למה המדינה הזו כל-כך מחורבנת

במשך חלק לא קטן מהיום ניסיתי, בהצלחה מועטה, לגייס בלוגרים ליוזמה המהפכנית הזו. המטרה, להיעזר באושיות הבלוגספירה, שתמכה באחוזים גדולים במפלגת העבודה בבחירות האחרונות, כדי להעביר מסר חד משמעי:
א. אם ליברמן בפנים העבודה בחוץ!
ב.
שרי עבודה שיעזרו לליברמן להיכנס לממשלה יאלצו לתת על כך את הדין.

בואו נקרא לילד בשמו:

ממשלת ישראל, שמפלגת העבודה היא חלק ממנה, פועלת בניגוד גמור למצע על פיו הצבענו למפלגת העבודה. לא שכולנו האמנו שאת מה שמבטיחים באמת יעשו, אבל אם עושים להפך אנחנו ננצל את זכותנו הדמוקרטית להתפקד, להצביע בפריימריז, ולהעיף הביתה את מי שרק יצליח.

הם מחרבנים לנו את הפרנסה, הורסים את הכלכלה, פוגעים לאנשים בכבוד העצמי, ומשתינים בקשת על המצביעים שלהם. עכשיו גם על המצביעים הערבים, שבשבילם זה שליברמן נכנס לממשלה זה בערך כמו שבילנו שנסראללה היה מתמנה לשר הביטחון.

ולמה הם עושים את זה? כי הם יכולים. כי הם חושבים שאנחנו לא נעשה כלום. בגלל זה הם מחרבנים עלינו ובגלל זה המדינה הזו כל-כך מחורבנת.

אז צריך להעביר להם מסר שיתעשתו – כי אחרת אנחנו הולכים להראות להם מאיפה משתין הדג, לא ברמה המפלגתית אלא ברמה הכי אישית. שירדו למקום 10-15 הלא ריאליים ברשימה אולי הם ילמדו את הלקח. ואולי יוחלפו באנשים ראויים יותר.

אבל לפני זה, צריך לעשות ניסיון להזהיר אותם – לא בשבילם אלא בשביל המדינה. בשביל עצמנו. בשביל הסיכוי שעד הבחירות הבאות יהיה פה קצת פחות רע. כי עם ליברמן יהיה פה עוד פחות סעד. ועוד פחות ביטחון ובוודאי פחות יחסי חוץ ותיירות.

ועוד יותר מכירה של נכסי מדינה (כלומר: נכסים שלכם ושלי) לכל מיני מליונרים, במחירים לא ריאליים. ועוד יותר הכבדה של העול על כולנו, ושל הכעס והייאוש ותחושת חוסר האונים על כך שמחרבנים עלינו. אז קומו ועשו מעשה עכשיו: תדברו, לא – תצעקו. בבית וברחוב, בטלפון ובאימייל, ומול משרדי ממשלה ובמכולת. בתור התחלה: בבלוגים שלכם.

ק י ב י נ י מ א ט! תשתמשו בבלוגים שלכם כדי להוכיח שמשהו אחד במדינת ישראל לא מחורבן. שגם בישראל יכולים להימצא בלוגרים עם אומץ פוליטי, עם אמירה, ועם יכולת לפעול יחד למען מטרה משותפת.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • בחרתי בהם   ביום 25 באוקטובר 2006 בשעה 23:59

    גם אני חש נבגד על ידי מפלגה שבחרתי בה .עצם ההשארות שלהם בממשלה מציפה את אופיים האמיתי :חולשה , התרפסות בפני אולמרט (שרק וחלילה לא ישליך אותם רישמית אל הקור במושבי האופוזיציה),חוסר נאמנות לדרך.
    הם בעצמם כורים לעצמם את הבור שיהיה עמוקקקק מאדדדד מאדדד בסיבוב הבחירות הבא

  • שוקי   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 0:46

    עזוב אותך מהסמולנים. חוץ מלקטר ולהתלבט בין מרצ לחדש הם לא עושים כלום.
    אני שואל לאיפה נעלמו כל האנשים שהוזכרו כאן
    http://www.aplaton.co.il/story_188
    אנשים שנמצאים באותה קלחת איתנו, אבל מעדיפים להחריש.

  • מיכל   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 0:52

    למרות שמזדהים עמה לפחות רבבות, ואפילו לא צריך להזיז את התחת בשביל לחתום

  • שי   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 7:21

    לאיתי.
    אכן לא עוד.
    לא מפלגת עבודה ולא שכנוע של אנשים נחמדים שצריך לשנות מבפנים עם פואד ("העםלא רוצה בחירות") ואיתן כבל ("אם לא יהיה תהליך מדיני נפרוש".

    ובטח לא עם פרצ.

    לא תשכנעו אותנו יותר האנשים המאמינים שניתן לשנות.

    גמרנו.

    אנחנו לא נצביע. ואתם, למרות שאמרנו לכם, הרסתם הכל. כי כמו עם ברק שהרס הכל עם התקווה לערבים ככה פרץ הרס את שם מפלגת העבודה לדורות עם התקווה לחיים אזרחיים חלופיים.

    ואולי גם תפנימו, שמצביעי מפלגת העבודה לדורותיהם לא היו כאלה לא אוהבי הפרדות למיניהם.

    ה"איש הרע" יעשה את העבודה שמבצע מטאטא לא סיים.

    מעניין איך תשכנעו אותנו בפעם הבאה להתפקד, לשנות, להכניס את האנשים שלנו, ולהצביע עבור העבודה שהפעם – באמת הפעם – תשנה את סדרי העדיפויות.

    רק העבודה תשמור על הבתים של המגורשים עד להסכם כולל. זו תהיה הסיסמה שלכם. כי אתם תמיד מגיבים למציאות. כבר מזמן לא יוזמים.

    כבר כמעט התפרקתם. מה הרמתם את הראש לעזאלזל. חזרו לישון. החלומות שלכם הם חול.

  • ברוריה   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 8:56

    אתם סתם חדלי אישים – אני אישית מתכוונת לחזור מאוסטרליה כל פעם שיש בחירות ולהצביע עבודה!!!

  • יואב   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 9:50

    א. שוב אני מתקשה להבין. המדינה זה גם אני !!! איך אתה מרשה לעצמך להגיד שאני מחורבן? מה בבר עשיתי לך רע?

    ב. באופן אישי יצאתי למלחמה הרבה יותר קשה מאשר לחתום על עצומה. באופן אישי שילמתי ואני משלם מחיר כבד מאד במונחי כלכלה ומשפחה על מלחמה בשחיתות ומאבק בברונים הניאו-פיאודלים. יצאתי למאבק בליבו של הסרטן. מאבק אבוד מראש בו הובסתי מהרגע הראשון בכל סיבוב וסיבוב. הושמצתי ונאלצתי לספוג עלבונות ושקרים כנגד אישיותי מלמעלה ועד למטה עשר שנים לאחור. לא זכור לי שקיבלתי עזרה ממשהו. כל מי שהיה יכול לעזור הסתכל עלי ברחמים ובכל זאת יצאתי למלחמה הזאת כי זה הבית שלי. איך בכלל זה מגיע לזה שעכשיו אני הוא זה שאשם שוב? בגלל עצומה שאני לא מאמין בה? בגלל חוסר תמיכה בקבוצה של אנשים לא טובים? באמת שלא ברור לי.

    ג. דווקא בגלל שאני יכול להגדיר את עצמי כסוציאל דמוקרט, לפני הבחירות הזהרתי אותך באופן אישי. אותך ואת חנן ואת כל התומכים הנלהבים של המפלגה הזו שמדובר ביצור רע, מרושע, לא ישר ולא אמין בכל מידה ובכל מישור של בחינה. תמיכה במפלגת העבודה הורגת כל רעיון סוציאל דמוקרטי שרק אפשר לחשוב עליו. זכיתי אז לקיתונות של בוז מצד אלו שהיו משוכנעים שהגאולה רק מעבר לדלת. אז עכשיו אני ושכמותי מבוזים פעם נוספת על כך שכל מה שאמרנו מתגשם ועוד באופן הגרוע ביותר?

    ד. חוץ מזה אני ממש לא מבין את נושא הליברמן הזה. מחר יבוא איזה חאלד או מוחמד או אחמד או אבו כזה או אחר ויגיד בה נשב לדבר. לא תצפה מנבחריך המשובחים לבלוע את הגועל נפש ולהתיישב לדבר אתו לשולחן? אז בא החבר ליברמן שללא כל צל של ספק הוא בצד שלך, למרות ויכוח קשה מאד על הדרך להגיע למטרה המשותפת, ואתו אתה לא מוכן בשום פנים ואופן לשבת כשהוא אומר בדרך דמוקרטית ומסודרת בא נשב יחד????

    ***

    אז או שאני באמת לא מבין כלום או שבדיוק ההיפך. טול קורה שוקי. המלחמה היא לא על ליברמן. המלחמה היא קודם כל על תיקון העוולות של היום-יום. זוכר את הצעדה המפורסמת של 10,000 ק"מ שמתחילה גם היא בצעד הראשון? ליברמן זה מה שמטריד אתכם? אנחנו נחנקים בגלל תקציב הבטחון שכעת יושב בידיו של השפם. הוא מוריד אותו ומעביר כספים לחברה וכלכלה? לא. בדיוק ההיפך. הוא לוקח סגן שר נוסף כדי שיגדיל את התקציב הארור הזה. עדיין דיון בבית הדין לוקח שנים ועדיין לעובד ממוצע אין כמעט סיכוי בבית הדין לעבודה מול מעסיק עשיר וחזק. מערכת החינוך גם היא יושבת בידים "הנכונות". שמעת משהו מרנין לב לאחרונה מהתחום הזה? כלום כלום כלום …

    וליברמן הוא זה שמפריע לכם לישון בלילה??…

    בחיי שאנ'לא מבין כלום.

  • ליאת   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 10:30

    משפיע וזה יותר מייאש. ישנן עצומות כאורך הגלות על נושאים מאוד קשים כמו המאבק של קרנית גולדווסר להחזיר את בעלה ושאר משפחות החטופים ועוד כהנה וכהנה ושום דבר לא קורה. זה לא מזיז להם שם למעלה אם חתומים 1000או 10000 או 100000 הם פשוט התנתקו מאיתנו לחלוטין ושמים עלינו …..

    אני חושבת שצריך להתעשת אנחנו וכל ה"סמולנים"
    ולחשוב מחדש מה לעשות איך להחזיר מלחמה איך להציל את המדינה הזו בלי להגיד אמרנו לכם או לשבת בכורסה ולגרבץ

    גם מצביעי חדש מביננו בואו נחשוב מה נכשל? למה אתם לא מצליחים להתרומם? משהו רקוב וצריךלתקן
    אולי ההתמקדות בשאלה הלאומית מרחיקה מכם את מעמד העובדים שטוף השנאה ושטוף המוח, איך מתגברים על זה?

    המלחמה שתבוא עלינו בזמן הקרוב כשהפוליטיקאים ושולחיהם ימצאו לנו אויבים בחוץ כדי להשקיט את הסערה בבית תהיה על ראשכם. תשאלו את עצמכם מה אתם עושים כדי לשנות את המצב חוץ מלשבת ולבכות ולהרגיש שאתם הכי חכמים ויודעים הכל!

    קומו !!!!! קומו!!!!! קומו!!!!! ואני לא מדברת על עצומות באינטרנט!!!!

  • ליאור   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 10:45

    צריך בית חדש אחר לא בעבודה לא במרצ לא ברקח
    צריך בית סוציאל דמוקרטי ישראלי ירוק אחר הגיע הזמן

  • שוקי   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 11:42

    נכון, לא הבנת.

    א. "המדינה מחורבנת" אומר שקשה לחיות כאן. קשה מאד. קשה אובייקטיבית וקשה כי יש כאן פחות ופחות תקווה לשינוי. וקשה כי היחס המזלזל של הפוליטיקאים בבוחרים מחלחל למשרדי הממשלה והרשויות, וכל פקיד במע"מ, משרד הפנים, רשות השידור או בעירייה, יכול בחתימת ידו להפוך את חייך לגיהנום.

    אתה לא מחורבן. אתה – עד כמה שאני יכול לשפוט – אדם הגון, שכועס על אותם הדברים שאני כועס, אך מנסח את דבריו בשפה אחרת.

    ב. המאבק האישי שלך לא הצליח כפי שרצית, בעיקר משום שנלחמת לבדך. וזו הצרה שלנו: אלו מאתנו שבוחרים להילחם בדרך-כלל מוצאים את עצמם נלחמים לבדם.
    אתה לא אשם בכלום, להפך.
    אבל יש ערך לפעילות המשותפת, והיא צריכה להתחיל בנושאים ובמקומות שיש להם נגיעה לרבים ושבהם אפשר להגיע להסכמה ולפעול במשותף. אתה יצאת להילחם לבד בלב הסרטן שרוב האנשים אינם רואים כלל. אני מנסה לגייס אנשים רבים כדי לתקוף מטרות נראות, ברורות, שיש לגביהן הסכמה רחבה, ועדיין זה קשה.

    ג. הזהרת אותי, נכון. אבל כפי שכבר אמרתי: מפלגת העבודה הייתה בבחירות האחרונות היחידה מבין המפלגות הגדולות שהיה לה מצע שאפשר לתמוך בו. בבחירות הקודמות הצבעתי למפלגת "זעם" מדימונה. הם קיבלו 872 קולות.
    ושוב, אתה מחמיץ את הנקודה כשאתה חושב שהביקורת שלי הופנתה כלפיך, כי אני פניתי לאלו שתמכו כמוני במפלגת העבודה.
    אותך קשה לי לבקר, ואני לא בטוח שיש לי בכלל זכות, אבל גם אתה אם תרצה יכול לראות את ההיגיון שבטיעונים שלי, ולנסות להשתתף במאבק שבו אתה לא דון קישוט בודד אלא חלק מקבוצה הולכת וגדלה.

    ד. ליברמן, מלבד היותו לאומן, הוא גם ניאו-ליברל מהסוג הגרוע. גרוע בהרבה מביבי. הוא גם סמרטוט אדום בעיני הציבור הערבי בישראל, ולהכניס אותו לממשלה יעשה למדינה הזו הרבה רע מבחינה חברתית.
    אבל גם מבחינה בטחונית ואידיאולוגית – במה יש לו להתפאר? ממתי הוא בר סמכא בסוגיות של ביטחון לאומי? מה זה הרעיון המטומטם להפוך אותו אחראי על אסטרטגיית האיום הגרעיני?
    מעבר לזה, המאמץ הנואל של אולמרט להשאיר על סדר היום את הנושאים הבטחוניים, נועד בדיוק כדי להרחיק מסדר היום את הנושאים החברתיים. צירוף ליברמן הוא עוד צעד בכיוון הזה.

    ה. בשורה התחתונה, הדיון על צירוף ליברמן בהקשר שבו אני עסקתי, הוא דיון פנימי בין שרי העבודה לבין המפלגה ומצביעיה. לך, שלא הצבעת למפלגה הזו, אין לא את החובה וגם לא ממש את הזכות לבוא אליה בדרישות. אני, בתור מישהו ש"שילם" דורש תמורה ל"כסף".

    כבר העירו לי כמה אנשים, שקשה לראות איך המצב יכול להיות גרוע יותר – עם ליברמן או בלעדיו. זה לא מדוייק אבל גם לא מאד רחוק מהמציאות. העניין הוא שזהו מקרה ברור שבו מפלגת העבודה נוהגת בניגוד מובהק לרצון מצביעיה, וזה בדיוק המקום שבו היה צריך לשים קץ להתנהלות המבישה שלה – בדרך לתיקון דרכה בעניינים נוספים.

    אני לא משלה את עצמי ששרי העבודה יהפכו לצדיקים גדולים – אני חושב שצריך להבהיר להם שאם הם בוגדים בבוחרים שלהם, הם ישלמו על כך ביוקר. המטרה שלי היא לא לדפוק את ליברמן אלא לעזור ליצור אקלים לשינוי חברתי עמוק בישראל. משהו שמפלגת העבודה הייתה אמורה לעשות.

  • מיכל   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 12:32

    אחדים ברמה של הנהגה לאומית. ויש לצדם עסקנים ומנגנון מושחתים. האם המפלגה הזו תוכל להתנער מהשחיתות ולחדש פניה, כפי שחשבנו שעשתה, או שיהיה צורך בפילוג ובהקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית חדשה? בעתיד הקרוב מאוד נדע.
    קל לשפוך את התינוק עם המים ולומר כל מי שיימ,שב עם ליברמן פסול.לא בטוח שאנשים חדשים ולא מנוסים יתנהלו יותר טוב מאיילון וברוורמן ויחימוביץ, למשל, אנשים חדשים פשוט עדיין לא עמדו בניסיון.

  • אחד   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 15:34

    רק דבר אחד יש לי להגיד על זה:
    מגיע לכם, זה דמוקרטיה בחרתם בחרא קיבלתם חרא, פעם הבאה תדעו שאין טריקים וחולדה תמיד תשאר חולדה.

  • יעל ישראל   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 18:25

    כבר פעמיים לא הצבעתי, אני לא מסוגלת יותר. אני לא יכולה יותר לצעוק. אני לא יכולה יותר להפגין. אני מרגישה כבר עשור לפחות כמו מפגרת שחיה כאן. אני מודה שנגמר לי הסוס להילחם בממסד הפוליטי. אני מרגישה שהקול שלי לא שווה כלום. אני לא מאמינה שבלוג יכול לעזור כאן.
    אני מיואשת טוטלית. הלוואי ומישהי היה מוכיח לי שלא צריך להתייאש.
    ואני אומרת את כל זה בעצב רב, לא בציניות. כמה כבר אפשר להילחם?

  • תומר רזניק   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 20:27

    יום ראשון, שעה חמש מול דן פנורמה ת"א
    בואו נתעל את התסכול שלנו למחאה…

  • תומר רזניק   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 21:13

    קבלו תיקון: שעה ארבע וחצי

  • תומר רזניק   ביום 27 באוקטובר 2006 בשעה 7:21

    המיקום נבחר משום ששם יתכנס מרכז העבודה.

  • שי   ביום 27 באוקטובר 2006 בשעה 7:40

    קראתי את הקישור שלך לפוסט של אורי שבו יש רוב גדול לבלוגרים שתמכו בעבודה וכנראה גם הצביעו בשבילה. כמו שאפשר לראות יפה מאוד, הבלוגרים האלה, כולל אתה, לא ממש שיקפו את הנטייה הכללית בציבור. בין הבוחרים בפועל פחות מאחד מכל שישה הצביע לעמיר פרץ וחבורתו. אתה לא חושב שבמצב כזה להגיד 'אנחנו נראה להם' זה קצת יומרני מדי?

    קודם תשכנע את מי שהוא לא בלוגר להצביע למי שאתה מאמין בו. מה שאתה עושה כאן הוא לדבר אל המשוכנעים ואת הכוח של זה כבר ראינו. ליברמן קיבל במשאל של אפלטון שני קולות. אז מה? בבחירות הרי הוא קיבל 11 מנדטים. זה שינה במשהו שבין הבלוגרים התמיכה בו הייתה זניחה?

  • האשורי   ביום 27 באוקטובר 2006 בשעה 17:39

    מה שאתה מציע לאנשים שהצביעו לעבודה ומרגישים שחטפו סטירת לחי מצלצלת (כמוני, למשל) זה להתפקד לעבודה כדי לא לבחור את אלה שעכשיו מובילים אותה? ואת מי נבחר בדיוק?
    נתתי פעם אחת צ'אנס למפלגה הזאת, אחרי שהצבעתי למרצ ולפני זה לחד"ש. אין לי שום כוונה לתת להם צ'אנס נוסף.
    כמו שחשבתי לפני שפרץ נבחר כך גם כעת- צריך להתחיל מחדש.
    קראתי קטעים אחרים שלך (על מפלגת העבודה ועל גרמניה). אתה כותב מעניין ולפעמים אני מסכים איתך.
    אני עד עכשיו לא מבין את העניין של 'סמולנים' שחוזר אצלך. כדאי שתדע שבמרצ וחד"ש נמצאים אנשים טובים, שבניגוד לחברים הטובים בעבודה לא ירקו לבוחרים שלהם בפנים.

  • שוקי   ביום 27 באוקטובר 2006 בשעה 20:27

    אני יודע שיש במרץ ובחדש הרבה אנשים טובים. אני משתמש בכינוי הגנאי "סמולנים" כשאני מתייחס לאנשים שנורא חשוב להם להיות צודקים ולהצביע למפלגה הנכונה, אבל כשמבקשים מהם להשתתף בפעילות חוץ פרלמנטרית תמיד יש להם משהו אחר לעשות.

  • איתי   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 0:39

    כי חלק מהם שכותבים וקוראים כאן פשוט יושבים ונהנים מכך ששוקי גלילי אכול זעם על אלו שהטיף לבחור בהם. הם יושבים להם עם קערת פיצוחים ונהנים מה"אמרנו לכם". חבל.

  • איתי   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 2:13

    בכדי לעשות את מה שהתחלנו בו צריך מנה מינימלית של תקווה. לא בהכרח במפלגת העבודה אלא במערכת הפוליטית בתודעה של אזרחים,
    ביכולת לשנות מלמטה.

    במצב של 100% ייאוש אנשים מעדיפים להחריש.

    הם מעדיפים לשכוח ולהשכיח את הצבעתם ומתפללים שתפסיק לתת את הלינק הזה לרשימה של אורי קציר.

    ואם תלחץ אותם לקיר הם יאמרו בפשטות את הדבר שגם אתה ואני לא רחוקים מלהגיד – הצבעתי בשבילם, טעיתי, לא עוד. כשזה המצב קשה להשקיע אנרגיות בלנסות לשנות.

  • מאזינה ברקע   ביום 26 באוקטובר 2006 בשעה 8:48

    בלי להדרש למטאפורות זולות, מבחינת המפלגה הזו – זה נגמר. אני מצטערת. כל מילה שאני שומעת או קוראת מפי מנהיגיה, רק מבהירה את זה בחדות – אין שם שום עתיד.
    אני לא מתכוונת להתפקד ולהביע תמיכה – גם אם כצורה של מחאה – במפלגה שאין לה יותר זכות קיום.

  • איתי   ביום 27 באוקטובר 2006 בשעה 14:48

    הרשימה של אפלטון היא מדגם רע מאוד גם לבלוגרים. חפש בישראבלוג טבעות של בלוגרים ימניים לדוגמה.

    הסיבה לכך היא שמקור המידע לרשימה של אפלטון היה חנן כהן, אותו אני מעריך מאוד. הוא בחר
    בבלוגרים שהם איכותיים לטעמו ולא עשה סקר מקיף. הוא גם רצה לעזור למפלגת העבודה ולא להיות מינה צמח. יש להתייחס לרשימה בדיוק כמו ל"בחירת כותבי המאמרים בהארץ". ומצד שני, אף אחד לא יחלוק על כך שלעמוד המאמרים בהארץ, עיתון יחסית דל תפוצה, יש השפעה על סדר היום.

  • אורי   ביום 27 באוקטובר 2006 בשעה 19:41

    זו אינה הרשימה של חנן כהן. חנן כהן ערך רשימה של בלוגרים שהזדהו כתומכי העבודה, ואני מודה שנטלתי ממנה שמות, אבל הסתובבתי בעצמי ברחבי הרשת וחיפשתי בלוגים ללא הפסקה. אני מודיע לך שמעל גיל 18 לא היו בלוגרים רבים שהזדהו כתמוכי ימין, ואם היו בלוגרים רלוונטיים בימין כי אז הם לא טרחו להביע את דעתם על הבחירות הקרבות. לפיכך, הרשימה הזו מייצגת כמעט כל מי שטרח להזדהות ברשת.

    אני מסכים לדבריו של שי. היחס בין המשקל הסגולי של הבלוגרים במרכז-שמאל בבלוגוספירה בכלל לבין משקלו של אותו מרכז-שמאל בכלל האוכלוסייה הוא כמעט יחס הפוך.

השאר תגובה