למפלגות הגדולות. אז פלד כבר בפנים.

    הרשימה שנתתי נמשכת למקומות נוספים, אבל הרעיון ברור: הוואקום המנהיגותי ימשוך פנימה הרבה אנשים "חזקים". הבעיה היא לא עם איש ספציפי, כולל ליברמן, אלא עם הרעיון שמה שצריך זה מישהו חזק שישבור את הראש במקומנו.

  • שוקי   ביום 15 באוקטובר 2006 בשעה 14:21

    ליברמן מתפקד כרגע על תקן נסראללה הישראלי. אף אחד לא משתגע עליו, אבל לפחות מאמינים למה שהוא אומר.
    לפי הסקרים הוא היה מקבל היום 20 מנדטים, אבל אני מאמין שלו היו נערכות עכשיו בחירות הוא היה מקבל מה שכבר קיבל – אולי קצת יותר. הסקרים משקפים רצון למחאה ותחושת תסכול בציבור מההנהגה הקיימת. חוץ מזה שעד הבחירות עוד יקרו הרבה דברים.

  • מוסיף   ביום 15 באוקטובר 2006 בשעה 17:12

    הזאת שאתה מתאר, בצירוף לאומנות גואה, הפחד המתחדש מאויבים שקמים עלינו להשמידנו ופערים חברתיים הולכים וגדלים מפחידים אותי מאד. המצאותו של ליברמן בתור אופציה פוליטית לגיטימית בתקופה כזו מדליקה אצלי נרה אדומה מאד גדולה.

    הבחירות הקודמות היו על החברה הישראלית, ובגלל חבר שלך הבחירות הבאות יהיו על הדמוקרטיה הישראלית.

    זה מפחיד אותי.

  • שוקי   ביום 15 באוקטובר 2006 בשעה 21:32

    כמה טוב שיש את מי להאשים.

  • מוסיף   ביום 15 באוקטובר 2006 בשעה 23:33

    יו"ר מפלגה, שלקח את המנדט שהוא קיבל מהציבור כדי לזכות בפירורים מהשלטון, אשם בחלק ניכר מחוסר האמון של הציבור בפוליטיקאים.

  • אלעד הן   ביום 15 באוקטובר 2006 בשעה 23:43

    אני אולי נשמע ציני, אבל ניסיתי וזה באמת ארוך. האם יש לו אי שם התייחסות קונקרטית לאיזו סוגיה ולא דיבור כללי על אובדן דרך וחוסר סדר יום?

  • שוקי   ביום 16 באוקטובר 2006 בשעה 1:35

    עמיר פרץ הוא לא הבעיה, לכל היותר סימפטום שלה. מבחינתי הוא נכשל, וכמו שכבר אמרתי זה כמו ערפאת: רוצה ולא יכול, יכול ולא רוצה – לא באמת מעניין.
    אבל סביבו יש אנשים כמו פינס, הרצוג ושמחון, שאי אפשר לנקות אותם. לומר שהוא הבעיה זו הגזמה.

  • מוסיף   ביום 16 באוקטובר 2006 בשעה 9:42

    ובכל זאת חושב אחרת.

  • שוקי   ביום 16 באוקטובר 2006 בשעה 9:54

    כנ"ל

השאר תגובה